<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת שתים שהן ארבע בחוץ, ושתים שהן ארבע בפנים. פי' יציאות השבת שתים הן מן התורה בפנים, דהיינו רשות היחיד שהן הכנסות, שהם ארבע, שיש עוד שתי' הכנסות מדרבנן, שאינן אסורות מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ושתים הוצאות יש מן התורה בחוץ, דהיינו ברשות הרבים. ועוד יש שתים מדברי סופרים כדמפר' ואזיל, הוצאה דחיוב אצל בעל הבית ואצל עני, ועוד הוצאה דפטור אצל בעל הבית ואצל העני, והכנסה דחיוב אצל בעל הבית ואצל העני, והכנסה דפטור אצל בעל הבית ואצל העני.
כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו בפנים ונתן לתוך ידו שלבעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. פי' כשהכניס ידו מליאה בפנים ונתן לתוך ידו שלבעל הבית הרי עשה הכנס', ויש שם עקירה מרשו' הרבים והנחה ברשו' היחיד, וכשהכניס ידו ריקנית ונטל מתוך ידו שלבעל הבית והוציא והניח לחוץ היא הוצאה, ויש בה עקיר' מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, לפיכך העני שעשה עקירה והנחה חייב, ובעל הבית פטור. והאי פטור פטור ומותר הוא, ולא תימ' פטור אבל אסור, שהרי לא עשה כלום לא עקירה ולא הנחה, אלא איידי דתנא אצל העני חייב תנא אצל בעל הבית פטור. הרי פירש לך בבבא זו הכנסה והוצאה אצל עני לחיוב.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהן פטורין. פי' כשפשט ידו מליאה לחוץ עשה הוצאה ועקר מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל לא עשה הנחה, שהעני נטל מתוך ידו והניח ברשות הרבים, וכשנתן לתוכה והכניס עשה בעל הבית הנחה בלא עקירה, ולפיכך אינו חייב, והוא פטור אבל אסור מדרבנן, שעשה שום הוצאה והכנסה. ואע"פ שאין שם עקירה והנחה, ודווק' בעל הבית פטור אבל אסור. אבל העני פטור לגמרי, שלא עשה לא הוצאה ולא הכנסה, וכשטילטל בתוך ד' אמות שלרשות הרבים טילטלו. והאי דתני שניהן פטורין אין פטורן שוה, שלבעל הבית פטור אבל אסור והעני פטור לגמרי. הרי פירש לך שתי הבבות הללו הוצאה והכנסה לפטור בין לגבי עני בין לגבי בעל הבית. נמצאו עכשיו שתי הכנסות בפנים לפטור, חדא דעני וחדא דבעל הבית, ושתי הוצאות בחוץ לפטור, הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו שלעני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. פי' כשהוציא ידו מליאה ונתן לתוך ידו שלעני היא הוצאה, ויש בה עקירה והנחה. וכשהושיט ידו לחוץ ריקנית ונטל מתוך ידו של עני חפץ והכניס לפנים עשה הכנסה, ויש בה עקירה והנחה. לפיכך בעל הבית חייב והעני פטור לגמרי, שלא עשה כלום. הרי פירש לך בבבא זו הוצאה והכנסה אצל בעל הבית לחיוב, זהו פירוש שתים בפנים שתי הכנסות בפנים, ושתים בחוץ שתי הוצאות בחוץ, הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית, הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית.
פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהן פטורין. פי' כשהכניס העני את ידו מליאה לפנים ונטל בעל הבית מתוכה לא גמר העני את המלאכה, שעקר החפץ מרשו' הרבי' והכניסו ברשות היחיד, אבל לא עשה הוא ההנחה אלא בעל הבית עשאה, הילכך פטורי', דבענן שיעשה כל המלאכה הוא, עקירה והנחה, וזה לא עשה כי אם עקירה לבד. וכן נמי כשהכניס ידו ריקנית ונתן לתוכה בעל הבית והוציא העני לחוץ והניח, עשה העני הוצאה, אבל אינו חייב בה, מפני שלא עשה הוא עקירה והנחה כי אם הנחה בלבד, והוא פטור, אבל אסור מדרבנן, שעשה הכנסה או הוצאה. ויש בבבא זו הכנסה והוצאה אצל העני לפטור, אבל לגבי בעל הבית אינו כופל לומר פטור אבל אסור, שהוא בתוך ביתו מטלטל בין שהכניס העני ידו מליאה ונטל מתוכה והניח בתוך ביתו, וכן כשנטל מתוך ביתו ונתן לתוך ידו שלעני ריקנית, וכיון שבתוך ביתו מטלטל אין לומר עליו איסור דרבנן כי אם אצל העני שמכניס ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני שניהן פטורין אין פטורן שוה, העני פטור אבל אסור, ובעל הבית פטור ומותר.
<h2>דף ב:</h2>
ומקשה בגמ' יציאות תרתי הויין. פי' הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית, והיאך שונה התנא שתים מדרבנן ושתים מן התורה. ומתרץ, שתים בהוצאה ושתים בהכנסה. והא יציאות קתני, אמ' רב אשי תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה. פי' שאצל החפץ הוצאה היא שעוקרו ומוציאו ממקומו, והיל' גם ההכנסות קרי יציאות. ואי קשיא, למה לי למיתנא יציאה והכנסה לחיו' ולפטור בין לעני בין לבעל הבית, מאי נפקא מינה, לימני או לעני או לבעל הבית, דפשיט' ודאי דנפישי תו גברי משכחת שתים שהן ארבע לכל חד וחד. תשובה, הא אתא לאשמועי' דלא תימא הוצאה דכתיבה בקרא לא משמ' אלא למי שעומד בפנים ומוציא לחוץ, ולא למי שעומד בחוץ ופושט ידו בפני' ומוציא, דהכי משמע קרא שלא יוציאו מרשותם למחנה לויה, ומזהר למאן דקאים בפנים, כדכת' איש ואשה אל (יביאו) [יעשו] עוד. והכנסה נמי דדייקי' מינה לא משמ' אלא למי שעומ' בחוץ ומכניס בפנים, ולא למי שעומד בפנים ופושט ידו לחוץ ומכניס, קמ"ל האי תנא דבין לעני ובין לבעל הבית משכחת הוצאה והכנסה, דמכדי אהוצאה והכנסה קפיד רחמ' מה לי על ידי פנימי מה לי על ידי חוץ.
<h2>דף ג.</h2>
שניהן פטורין, והא קא מתעבדא מלאכה. תניא ר' או' מעם הארץ בעשותה, העושה כולה ולא העושה מקצתה. יחיד שעשה אותה חייב, שנים שעשאוה פטורין.
בעא מיניה רב מר' הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו, עקירת גופו כעקירת חפץ דמי אי לא. אמ' ליה חייב, לפי שאינו דומה לידו, מאי טע' ידו לא נייח, גופו נייח. פי' אע"פ שחבירו עשה עקירה והטעינו והוא הוציא והניח לחוץ חייב הוא, שכיון שחבירו הטעין על גופו גופו נח הוי. וכשעוקר גופו לצאת כאילו עקרם מן הארץ דמי, שכשהן על גופו כמונחין בארץ דמי. ואל דמי גופו לידו, דתנן במתני' שאם נתן בעל הבית לידו שלעני והוציא העני והניח לחוץ פטור, מפני שידו לא נייח, שהיא נגררת אחר הגוף, ולא דמיא עקירת היד כעקירת חפץ ממקומו, דידו לא נייח ובעל הבית עשה העקירה ולא העני, ולפיכך פטור.
<h2>דף ד.</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה לאותה חצר, אמ' ליה מותר. לחצר אחרת מהו, אמ' ליה אסור. ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמלחא, התם לא איתעבידא מחשבתו הכא אתעבידא מחשבתו, פי' הוא הוציא ידו מליאה פירות על דעת לצאת ברשות הרבים ולהכניסם לחצר שבצידו, הילכך להחזירם לחצירו מותר, מפני שאינו מקיים מחשבתו, אבל לזורקן ממקו' שהוא עומד לחצר שבצידו אסור, שהרי מקיים מחשבתו, ואם תתיר לו זה, שמא יוציאם בחוץ בהדיא לרש' הרבים ויחזור ויכניסם באותה חצר.
אמ' רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. התירו לו לרדותה ויעבור על איסור דרבנן קודם שתאפה ויבא לידי איסור סקילה. ואע"ג דברדיית הפת ליכא איסור תורה. כדאמרי' יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, מכל מקום איסור דרבנן איכא, כדאמרי' בפרק כל כתבי הקודש ת"ר שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון ג' סעודו', ואו' לאחרים בואו והצילו לכם, וכשהוא רודה לא ירדה לא במרדה אלא בסכין. אלמא דווק' מזון ג' סעודות לצורך השבת, ודווקא על ידי שינוי, אלמא איכא איסור דרבנן ברדיית הפת, ואפי' הכי התירו לו שיעבור על איסור דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה, ואע"ג דהא בידים והא ממילא.
פיס'. פשט העני את ידו לפנים כול'. והא בענן הנחה על גבי מקום ארבעה ועקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא. ומסיק רבא ידו שלאדם חשובה לו כד' על ד', וכן כי אתא רבין אמ' ר' יוח' ידו שלאדם חשובה לו כד' על ד'. ואמ' רבין אמ' ר' אילעא אמ' ר' יוח', זרק חפץ ונח לתוך ידו שלחבירו חייב, מאי קמ"ל דידו שלאדם חשוב לו כד' על ד'. הא אמרה ר' יוח' חדא זמנא, מהו דתימ' הני מילי היכא דאחשבה הוא לידיה אבל היכא דלא אחשבה הוא לידיה אימא לא קמ"ל. ואמ' ר' אבין אמ' ר' אילעא אמ' ר' יוחנ' עמד במקומו וקיבל חייב. הזורק, דנעשית מחשבתו. נעקר ממקומו וקיבל פטור. הזורק, מפני שלא נעשת מחשבתו. אינמי עמד במקומו וקיבל חייב, מפני שמכח הזורק נחה והוא עשה עקירה והנחה, אבל כשנעקר ממקומו וקיבל, לא עשה הזורק הנחה, שזה נעקר וקיבלה במקום שלא היתה ראויה לנוח. וזה עיקר.
<h2>דף ה:</h2>
אמ' רבא מים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתן. פי' אם היתה גומא בחצר מליאה ושוקע ידו לתוך המים ומילאה מן המים והוציאה לחוץ והניחן חייב, דעבד עקירה והנחה, ואע"ג דמיא כל היכא דקיימי מיחזי כניידי, הנחה חשבינן לה, וכשעקרן משם עקירה חשובה היתה. אבל אם היה אגוז צף על המים ונטלו והוציאו בחוץ פטור, דאגוז על גבי מים נייד, וכיון דנייד לא חשיבא עקירתו משם עקירה. שמן צף על גבי היין, מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן, דתנן שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, ור' יוח' בן נורי אומ' שניהן חיבור זה לזה. הרי לר' יוחנן דעביד להו חיבור היינו הנחתו וחייב, ולרבנן דלא עבד להו חיבור לאו היינו הנחתן ופטור. אמ' רב ספרא אמ' ר' אמי אמ' ר' יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן בחוץ פטור, שלא היה עקירה משעה ראשונה לכך.
ת"ר, המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזיי פוטר. פי' בן עזיי סבר מהלך כעומד דמי והילכך הסטיו הפסקה הוי, ורבנן סברי מהלך לאו כעומד דמי ואין כאן הפסקה כלל. [ו' ע"א] תניא, המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, אחד המוציא ואחד המכניס, אחד המושיט ואחד הזורק, חייב. בן עזיי או' המוציא והמכניס פטור, המושיט והזורק חייב. וקיימא לן יחיד ורבים הל' כרבים.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר, ארבע רשויות לשבת. רשות היחיד, ורשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור. ואי זו היא רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה. ואי זו היא רשות הרבים גמורה, סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשו' הרבי' גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד לרש' הרבי' ואין מכניסין מרשו' הרבי' לרשו' היחיד. ואם הוציא והכניס, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל הים והבקעה והאסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, אין נושאין ונותנין לתוכן, ואם נשא ונתן פטור. ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבי' ולא מרש' הרבי' לתוכן, ואין מכניסין מתוכן לרש' היחיד ולא מרשו' היחי' לתוכן, ואם הוצי' והכניס פטור. חצירות שלרבי' ומבואות שאינן מפולשין עיריבו מותרין לא עיריבו אסורין. פי' האי עיריבו משמ' שיתופי מבואות, ומשמ' נמי תיקונו בלחי או קורה, שגם הוא יקרא עירוב, כדתנן אין מערבין רשות הרבים בכך ואם לא תיקנהו בלחי או קורה הוי כרמלית. אדם עומד על האסקופה ונוטל מן העני ונותן לו, מבעל הבית ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ומן העני ויתן לבעל הבית, ואם נטל ונתן שלשתן פטורים. אחרים או' אסקופה משמשת שתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואם היתה אסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הרי היא רשות לעצמה.
אמ' מר זו היא רשו' היחי'. זו היא למעוטי מאי, למעוטי הא דר' יהוד', דתניא יותר על כן אמ' ר' יהוד' מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים עושה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע. אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך, ואמאי קרי ליה גמורה, דמהו דתימ' כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה דלא הויא רשו' היחיד הני מילי לטלטל אבל לזרוק אימא מודו ליה דהויא רשות היחיד קמ"ל.
<h2>דף ו:</h2>
אמר מר זו היא רשות הרבים. זו היא למעוטי מאי, למעוטי אידך דר' יהודה, דתנן ר' יהוד' אומ' אם היתה דרך הרבי' מפסקת יסלקנה לצדדין, וחכמ' אומ' אינו צריך. פי' גבי פסי ביראות תנינן לה, ור' יהודה סבר אתי דרך הרבי' ומבטל מחיצתא, ורבנן סברי לא אתי דרך הרבי' ומבטל מחיצאתא, והל' כרבנן שהם רבים. והכי תנן במסכת טהרות בסוף פרק ששי, חצר שהרבי' נכנסין בזו ויוצאי' בזו רשות היחי' לשבת ורשות הרבים לטומאה. אמ' מר אבל ים ובקעה והאסטוונית והכרמלית אינן לא כרשו' היחי' ולא כרשו' הרבי'. פי' אסטוונית דלא גביה עשרה והן רחבין ארבעה דהוו כרמלית. ובקעה אינה כרשו' היחי', והתנן הבקעה בימות החמה רשות היחי' לשבת ורשו' הרבים לטומאה, ובימות הגשמים רשו' היחיד לכאן ולכאן. אמ' רב אשי כגון דאית ליה מחיצות, וכי הא דאמ' עולא אמ' ר' יוחנ' קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים, הזורק לתוכו חייב, [מ"ט] מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. פי' אע"פ שחכמים עשו אותה ככרמלית, הני מילי לטלטל בתוכה יותר מד' אמות, אבל לעניין להוציא ממנה לרשות הרבי', רשו' היחיד גמורה היא וחייב, שאין כח בחכמים להקל על דברי תורה אלא להחמיר.
<h2>דף ז.</h2>
והכרמלית. אטו כולהו לאו כרמלי' נינהו, כי אתא רב דימי אמ' ר' יוח' לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרש' הרבים, דאע"ג דדחקי רבים ועיילי לגוה כיון דלא ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא.
אמ' רבה בר רב שילא אמ' רב חסדא, לבינה ברשות הרבים, זרק ונח בפניה חייב. פי' כגון אם היתה דבילה שמינה חייב, דצדדין דלבינה כיון דלא מסיימי כרש' הרבי' דמו. על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרויהו דווקא לבינה, דגביהא שלשה ולא דרסי לה רבים והויא מקום פטור, אבל היזמי והיגי לא. חייה בר רב אמ' אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב מנשיא אמ' אפי' צואה. כי אתא רב דימי אמ' ר' יוח' אין כרמלית פחותה מארבעה. פי' שאם היתה פחותה מארבעה הוא מקום פטור ובטל לכאן ולכאן, ואין שם אפילו איסור דרבנן. אמ' רב ששת ותופס' עד עשרה. דעד עשרה הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה לא הויא כרמלית, ואקילו בה רבנן מקולי רשות היחיד ומקולי רשו' הרבי'. מקולי רשו' היחיד, דאי איכא מקום ד' על ד' הוא דהויא כרמלית, ואי לא מקום פטור בעלמא הוא. ומקולי רשו' הרבים, דעד עשרה הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה לא הויא כרמלית אלא מקום פטור, כדתנן גבי רשו' הרבי' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחי' כזורק באויר.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' רב גידל אמ' רב חייה בר יוסף אמ' רב, בית שאין בתוכו עשרה וקירויו משלימו לעשרה על גגו מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע. איתמר חורי רשות היחי' כרש' היחי' דמו, חורי רשו' הרבי' אביי אמ' כרשו' הרבי' דמו [ורבא אמ' לאו כרה"ר דמו]. פי' ואם רחבין ד' על ד' טפחי' הוו רשות היחי' אם גביהי עשרה. ואי לא גביהי עשרה הוו כרמלית, ואם אין בהן ד' על ד' הן מקום פטור, וקיימ' לן אביי ורבא היל' כרבא.
אמ' רב חסד' נעץ קנה ברשו' היחי' וזרק ונח על גביו, אפילו גבוה מאה אמה חייב. מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. פי' ולא בענן ברשו' היחי' הנחה על גבי מקום ארבע', אלא בכל שהוא חייב.
<h2>דף ח.</h2>
אמ' אביי זרק כוורת ברשו' הרבי', גבוהה עשר' ואינה רחבה ששה חייב. פי' בעירובין אמרי דכל שיעורי שבת בענן שיהו להן פיאות, אם כן ד' על ד' דרשות היחיד בענן שיהו מרובעין ולא עגולין. ובכוורת עגולה צריך שיהא רחבה ששה, כדי שימצא ריבוע שלד' על ד' טפחים. ופירש המורה דעל כרחיך צריך שתמצא בתוכו ד' על ד' באלכסו', וכל טפח בריבועא טפח ותרי חומשי באלכסון הרי ה' טפחי' וג' חומשין, ואביי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ולהפרישו מאיסור שבת, אבל ודאי לעניין קרבן לא מייתי אי הויא ה' טפחי' וג' חומשין. ורבינו יצחק פאסי פירש ועוד הוספנו שני חומשין לעובי שתי הדפנות שלכוורת, חומש מיכן וחומש מיכן, הרי עשרה חומשין, שהן שני טפחים, ונמצ' כללן ששה טפחי' בלא פחות ולא יותר. ונראה לי שזו היא סברת המורה שאינו מונה עובי הדפנות להשלים ו' טפחים, דמכדי ד' על ד' בענן גם עובי הדפנות יצטרף עם החלל, דלא יהא אלא עמוד רחב ד' שאנו מונין משפתו החיצונה עד שפתו החיצונה ולא בענן כדי לחוק בתוכו ד' על ד', הם הכי נמי הכא נמנה ד' עם עובי הדפנות, ולהכי אמ' דאביי לא דק. ונראה לי דלא דמי לעמוד, דעמוד כוליה ניחא תשמישתיה, אבל עובי הדפנות לא ניחא תשמישתיהו עם החלל הילכ' לא מצטרף, ולעולם אביי דווק' ששה קאמ' בעבור עובי הדפנות. תדע, מדאמרי' בירושלמי בפרק הזורק, בהל' חליית הבור והסלע וכול', דדקו בה בגמ' בור וחלייתו מצטרפי' לעשר' והתם דקו בה נמי אמ' ר' יוח' העומד והחלל מצטרפין לארבעה, והוא שיהא העומד מרובה על החלל. והעומד הוא עובי שפת הבור ולא מצטרף עם החלל לאשלומי ד' אלא עד דהוי מרובה מן החלל, ואי לא הוי מרובה בענן ד' על ד' בלא עובי הדפנו'. רחבה ששה פטור. פי' דווק' בזורק, שלא מצינו שהיו זורקין רשויות במשכן, אבל במוציא חייב, שהרי מצינו שהיו מעבירין רשויות הארון והמזבח. וכי היכי דילפינן מהתם לקמן בפרק המצניע לחייב למוצי' למעלה מי', נילף מהתם נמי לחייב במוציא רשויות אע"פ שבזורק פטור.
רבא אמ' אפי' אינה רחבה ששה פטור, אי איפשר לקרומיות שלקנים שלא יעלו למעלה מעשרה. פי' וכיון שאינה נחה כולה בתוך י' טפחי' שלרש' הרבי' פטור, כדבענן שכל החפץ יעמוד ברש' הרבי' ולא יעמוד מקצת ממנו במקום פטור, שאותו המקצת פוטרו. כפאה על פיה, שבעה ומשהו חייב, שבעה ומחצה פטור. המורה פירש דאשאינה רחבה ששה קאי. וקשיא לי טובא בהאי פירושא, דאי משום טע' דלבוד מצטרפין להנך ג' טפחי' דלמטה בהדה, מה לי כפאה על פיה מה לי כפאה על שוליה, דהא קיימלן דכל מידי דבפחות מג' טפחי' אמרי' לבוד ולא במחיצות בלבד, כדאמרי' בעירובין גבי קורה שאינה מגעת עד הכותל, וגבי סיכך סוכה באויר פחות מג', הילכך מה לי כפאה על פיה [מה לי] כפאה על שוליה. ומשו' האי טע' נראה לי לפרשו דלא אמרי' לבוד בכי האי גוונא, אלא עד שלא יגיע החפץ לארץ לא חשבינן כמונח בארץ, ובין כפאה על פיה ובין על שוליה היכא דאינה רחבה ששה חייב הוא, ואע"ג דגביהא ז' ומחצה, עד דלא נחה בארץ [לא] חשבי' לה הנחה, ולא אמרי' לבוד בכי האי גוונא. והכא בכוורת ששה עסיקינן, דכיון דאית בה ד' על ד' מרובעין חשיב דפנות להיות מחיצות, אבל בבציר מהכי לא חשיבי מחיצות, דקיימ' לן אין מחיצות לפחות מארבע', וכיון דחשיבי מחיצות וכפאה על פיה, דראשי המחיצות היו כנגד הקרקע, מכי מטו לג' טפחי' פחו' משהו בעל כורחין אמרי' בהו גוד אחית מחיצאתא, וכאילו נחה בקרק' דמיא. והילכך אם גבוהה ז' ומחצה פטור, דמקצתה עומדת במקום פטור, ואע"ג דהדר מטיא לארץ, מאיליה היא נופלת וכלו להו חיציו משעה שהגיעה לג' טפחי' חסר משהו, דכאילו נחה בארץ חשבי לה משו' מחיצות. והילכ' דווקא כפאה על פיה, דאיכא מחיצו', אבל על שוליה דליכא מחיצות לא, דלבוד לא אמרי' בכי האי גוונא, כדפרישית. רב אשי אמ' אפילו שבעה ומחצה נמי חייב, מאי טעמ' מחיצות לתוכן עשויות. פי' אין במחיצות הכוורת לומר גוד אחית מחיצאתא, שאינן עשויות לדירה אלא לשמור הפירות שישימו בתוכ' שלא ישפכנו.
אמ' עולא עמוד תשעה ורחב ארבעה ברשו' הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק ונח על גביו חייב, מאי טע' פחות משלשה מידרס דרסי לה רבים, משלשה עד תשעה לא מידרס דרסי ליה ולא כתופי מכתפי ליה. פי' שהוא נמוך ואין ראוי לכתף עליו. תשעה ודאי מכתפי עליה. כך כתוב בספרים ורחב ארבע', וכן עיקר. אבל המורה כתב תשעה ודאי מכתפי עליה, וכיון דצרי' לרבים רשו' הרבי' הוא בין רחב ובין קצר. ואינו נראה לי כלל לפרשו דבעמוד קצר מיירי אלא דווק' בעמוד ד' על ד'. דאי בעמוד קצר מיירי, מאי שנא תשעה ותו לא, אפי' עשרה נמי, דהא חזינן דכתיפיו שלאדם למעל' מעשרה הן. וכל שכן דאי הוי עשרה טפי ניחא לכתופי עליה, ואמאי נקט תשעה דווקא. אלא ודאי ש"מ דווק' בענן שיהא רחב ד' על ד' דניחא תשמישתה, אבל אי לא הוי ד' על ד', דלא ניחא תשמישתה, שאין ראוי לסמוך (עליו) משוי עליו, שמא יפול, לא הוי רשות הרבי' אלא מקום פטור. ומשו' דבענן שיהא רחב ד' על ד' משו' הכי נקט תשעה ולא עשרה, דאי גבוה עשרה כיון דרחב ארבעה הוי רשו' היחי' גמורה, אע"ג דמכתפי עליה רבים אין כח לכיתוף הרבים לבטל מחיצות רשו' היחי', שהרי חצר שיש לה שני פתחים זה כנגד זה והרבים בוקעין בה רשות היחי' גמורה היא ואין הילוך הרבים מבטל מחיצותי', וכדאמרי' נמי גבי פסי ביראות שאין דרך הרבי' מפסקתה לבטל מחיצתה. והשתא הילוך הרבים לא מבטל מחיצת', כיתוף הרבי' לא כל שכן. הילכך עמוד תשעה דלא הוי אלא כרמלית, אתי כיתוף הרבים ומבטלו מתורת כרמלית, אבל עמוד עשרה לא. ותו, אי בעמוד קצר מיירי היכי קאמ' וזרק ונח על גביו חייב, והא בענן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. ותו, דאמרי' לקמן אמ' ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבי' ולבני רשו' היחי' לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו, ולא מפלג בין תשעה ובין עשרה, ש"מ דכל היכא דלית ביה ד' על ד' מקום תשמישתיה פטור. משלשה ולמעלה אין בו חילוק מקום, ועולא לא אמ' אלא ברוחב ד' על ד' דניחא תשמישת'.
אמ' ליה אביי לרב יוסף גומא מאי, אמ' ליה וכן בגומא. רבא אמ' גומא לא, מאי טע' הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, תשמיש על ידי הדחק לאו שמיה תשמיש. פי' אע"ג שכיתוף העמוד הוא נוח, מכל מקום רשו' הרבים לאו לכיתוף עבידא אלא להילוך, והכיתו' שאנו מחשבין כמו הילוך, הילוך על ידי הדחק הוא ושמיה הילוך. אבל תשמיש על ידי הדחק לא חשיב, וקיימ' לן כרבא.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רב יהודה האי זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מיחייב עד דעקר לה ממקומה. המורה תלה טעם הדבר בעבור שאין כאן עקירה, שלעולם ראשה האחד מושכב בארץ. ואינו נראה לי, דאע"ג דראשו האחד מושכב בארץ, כיון שנשתנה צד התחתון להיות עליון וגם נסתלק ממקומו לכל הפחות כעובי הזירזא עקירה היא, ואילו עבד הכי מרשו' היחי' לרשות הרבי', שקרקעית פתחה שוה לקרקעית רשו' הרבי', והזירזא קיימא על שפת הפת' ורמה וזקפה ונמצאת כולה בחוץ מי [לא] מיחייב, אלמא עקירה היא. והגורר נמי אע"פ שלא הגביהה מעל גבי הקרקע חייב. ונראה לי שטעם הדבר בעבור שלא עשה עקירה והנחה מתחילת ארב' לסוף ארבע בבת אחת לכל הזירזא, דראשו האחד נעקר ונח סמוך לו ממש, ואנן בענן שכל החפץ יעקר מתחילת ד' לסוף ד' אמות בבת אחת, והכא נח בנתים כד רמא לה.
אמ' מר אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מן העני ונותן לו. האי אסקופה היכי דמיא כול', ואסיקנה אלא אסקופה מקום פטור כגון דלית בה ד' טפחי' על ד' טפחי'. וכי הא דכי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנ' מקום שאין בו ד' על ד' טפחי' מותר לבני רשות היחי' ולבני רשות הרבי' לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו. אמ' מר ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ומן העני ויתן לבעל הבית, ואם נטל ונתן שלשתן פטורין. לימא תיהוי תיובתיה דרבא, דאמ' רבא המעביר חפץ מתחילת ד' אמות לסוף ד' אמות, אע"פ שהעבירו דרך עלייה חייב, אמרי, התם לא נח הכא נח. פי' המעביר מתחילת ד' אמות לסוף ד' אמות, אע"פ שהעבירו דרך עליו, שהוא למעלה מעשרה טפחים, שהוא מקום פטור לא נח שם, והילכך אזלינן בתר עקירה והנחה, שאילו היה נח בנתים היה פטור. אבל הכא נח, שהרי הוא עומד על האסקופה שהיא מקום פטור, ובודאי אם לא נח בנתי', כגון שלקח בבת אחת מבעל הבית ונתן לעני ולא הפסיק כלל ביניהם היה חייב. אלא האי דתני שלשתן פטורין, כגון שהפסיק ביניהן ונח, ולכתחלה אסור לעשו' כן שמא יטול ויתן בבת אחת בלי הפסקה. ולא היא, אלא אע"ג דלא הפסיק בנתים פטור כיון שהוא עומד על האסקופה וגופו נח שם, דדווקא המהלך על האסקופה לאו כעומד דמי, אבל זה שעומד הנחה הוי, וכי ממטי ידיה גביה כאילו הניחו על האסקופה דמי, והילכ' כשנטל מזה ונתן לזה אע"פ שלא הפסיק כלל פטור, דגופו עביד הפסקה וקאי על האסקופה.
<h2>דף ט:</h2>
מתני'. לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכל, ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקין. מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה. הי סמוך למנחה, אילימא סמוך למנחה גדולה. פי' שהיא משבע שעות ומחצ' ולמעלה. ואמאי לא, והא איכא שהות טובא. (ו)[א]לא סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקי', לימא תיהוי תיובתיה דר' יהושע בן לוי, דאמ' ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן תפילת המנחה אסור לאד' שיטעו' כלום קודם שיתפלל. פי' מנחה קטנה היא מט' שעות ומחצ' ולמעלה. אמ' רב אחא בר יעקב לעולם במנחה גדולה, ובתספורת דידן, ולכתחיל' אמאי לא גזירה שמא יישבר הזוג. ולא למרחץ להזיע בעלמ', ולכתחיל' אמאי לא גזירה שמא יתעלפה. ולא לבורסקי לעיוניה בזביניה, ולכתחילה אמאי לא גזירה דיל' חזי פסידא בזביניה וניטרוד. ולא לאכל בסעודה קטנה, ולכתחילה אמאי לא דיל' אתו לאימשוכי. ואע"ג דלא קיימא לן כר' יהושע בן לוי, דאמרי' בפרק תפילת השחר בהל' שלמוספין כל היום ולית היל' לא כרב הונא דאמ' ולא כר' יהושע בן לוי, לא כרב הונא דאמ' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המוספין, ולא כר' יהוש' בן לוי דאמ' אסור לו [לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת] המנחה, דווק' טעימה בעלמ' מותרת אפי' סמוך למנחה קטנה, אבל לוכל סעודת קבע אסור אפי' סמוך למנחה גדולה, דיל' מימשיך. ולא לדין אפי' בגמר דין, ולכתחילה אמאי לא דיל' חזו טענתא וסתר דינא.
פיס'. ואם התחילו אין מפסיקין. מאימתי התחלת תספורת, אמ' ר' יוח' משיניח מעפורת שלספרין בין ברכיו. מאימתי התחלת המרחץ, אמ' ר' אבין משיערה מעפרתו ממנו. פי' כמין סדין שמתכסה בו כל היום. מאימתי התחלת בורסקי משיקשור בין כתיפיו. מאמתי התחלת אכילה, רב אמ' משיטול ידיו, ור' חנינא אמ' משיתיר חגורו, ולא פליגי, הא לן והא להו. פי' בני בבל שדרכן לילך חגורין, משיתיר חגורו, אע"פ שלא נטל. ובני ארץ יש' שלובשין רחבין ואינן חגורין, משיטול ידיו. אמ' זעירי הני חברין בבלאי, למאן דאמ' תפילת ערבית רשות כיון דשרא ליה הימייניה לא מטרחינן ליה, ולמאן דאמ' חובה מטרחינן ליה. והא תפילת המנחה דכולי עלמ' חובה היא, ותנן אם התחילו אין מפסיקין, ואמ' ר' חנינא משיתיר חגורו. התם לא שכיחא שכרות, הכא שכיחא שכרות. אינמי מנחה כיון דקביע לה זמנא מירתת ולא אתו למיפשע, ערבי' כיון דכולי ליליא זמן תפילה לא מירתת ואתי למיפשע. מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המייניה. ועוד ליקום הכי וליצלי, משום שנ' הכון לקראת אלהיך ישר'. רבה בר רב הונא רמי פזמקיה ומצלי אמ' הכון לקראת אלהיך ישר'. רבא פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי אמ' כעבדא קמיה מריה. אמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכ' צערא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמ' כעבדא קמיה מריה, וכי איכא שלמא לביש ומיכסי ומיעטף אמ' הכון לקראת אלהיך ישר'. רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותא אמ' מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא הוה קא עסיק בשמעתא, מטא זמן צלויי והוה קא מסרהב, אמ' ליה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.
<h2>דף י.</h2>
מאימתי התחלת דין, ר' יונה ור' ירמיה, חד אמ' משיתעטפו הדיינין, וחד אמ' משייפתחו בעלי דינין. ולא פליגי, הא דעסקי ואתו בדינא, הא דלא עסקי ואתו בדינא. ר' אמי ור' אסי הוו יתבי גרסי בי עמודי וכל שעתא טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. — עד מתי יושבין בדין. אמ' רב ששת עד זמן סעודה. אמ' רב חמא מאי קראה ושריך בעת יאכלו. אמ' רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ. מיתיבי, הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין יש שם קרית שמע ותפילה ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ. מקום שבני אדם עומדין ערומין ולבושין יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ותפילה, ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם עומדין ערומין אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר קרית שמע ותפילה, וחולץ ואינו צריך לומר שאינו מניח לכתחילה. כי קאמ' רב אדא בר אהבה בחדתי. והא מיבעי בעי לה רבינא, דבעי רבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון ולא איפשיטא לן, לאו, הוא הדין למרחץ, דיל' שני בית הכסא דנפיש זוהמיה. אמ' רב אסי בר חנינה מרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם, בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה.
<h2>דף י:</h2>
אין שם שאילת שלום. מסייע ליה לרב המנונא, דאמ' רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משו' שנ' ויקרא לו י"י שלום. אלא מעתה הימנותא אסיר למימר בבית המרחץ, דכת' האל הנאמן, וכי תימא הכי נמי, והאמ' רבא בר מחסיא אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב שרי ליה לאיניש הימנותא למימ' בבית הכסא. התם שם גופיה לא איקרי נאמן, האל הנאמן כתיב אלהא מהימנא, הכא הוא גופיה איקרי שלום, דכת' ויקרא לו י"י שלום. ואמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב, לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שתי סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוס' משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
<h2>דף יא.</h2>
ואמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב, כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת שלה סופה ליחרב, שנ' לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו. והני מילי בבתי, אבל בקושקי ואברוארי לית לן בה. אמ' רב אשי אנא עבדי לה למתא מחסיא דלא מיחרבא, והא חרבה, מאותו עון לא חרבה. שמעתי מפרשין דווקא בגגין השוין שמשתמשין בהן, ואין זה דרך כבוד לבית הכנסת, אבל כגון שלנו שהן משופעין ואין משתמשין בהן לית לן בה.
ואמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב, יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמ' רב חסדא ובו ביום, ואמ' רב יוסף ואפי' בשבת. ר' יהוש' בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי, עבדו ליה עגלא תולתא. אמרו ליה ליטעום מר מידי, אמ' להו בתעניתא יתיבנא. אמרו ליה ולא סביר' ליה למר להא דרב יהודה אמ' רב דאמ' רב יהודה אמ' רב לווה אדם תעניתו ופורע, אמ' ליה תענית חלום הוא.
פיס'. מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. והא תנא ליה רישא אין מפסיקין. פי' ומאי אצטריך תו למיתני ואין מפסיקין לתפילה. סיפא אתאן לדברי תורה, דתניא חבירים שהיו עסוקין בתורה מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. אמ' ר' יוח' לא אמרו אלא בדורות הראשנים, כגון ר' שמע' בן יוחי וחביריו, שתורתן היא אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לקרית שמע בין לתפילה.
מתני'. לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו, ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.
תנן התם, לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשו' הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשו' היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וכן בגת. פי' שמא יביא הכלי אליו ויבוא לידי חילול שבת. [י"א ע"ב] איבעיא להו כרמלית מהו, אמ' אביי היא היא. רבא אמ' היא גופה גזירה ואנן ניקום ניגזור גזירה לגזירה. וקיימלן אביי ורבא הל' כרבא. ושמעי' מהכא, דכל מידי דברשות הרבים אסור מן התורה אסור בכרמלית מדרבנן, אבל כל מידי דלא אסיר ברשו' הרבים אלא מדרבנן בכרמלית מותר לכתחילה.
<h2>דף יא:</h2>
תנן, לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, מאי לאו התחובה לו בבגדו, וש"מ גזרי' גזירה לגזירה. לא, דמפיק לה בידיה. ת"ש לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו ערב שבת עם חשיכה, הא מני ר' יהוד' היא, דאמ' אומן דרך אומנותו חייב. דתניא לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו שמא ישכח ויצא, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא צבע בדיגמא שבאזנו, ולא [שולחני] בדינר שבפיו, ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר' מאיר, ר' יהוד' או' אומן דרך אומנותו חייב, ושאר כל אדם פטורין. וקיימ' לן ר' מאיר ור' יהוד' הל' כר' יהוד'.
<h2>דף יב.</h2>
תנא דבי שמואל, יוצ' אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה, מאי טע' כיון דאמ' רבה בר רב שילא חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, תפילין שיש בהן [אזכרות] הרבה על אחת כמה וכמה מיזהר זהיר בהו. תניא, חנניה או' חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה, אמ' רב יוסף הא דחנניה הילכ' רבתי לשבתא.
פיס'. ולא יפלה את כליו. איבעיא להו לא יפלה את כליו ביום גזירה שמא יהר[ו]ג, ומתני' ר' אליעזר, דתניא ר' אליעז' אומ' ההורג כינה בשבת כהורג גמל, ולא יקרא לא לאור הנר גזירה שמא יטה, או דילמא תרויהו גזיר' שמא יטה. תא שמ' דתניא אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ש"מ תרויהו שמא יטה. — ת"ר, אין פולין ברשות הרבים מפני הכבוד, כיוצא בו אמ' ר' יהודה ואמרי לה אמ' ר' נחמיה אין עושין אפיקטויזין ברשו' הרבים מפני הכבוד. ת"ר, המפלה את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול או' נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אבא שאול סבר לה כר' אליעזר. אמ' רב הונא היל' מולל וזורק וזהו כבודו ואפי' בחול, רבה מקטע להו, רב ששת מקטע להו, רבא שדי ליה לקוניא דמיא. אמ' רב נחמן לבנתיה קטלן להו ואשמען לי קלא דסנואתיי. תניא ר' שמע' בן אלעזר או' אין הורגין את המאוכלת בשבת דברי בית שמי, ובית הלל מתירין, וכן היה ר' שמע' בן אלעזר [אומר] בית שמי או' אין פוסקין צדקה על הציבור אפי' להשיא יתום ויתומה ובית הלל מתירין. בית שמי אומ' אין משדכין על התינוק ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר, וללמדו אומנות, בית שמי אומ' אין מנחמין אבילים, ואין מבקרין חולים בשבת, ובית הלל מתירין.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגד אשתו אסור. אמ' רבא לא אמרן אלא דבני מחוזא, אבל דחקליאתא מידע ידיעי. אמ' רבא אם אדם חשוב הוא מותר. לקרוא לאור הנר, דאדם חשוב לא אתי לאטויי.
ת"ר, הנכנס לבקר את החולה בשבת או' שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' מאיר או' יכולה שבת שתרחם. ר' יהוד' או' המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל, ר' יוסי או' המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. כמאן אזלא הא דאמ' ר' חנינה מי שיש לו בתוך ביתו חולה ישתפנו [בתוך חולי ישראל. כמאן כר' יוסי אמ' ר' חנינ' בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר] חולים בשבת.
<h2>דף יב:</h2>
אמ' רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דר' אלעז' לשיולי בתפיחא. זמנין אמ' ליה המקום יפקדך לשלום, וזמנין אמ' ליה רחמ' לידכרך בשלם. והיכי עביד הכי, והאמ' רב יהו' לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, דאמ' ר' יוחנ' כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי שרת מכירין בלש' ארמי. שאני חולה דשכינה עמו, דאמ' רב יהודה אמ' רב מניין שהקב"ה פוקד את החולה, שנ' י"י יסעדנו על ערס דוי. תניא נמי הכי, הנכנס לבקר את החול' לא ישב לא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהקב"ה למעלה מראשותיו שלחולה, שנ' י"י יסעדנו על ערש דוי.
פיס'. ולא יקרא לאור הנר. אמ' רבא אפי' גבוה שתי קומות, ואפי' שתי מרדיעות, ואפילו עשרה בתים זה על גבי זה. וחד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי, והתניא לא אחד ולא שנים. אמ' ר' אלע' לא קשיא, כאן בעניין אחד כאן בשתי עניינות. אמ' רב הונא ובמדורה אפי' עשרה בני אדם אסור.
תנא חדא, השמש בודק כוסות וקערות לאור הנר, ותני' אידך לא יבדוק, לא קשיא הא בשמש קבוע אסור, והא בשמש שאינו קבוע שרי. פי' שמש קבוע מדקדק במלאכתו ובודק יפה וצריך עיון. ואיבעיתימ' הא והא בשמש קבוע, ולא קשיא, הא בדמשחא והא בדנפטא. פי' הנפט הוא סרוח ואדם נמנע מליגע בו. איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי, רב הונא אמ' רב הלכה ואין מורין כן, ורב ירמיה בר אבא אמ' רב הל' ומורין כן. רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי, קם שמעיה ובדק לשרגא, אמרה ליה דביתהו לרב אסי והא מר לא עבד הכי, אמ' לה שבקיה, כרביה סבירה ליה. פיס'. באמת החזן רואה היכן התינוקות קורין. פי' חזן הכנסת הוא מלמד תינוקות, וכך היה מנהגן שחזן הכנסת היה מלמד תינוקות, ויכול הוא לראות מה ילמדו למחר התינוקות, אבל הוא לא יקרא ויעבור מה ילמדו למחר. אמ' רבה בר שמואל אבל מסדר ראשי פרשיות. וכולה פרשה לא, והתניא רבן שמעון בן גמליאל אומ' התינוקות שלבית רבן מסדרין פרשיותיהן לאור הנר. איבעי' תימ' ראשי פרשיותיהן, ואיבעיתימא שאני תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן ולא אתו לאצלויי.
<h2>דף יג.</h2>
פיס'. לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. פי' אע"פ שהוא זב והוא טמא, ואין לחוש משו' מגעה, אל יאכל עמה בעודה נידה בשולחן אחד מפני הרגל עבירה, שמא יתאוו זה לזה ויבא עליה. והאי דנקט זבה ולא נקט נידה, משום דאיידי דקתני בדידיה זב, תנא נמי בדידה זבה. תניא ר' שמע' בן אלעזר או' בוא וראה עד כמה פרצה טהרה ביש', שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא שלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. פי' כמה נתחזקה טהרה ביש' וגדורין בה. שלא הוצרך התנא לומ' לא יאכל הטהור עם אשתו נדה בשולחן אחד שלא יבוא עליה, כי בודאי מוזהר ועומד הוא שלא יגע כדי שלא תטמאו, כי הם נזהרין הרבה על הטומאה. אבל היכא דהוא טמא הוצרך התנא להזהירו שלא יאכל עמה, שלא יבואו לידי הרגל עבירה ויבוא עליה, אלמא חמירא להו טומאה מעבירה. ובעל כורחין האי טהור עם הטמאה לא מתפרש אלא בשולחן אחד, דאי בקערה אחת תיפוק לי דהיא מטמאה טהרותיו, אלא ודאי בשולחן אחד קא מיירי, דלא נגעה ביה ואפי' הכי הוה אסר ליה אי לאו דפרצה טהרה בישראל. אם כן, בימי טומאתו דקא אסר ליה, אפי' בשולחן אחד קא אסר ליה, שמא תתאוה עליה. ותו, דאמרי' כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין. פי' אע"פ שהפרוש זב ואינו חושש ממגע עם הארץ, אל יאכל עמו בשולחן אחד, שמא יושיט לו ויאכילנו ממאכלין שאינן מעושרין, ובעל כורחין האי לא מתפרש אלא בשולחן אחד, דאי בקערה אחת תיפוק לי דמאכלו שלעם הארץ אינו מעושר, והיאך יאכל עמו. אלא ודאי בשולחן אחד קאמ', שא"ע פי שזה אוכל משלו וזה אוכל משלו אסור, שמא יושיט לו משלו ויאכילנו. וכי היכי דהאי מיירי בשולחן אחד, הם הכי מתני' נמי בשולחן אחד מיירי, שאסור לו לאדם לאכל עם אשתו נידה בשולחן אחד. וכן כתב בעל הלכות גדולות בהילכות נידה כל ימי טומאתה אסיר לה למיכל על פתורא דגברא, דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. וכך כתב גם רב אחא משבחא בפרשת אחרי מות. ומיכן תשובה על המורה, שכתב בהילכות נידה שחיבר מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה אחת. ואינו נראה לי, דכל סוגיא דשמעתין משמ' דאפי' בשולחן אחד אסור, כדפרישית.
איבעיא להו נידה מהו שתישן עם בעלה, במיט' אחת, הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' משום דאמרי' סוגה בשושנים, שאיש ואשתו מתייחדין בבית אחד בעודה נידה. ולא חשו חכמ' לדבר, הוא שואל אם התירו לו את זה. ת"ש כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, התם ליכא שינויי. פי' כשאוכלין על שולחן אחד אין שם שום שינוי שיזהרו, אבל הכא יש שינוי ששניהן בבגדיהם ישינין, מה שאינן רגילין לעשות. ת"ש (על) [אל] ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית יש' ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נידה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.
תנא דבי אליהו, מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמ' הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם כת' בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמ' הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שהחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה, בתי, בימי נידותיך מה הוא אצליך, אמרה חס ושלום לא נגע בי אפי' באצבע קטנה שלי, בימי ליבוניך מה הוא אצליך, אמרה לו אוכל ושותה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פני' לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב. ומתרגמ' ואל אתתא בריחוק סאובתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמ' מיטה אחת הואי. פי' בלא קירוב בשר, ואפי' הכי נענש. במערבא אמרי ר' יצחק בר יוסף, סינר היה מפסיק בינו לבינה.
<h2>דף יג:</h2>
מתני'. אילו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו חכמים [לבקרו], נמנו ורבו בית שמי על בית הלל, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. פי' אילו חלוקות בית שמי ובית הלל, השנויות לקמן בפרקין, נאמרו בו ביום כשעלו חכמים לבקר את חנניה, שהיה אדם גדול, ונתקבצו כל חכמי יש' לבקרו, ואז נאמרו אילו המחלוקות. ואז נמנו ורבו בית שמי על בית הלל, וגזרו על שמונה עשר דבר, שהיו בית הלל מקילין בהן, ועמדו על המניין ורבו בית שמי, וחזרו בית הלל והודו לבית שמי, כדאמ' בגמ', והשוו לדעה אחת וגזרו עליהם. ואותם שמנה עשר דבר מפר' בגמרא מה הן, והתנא לא מנאן כי ידועות היו להם אותן י"ח דבר, ובא התנא להודיעך כי אילו ההלכות וגם אותן י"ח דבר נאמרו בו ביום. ובגמ' בעי היכי תנן. אילו תנן, דמשמ' הני חלוקות דבענן למימ' לקמן, אבל לא יפלה ולא יקרא לאור הנר לא נאמרו בו ביום, או דיל' ואילו תנן, דמשמ' שגם אין פולין ואין קורין נאמרו שם עם הני דלקמן ועם י"ח דבר, ופשיט דואילו תנן, שגם אין קורין ואין פולין עמהם נאמרו באותה העלייה.
<h2>דף יז:</h2>
מתני'. בית שמי או' אין שורין דיו סממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. פי' שורין דיו יבש במים, והוא נימוח במים ומשחירן, וכותבין באותן המים. וכן הסמנין שורין אותן במים, והן נימוחין שם וקולטין המים טעמן וצובעין בהן. והכרשינין הן מאכל בהמה, ואינן ראויין לבהמה עד שלא ישורו יפה במים, וקא סברי בית שמי אסור לתת אותן לתוך המים מבעוד יום סמוך לחשיכה כדי שיהו נישורין בשבת, שנמצאת מלאכתו נעשת בשבת, הילכך אם יש שהות ביום כדי שישורו מבעוד יום יתן ואם לאו לא יתן. ובית הלל סברי כיון שהתחיל מבעוד יום עם השמש, אע"פ שמלאכתו נגמרת מאיליה בשבת מותר.
בית שמי או' אין נותנין אונין שלפשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו. פי' אונין חוטין שזורין לתפירה, והן משימין אותן לקדירה ומחממין אותן יפה יפה בתנור, ואחרי כן יועילו לתפירה. ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין. פי' שאם לא יקלוט את העין מבעוד יום נמצא צובע בשבת. ובית הלל מתירין. פי' כיון שהתחיל המלאכה מבעוד יום, והיא מאיליה נגמרת בשבת, מותר. בית שמי או' אין פורשין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. פי' בית שמי סברי אע"ג שמאיליהן ניצודין כיון שעל ידי פרישתו ניצודין אסור, שנמצאת מלאכתו נעשת בשבת. ובית הלל מתירין. כיון שהמלאכה נעשת מאיליה. בית שמי אומ' אין מוכרין לנכרי, ולא טוענין עמו, ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב. ובית הלל מתירין. פי' אע"פ שאין כאן חיוב חטאת במה שהגוי עושה, כיון שהמלאכה נעשת בשבת, ואפי' על ידי גוי. אסור לישראל להתחיל בה מבעוד יום אך אם הגוי יכול לגומרה מבעוד יום. ובית הלל מתירין, כיון דמבעוד יום נתן לו.
בית שמי אומ' אין נותנין עורות לעובדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום. ולא תעשה מלאכתו בשבת. ובכולן בית הלל מתירין עם השמש. אמ' רבן שמע' בן גמליאל נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי ג' ימים קודם לשבת. פי' כלי לבן כיבוסו מרובה, שהיו מגהיצין אותו ונראה כאילו הוא חדש. ומשום הכי היו מקדימין ליתן אותו לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת כדי שיגמרנו קודם לשבת, והיו מחמירין על עצמן לעשות כדברי בית שמי. ושוין אילו ואילו שטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת. פי' מודין בית שמי לבית הלל בדבר זה, שהזיתים שטחנן מערב שבת וכן הענבי' שדרכן מערב שבת, ועדיין לא נסחט יינן ושמנן, טוענין הזיתים הטחונין תחת הקורה שלבית הבד והענבים הדרוכות בעיגילי הגת והן נעצרין מאיליהן בשבת, ולקמ' נפרש טע' אמאי מודין בזה.
<h2>דף יח.</h2>
אמרי' בגמ', מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתה, אמ' רב יוסף ר' היא, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים אחרון חייב, דברי ר', ר' יוסי ביר' יהוד' או' אינו חייב עד שיגבל. פי' אילו לא היתה נתינת המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא היו אוסרין בית שמי ליתן מים מבעוד יום, שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת, שעדיין צריך לגבל למוצאי שבת, אלא ודאי בנתינת מים בלבד נגמרת המלאכה והן נישורין מאיליהן בשבת. ואוקמה רב יוסף כר', דאמ' בנתינת מים לקמח בלבד. אמ' ליה אביי ודיל' לא היא, עד כאן לא קאמ' ר' יוסי בר' יהודה התם אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים. פי' גם כר' יוסי בר' יהודה נוכל להעמיד מתני', דעד כאן לא בעי גיבול אלא בקמח, שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנה ככרות, הילכך עד שלא גמר מלאכת גיבול לא מיחייב, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא, שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים, ואינו צריך לגבלן לעשות מהן עיסה, מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב, שהן נישורין מאיליהן. ודמי למדביק פת בתנור, שהוא נותנה והיא נאפת מאיליה מעט מעט, וכן שפיתת הקדירה על האש. ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא, שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין, שאין צריך לישת לחם במלאכת המשכן, ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין, ומיהא אע"ג דבלישת סממנין לא בענן גיבול, בלישת הלחם בענן גיבול, דהאי כי אורחיה והאי כי אורחיה. ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו בר גיבול הוא, לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא. דתנן בשילהי מסכתין ונותנים מים על גבי המורסן אבל לא גובלין. פי' גזרי' גיבול דמורסן אטו גיבול דקמח, אבל נתינת מים דמורסן לא גזרי' אטו נתינת מים דקמח, דנתינת מים דקמח אינה אסורה אלא שמא יגבל, דהוי חיוב חטאת, אבל גיבול דמורסן אין בו חיוב חטאת דלאו בר גיבול הוא, לא דמי דיו למורסן, דבודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת, שאין דרך העולם לגבלו כלל. אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו, בשרייתו איכא חיוב חטאת, שהיא הלישה שהיתה במשכן. ואהדר ליה רב יוסף לא סלק' דע', דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי ר', ר' יוסי ב"ר יהוד' או' אינו חייב עד שיגבל. פי' (היה) [הא] האפר דלאו בר גיבול הוא, ואפי' הכי הוה אמ' ר' יוסי עד שיגבל, אם כן מתני' דלא כר' יוסי. וקשיא לי, כיון דאפר לאו בר גיבול הוא, היכי סליק אדעתיה דרב יוסף דהאי אפר אפר ממש הוא ומיחייב עליו חטאת, ומאי שנא ממורסן האפר. ותו, דהא במסכת ביצה בפרק המביא אמרי' קיטמא שרי, ופירש המורה מותר להטיח ולגבל בו כדי להטיח בו תנורו ביום טוב, משום דאפר לאו בר גיבול, ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצא חומו. ואם כן, היכי סל' דע' דרב יוסף שיהא חייב חטאת על האפר. ונראה לי לתרץ דשני מיני גיבולין הם, דגיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה, וכיוצ' בו גיבול דעפר עושין ממנו עיסה לבניין. וגיבול דיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים, ואין דרך לגבלם לעשות מהן עיסה. ורב יוסף דסבר דהאי אפר אפר ממש הוא הוה מפר' בבריית' דמחייבא ביה חטאת, כגון שלא גיבלו לבניין, אלא היה צריך לשרות האפר במים כדי שיתן האפר טעם במים, כגון אילו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר, ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנין, ומשום הכי חיי' חטאת, ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה הוא אלא לשרייתו הוא צריך, שיתן טעם במים, בעי ר' יוסי בר' יהוד' גיבול, דקסבר לא מיערב שפיר ואינו נשרה יפה אם לא יגבלוהו, והם הכי נמי בדיו וסממנין, ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא ולא ר' יוסי בר' יהוד'. ואהדר ליה אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה ליה כמו גיבול דקמח שעושין עיסה ממנו, ולעולם בדיו וסממנין לא בעי ר' יוסי בר' יהוד' גיבול. ואהדר ליה רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר, אלמא בשניהן שהן שני מיני גיבולין פליג ר' יוסי בר' יהוד' ואו' עד שיגבל. ואהדר ליה אביי מידי גבי הדדי תני. פי' ולעולם לא בעי ר' יוסי בר' יהודה גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותן עיסה, אבל בדיו וסממנין מודה ר' יוסי בר' יהוד' דבנתינת מים בלבד מיחייב, ולעול' מתני' ר' יוסי בר' יהוד' היא.
ת"ר, פותקין מים לגינה בערב שבת עם חשיכה, ומתמלאה והולכת כל השבת כולה. פי' גת מליאה מים, ויש נקב סמוך לשוליה והוא פקוק, ומסירין הפקק והמים מקלחין והולכי' דרך הצינוריות ומשקין כל הגן, והסרת הפקק יקרא פתיקה. ומניחין מגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת כולה. ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת. פי' כדי שיתלבנו. ומניחין קילור על גבי העין ואספלנית על גבי מכה ומתרפאה והולכת כל השבת כולה. פי' במכה שאין בה סכנה מיירי, דאי יש בה סכנה אפי' ביום השבת שרי, אלא ודאי בשאין בה סכנה, שביום השבת מותר על ידי גוים, וסמוך לחשיכה מותר על ידי ישראל. אבל בית שמי אסרי, דכיון דמתרפאת בשבת על ידי הנחתו כאילו הניח בשבת דמי, הילכך אל יניח סמוך לחשיכה אלא על ידי גוים. ואין נותנים חטים לתוך הריחים שלמים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. מאי טע'. פי' בכל המלאכות היו מתירין בית הלל עם השמש. אמ' רבה מפני שמשמעת את הקול. פי' מפני שעושין הברה נראה זילות [שבת] לאדם, אינמי שלא יאמרו כי הוא טוחן בשבת. אמ' ליה אביי לימא מר משו' שביתת כלים, דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, לרבות שביתת כלים. פי' למה מתלה אתה טעם האיסור בדרבנן, שיש כאן איסור דאוריתא משום שביתת כלים. ואנה התירו בית הלל בכל המלאכות במקום שאין כליו עושין מלאכה, אבל במקום שכליו עושין מלאכה אסור. והשתא דאמרת לבית הלל אית להו שביתת כלים מגמר וגפרית מאי טע' שרו. פי' מקשה התלמוד לאביי, שהוא סובר דשביתת כלים גם לבית הלל היא, אי הכי מגמר וגפרית מאי טע' שרו, הרי על ידי כלים נעשת המלאכה. ומתרץ, התם מנא גופיה לא קא עביד מעשה. אונין שלפשתן אמאי שרו, התם נמי לא קא עביד מעשה. פי' אי זו שביתת כלים הזהירה תורה, בכלים העושין מעש', כגון הריחים שטוחנין את החטים, אבל מגמר וגפרית ואונין לתוך התנור, הכלים נחין הן, והאש שבתוכן היא שעושה מעשה ולא הכלים. ומקשה, והרי מצודות חיה ועוף ודגים דקא עבדי מעשה וקא שרו. פי' שהמצודות נופלות על החיות ועל העופות ותופשות אותן והרשתות הן נסגרין על הדגים וצדין אותן. ומתרץ, התם בלוחי וקוקרי, דלא קא עבדי מעשה. פי' מיני מכשולות הן, שנכנסין בהן ואינן יכולין לצאת ומאיליהן ניצודין, אבל הם לא יעשו שום מעשה, ימצא עכשיו שמחלק אביי בין כלים לכלים, דווקא בכלים העושין מעשה אסרה תורה, אבל כלים שאינן עושין מעשה אין בהן משום שביתת כלים. והשתא דאמ' רב הושעיא אמ' רב אסי מאן תנא שביתת כלים [דאוריתא] בית שמי היא, ולבית שמי אע"ג דלא עביד מעשה אסיר, איהכי מגמר וגפרית מאי טע' שרו בית שמי, דמנחו אארעא.
<h2>דף יח:</h2>
גיגית נר וקדירה ושפוד אמאי שרו בית שמי דמפקר להו אפקורי. כך כתובה הגירסא בספרים. ונראה לי דקושיא דמגמר וגפרית לא גרסינן לה, דהך ברייתא דלעיל בית הלל היא ולא בית שמי, שכל מלאכה שהתחיל בה מבעוד יום והיא נעשת מאיליה בשבת אוסרין בית שמי. וגירסת אחרונים היא, שטעו וסברו כיון דאמ' רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים בית שמי היא, אם כן ברייתא דלעיל בית שמי היא, ומשום הכי אוסר בריחים, והוצרכו להעמיד כל הברייתא כבית שמי. וקשיא להו מגמר וגפרית, ומוקמי לה דמנחי אארעא. ולא היא, דההיא מתני' לא אתיא אלא כבית הלל שמתירין בכל המלאכות עם השמש, אבל בית שמי הכל אוסרין שאסור להתחיל אדם בשום מלאכה מבעוד יום והיא תיעשה מאיליה בשבת. והאי דקא מתרצינן בית שמי היא על ההיא דאייתי אביי, דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבו' שביתת כלים, וסבר דגם בית הלל היא. ורב הושעיה משמיה דרב אסי מוקי לההיא מתניתא דבית שמי הי', אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים כלל, דדווק' בשביתת בעלי חיים הזהירה תורה ולא בשביתת כלים. אבל בריית' דפותקין מים לגינה וכול' בית הלל הוא, דשרו בכל המלאכות עם השמש, וטע' דריחים קאמרי לאו משום שביתת כלים קאסרי, כדסבר אביי, אלא מדרבנן היא, מפני שמשמיעין את הקול כדרבה, וכך היא פתרון השיטה מתמה תלמודא והשתא דאמ' רב הושעיא אמ' רב אסי מאן תנא שביתת כלים בית שמי היא. פי' וההיא מתניתא דתני לרבות שביתת כלים בית שמי היא ולא בית הלל, דאין אנו צריכין עכשיו להידחק ולחלק בין כלים לכלים, דבית הלל הכל שרו, וטע' דריחים הוי כדרבה, ולבית שמי אע"ג דלא עבדי מעשה אסור, דסתם קתני לרבות שביתת כלים, ואין לנו לחלק לבית שמי, דבריית' דלעיל דמניחין מגמר וגפרית בית הלל היא, דלית להו שביתת כלים ולא בית שמי, ואין אנו צריכין לחלק לבית שמי בין כלים לכלים. אם כן גיגית שמניחין בה שכר ולא יעשה עד ימים רבים ומה נעשה בשבת שהשכר הוא נעשה בתוך הגיגית, וכן נר הדלק בלילי שבת, וכן קדירה שטמנו בתנור לצורך שבת, וכן שפוד שצלו בו בשר וטמנו אותו בתנור לצורך שבת, אמאי שרו כל הני, והרי על ידי כלים נעשין. ומתרץ דמפקר להו, שלא יהיו כליו ולא יהא מוזהר על שביתתן, וכיון שהתלמוד הביא דברי רב הושעיא דאמ' משמיה דרב אסי דמאן תנא שביתת כלים בית שמי היא אבל לבית הלל שריא, הכי הילכתא, ונעקרו דברי אביי ונתקיימו דברי רבה שתלה טעם איסור הריחים מדרבנן ומפני שמשמיעין את הקול. ואפי' אביי דהוה סבר דבריית' דשביתת כלים לדברי הכל היא, לא הוה אסר אלא כלים העושין מלאכה, כגון ריחים ומצודות הנופלות על החיות ועל העופות ומספריים העושין מעשה וסכין וכיוצא בהן, אבל שאר כלים, כגון סיר ובגדים וכיוצא בהן שרי, אבל לית היל' כוותיה אלא כרבה וכרב הושעיא אמ' רב אסי. וסתם התלמוד הביא דברי רב הושעיה לסתור סברת אביי והעמיד אותה הבריית' כבית שמי.
מאן תנא להא דתנו רבנן לא תמלא אשה קדירה עססיות. פי' מיני קטניות. ותורמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם נתנן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית שלמים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, לימא בית שמי היא ולא בית הלל, אפי' תימ' בית הלל, וגזירה שמא יחתה בגחלים. איהכי מגמר וגפרית ליגזור, התם לא מחתה להו דאי מחתה להו סליק בהו קוטרא ופסדי. אונין שלפשתן ניגזור, התם נמי כיון דקשה להו זיקא לא מגלה להו. צמר ליורה ליגזור, אמ' שמואל ביורה עקורה. פי' עקורה היתה מעל האש, שכבר הורתחה כל צורכה, ושם בה הצמר בעודה רותחת כדי שתקלוט את העין. ודילמ' מגיס. פי' אם יהפך הצמר ביורה בשבת הוה ליה צובע. ביורה עקורה וטוחה. כגון שהיתה עקורה מעל האש אין לומר שיחתה בגחלים, וכיון שהיתה טוחה אין לומר דיל' מגיס.
והשתא דאמ' מר שמא יחתה בגחלים, האי קדרא חיתא שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסיר. פי' אם שם קדירה חיה מבעוד יום סמוך לחשיכה, כדי שתהא מבשלת כל הלילה, שפיר דמי, דכיון שהיא חיה לא חזי ליה לאורתא כי אם למחר, דכיון שיש לו שהות כל הלילה לא אתי לחתויי, אבל אם היתה הקדירה בשיל ולא בשיל אסיר, שמא יחתה לוכל ממנה בלילה. ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי. דגלי אדעתיה דלמחר קא בעי לה ולא אתי לחתויי. ועססיות ותורמוסין שבישולן קשה, אע"ג דלצורך מחר קא בעי להו, גזרי' בהו דיל' אתו לחתויי. ומיכן מוכיח שהטמון שאנו עושין ליכא למיחש שמא יחתה, דלצורך מחר אנו טומנין, ויש לו שהות כל הלילה, ומשום הכי לא אתי לחתויי, כל שכן דשרירן וקשה ליה זיקא דלא מגלי ליה. והשתא דאמ' מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה, האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי, דברחא ולא שריק אסיר. פי' גדיא ושריק, שפי התנור סתום וטוח בטיט איכא תרתי לטיבותא ושרי. ברחא ולא שריק איכא תרתי לריעותא, דלא קשי ליה זיקא ופי התנור מגולה, הילכך אסיר דיל' אתי לחתויי. דגדיא ולא שריק, אינמי דברחא ושריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. ולרב אשי דשרי הא תנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, התם בבשרא אגומרי. פי' בשר בצד גחלים קרוב לחתות בגחלים וגזרו ביה רבנן, אבל בשר בתוך התנור לא גזרו רבנן. ואי קשיא, כיון דרב אשי שרי דברחא ולא שריק, אם כן האי דתנן לקמן בפרק כירה תנור שהסיקו [בקש] ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין על גביו, במאי מוקי לה, האי לא יתן מפרש ליה רב אשי לא יחזיר בשבת, אבל לשהות משהין כל תבשיל ואפילו בשיל ולא בשיל. אמ' רבינא הילכך האי קרא חייא שפיר דמי, כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. פי' קרא חייא כבשרא דבשיל ולא בשיל דמי, ומתמהר בישולו, וראוי לאוכלו בלילי שבת, ואפי' הכי שרי דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא, ואתיא הא דרבינ' כלישנא קמא דרב אשי. ואע"ג דקיימ' לן בכל דוכתא הל' כלישנ' בתרא, הכא כיון דקם ליה רבינא כלישנא קמא דרב אשי היל' כוותיה, דודאי דגדיא שרי אע"ג דלא שריק דקשי ליה זיקא, אבל דברחא לא.
אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. פי' בהא אפי' בית הלל מודו, ואע"ג דבכל המלאכות היו מתירין עם חשיכה, בהא מודו כדבענן למימ' לקמ', גזירה שמא יחתה בגחלים. תניא בתוספתא דשבת, אמרו בית שמי לבית הלל אי אתם מודין שאין צולין בשר בצל וביצה ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו, אף דיו סמנין וכרשינין כיוצ' בהן. אמרו להם בית הלל אי אתם מודין שטוענין קורת בית הבד ותולין עיגולי הגת ערב שבת עם חשיכה, אף דיו סממנין וכרשינין כיוצא בהן. אילו עמדו בתשובתן ואילו עמדו בתשובתן, אלא שבית שמי אומ' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שתהא מלאכתך גמורה מערב שבת, ובית הלל או' ששת ימים תעשה מלאכתך, עושה אתה מלאכה כל ששה.
מתני'. בית שמי או' אין מוכרין לנכרי כול'. ת"ר בית שמי אומ' לא ימכור אדם חפיצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוינו, ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומ' כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ר' עקיב' או' כדי שיצא מפתח ביתו, אמ' ר' יוסי הן הן דברי ר' עקיבה הן הן דברי בית הלל, ולא בא ר' עקיבה אלא לפרש דברי בית הלל. פי' בא ר' עקיב' לפרש מילתייהו דבית הלל, דהאי דקאמרי לבית הסמוך לחומה לאו לחומת העיר דבעי למיזל בה הוא, דהא בית הלל מתירין עם חשיכה, אלא לחומת הבית שעומד בו הוא, דהיינו שיצא מפתח ביתו. ת"ר, בית שמי אומ' לא ימכור אדם חמיצו לגוי, אלא אם כן יודע בו שכלה קודם הפסח. פי' שאסור לישראל ליתן חמיצו לגוי ויתקיים בידו בפסח, והתורה אמרה תשביתו שאור. ובית הלל אומ' כל שעה שמותר לוכל מותר למכור. פי' דהאי תשביתו הוא בבית ישר' ולא בבית הגוי.
<h2>דף יט.</h2>
ת"ר, נותנין מזונות לכלב בחצר, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו. כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו. פי' דווק' כשנותן לו סתם, שלא פירש לו הגוי כי אני רוצה להוליכן, אבל אם פירש לו שהוא רוצה להוליכן או ששאל ממנו כלים שהוא צריך להוליכן אסור, כדתנן אין מוכרין לנכרי כול' עד ובית הלל מתירין עם חשיכה, דווקא אם יתן לו מבעוד יום מותר אע"פ שהגוי מוליכו בשבת, אבל ליתן לו בשבת על דעת להוליכן אסור, ואע"פ שאמ' לגוי מבעוד יום בוא למחר וקח חפץ פל' מביתי אסור עד שימסור לו מבעוד יום.
מתני'. בית שמי או' אין נותנין עורות לעובדן כול'. ת"ר, לא ישכיר אדם [כליו] לגוי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר. הא מתניתא לא אתיא אלא אליב' דבית שמי, דאית להו שביתת כלים, אבל לבית הלל דלית להו שביתת כלים שרי. ואפי' אי אמרת דטעמ' דמילתא לאו משום שביתת כלים הוא, אלא משום דמיחזי כמשתכר ומרויח בשבת, אפי' הכי לבית הלל שרי, שהרי בכל המלאכות הגמורות היה מתיר בית הלל עם חשיכה, ואע"פ שמלאכתו נעשת בשבת, כל שכן להשתכר בכיליו, שאין השכירות חשובה מלאכה, ולא אתיא הך מתני' אלא כבית שמי, וליתה, כדבענן למימר לקמ' בברייתא אחריתי אלא כבית שמי.
ת"ר, אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת אלא אם כן קצץ לו דמים, בית שמי אומ' כדי שיגיע לחומה, ובית הלל אומ' לבית הסמוך לחומה. והלא קצץ, אמ' רב ששת הכי קאמ' ואם לא קצץ, בית שמי אומ' כדי שיגיע לחומה, ובית הלל אומ' כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פי' והלא קצץ, דהכי משמע אין משלחין אלא אם קצץ, דאם קצץ מותר לשלח אע"פ שאינו יכול להגיע שם, דכיון דקצץ ליתן לו שכר כל עסקו שלגוי אינו אלא בעבור הרויחו, וכי קא עביד לנפשיה קא עביד, ואין אנו מוזהרין על שביתתו, והיכי הדר ותני בית הלל אומ' כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. ותירץ רב ששת דסיפא לאו אקצץ קיימא, אלא הכי קאמ' ואם לא קצץ לו שכר אלא היה עושה בחנם בעבור אהבתו, שנמצא עכשיו שהגוי טורח בעבור יש' ואסיר. הילכך בעו בית הלל שיהא שהות ביום, כדי שיוכל להגיע היום הגוי לבית הסמוך לאותה חומת העיר שהוא שולחו. ובית שמי מחמירין שיגיע לתוך חומת העיר. ומקשה, והאמרת רישא אין משלחין. פי' היכי מצית אמרת דסיפא מיירי בלא קצץ, והתני רישא אין משלחין אלא אם כן קצץ, דמשמ' דהיכא דלא קצץ אין משלחין כלל, ואע"פ שיש לו שהות לילך, דחיישי' שמא ילך בשבת, וכיון שבעבור ישראל הוא עושה אסור ומתרץ לא קשיא, הא דקביע דואר במתא, והא דלא קביע דואר במתא. פי' דואר הוא המושל, שאליו היו שולחין האיגרות. קביע דואר במתא משלחין. פי' בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, כדתני בסיפא. לא קביע דואר במתא אין משלחין כלל, מאי טע' דיל' אתי לאמטויי במתא אחריתי. פי' וכל זה בשלא קצץ לו שכר, דקא עביד אדעת' דישראל, אבל היכא דקצץ לו דמים דכי קא עביד אדעתא דנפשיה קא עביד הכל מותר ובלבד שיתן לו מבעו' יום, ואפי' סמוך לחשיכה. כללא דנקטינן מיהא שמעתא, דהיכא דקצץ לו דמים וגוי קא עביד אדעת' דנפשיה שרו בית הלל עם השמש. ובהא פליגי בית שמי ובית הלל, דבית שמי סברי אע"ג דגוי לנפשיה קא עביד אסיר, כיון דעל ידי ישר' קא עביד. ובית הלל שרו. וכל הני דמתני' מוכרין לגוי, ומגביהין עליו, וטוענין עמו, וליתן לו במתנה ולהשאילו, ולהלוותו, כולהו נינהו דגוי עביד אדעתא דנפשיה, וכן נמי עורות לעובדן וכלים לכובס נכרי בשכר הן עושין ואדעת' דנפשי' קא עביד, אבל היכא דגוי עביד בחנם אסיר ליה ליש' למיתב ליה עיבידתא בערב שבת, אלא אם כן ידוע שיכול לגומרה קודם לחשיכה. וכל מלאכה שבעולם שנותן לו שכר מות' לו ליתנה מבעוד יום, ואע"פ שאין לו שהות לעשותה קודם שבת, אבל ליתנה לו בשבת אסור, דאמירה לגוי שבות. וכל מלאכה שאינו נותן לו עליה שכר אסור ליתן לו אפי' מבעוד יום, כיון דאדעתא דיש' קא עביד, ולא התירו זה אלא גבי כיס, דנותן כיסו לנכרי מבעוד יום להוליכו בשבת מתוך שאדם בהול על ממונו. וכל זה שהתרנו במלאכה הנעשת בשכר עם השמש, עד כאן לא קא שרי אלא כשנותן לגוי מלאכה בקבלנות, דכל אימת דקא עביד לה לנפשיה קא עביד, והילכך מותר עם חשיכה, אבל אם רוצה להשכירו לפעולתו שכיר יום, אע"ג דמשכיר ליה מבעוד יום אסור, ועל כזה נאמר אמירה לגוי שבות, ולא שנא אם אמ' ליה בשבת לא שנא אי אמ' ליה מערב שבת, לא שנא בחנם ולא שנא בשכר. וה"ג בירושלמי, תני, אומנין גוים שהיו עושין עם יש' בביתו אסור, בבתיהן מותר. אמ' ר' שמע' בן אלע' במה דברי' אמורים בקבלנות, אבל בשכירות אסור. וכל זה שמתירין בית הלל להיעשות מלאכתו בשכר בשבת לא יהנה ממנה בשבת, כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבישם בו ביום, דמשנה שלימה שנינו לקמ' בפרק כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו יש', ואם בשביל יש' אסור, אלמא כל מלאכה שעושה הגוי בשביל יש' אסור ליהנות ממנה, ולא מפלג התם בין בחנם בין בשכר, אלא הכל אסור. ולא התירו כאן אלא שתיעשה מלאכתו בשבת ולא שיהנה ממנה, ולא התירו נמי אלא בצינעה, שלא יכירו כי מלאכת ישראל היא, אבל אם מכירין כי מלאכת ישר' היא אסור, כדאמ' בפרק מי שהפך מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, ואמ' רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמ' רב משרשי' וכי ליכא מתא דמקרבא להתם, לא אמרן אלא בשבתות וימים טובי', דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכת' לדוכתא, אבל בחולו שלמועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסיר. ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסם לכל, כיון שיראו אות' מכירין כי היא מלאכת יש'.
ת"ר, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי ר', רבן שמע' או' אינו צריך, ומצור לצידון אפי' בער' שבת מותר. נראה לי דהא מתנית' אליבא דבית שמי היא, דאמ' אסור להתחיל בשום מלאכה אלא אם כן יכול לגומרה מבעוד יום, והכא כיון דאין אדם מפליג אלא לימים רבים צריך להתחיל ג' ימים קודם השבת, שלא יראה כי דעתו שתלך הספינ' בשבת, ונמצא עושה חפציו בשבת. ופליגי תנאי אם צריך לפסוק עם הגוי שישבות בשבת אע"פ שהתחיל שלש' ימים קודם לשבת, שלא יראה שעל דעת לילך בשבת נכנס שם, ומצור לצידון שהוא מהלך יום אחד אפילו בערב שבת מותר, שהרי יכול לגמור הילוכו קודם לחשיכה. אבל בית הלל שרו, ואפי' במלאכות גמורות עם השמש, כל שכן בזה שאין בו שום מלאכה אלא שנראה שעושה חפציו בשבת, וכיון דבית הלל פליגי עליה בודאי לית היל' כי הא מתנית', אלא אפי' לא נכנס בספינה אלא עם השמש מותר. וכן כתב בעל הלכו' גדולות כל היכא דקנה ליה שביתה בספינה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגויי מה לי מבעוד יום מה לי ג' ימים קודם לשבת, הילכך שפיר דמי. אבל רבי' יצחק ז"ל תלה טעם הברייתא משום דכל שלש' ימים הוא שינוי ווסת, משום נידנוד הספינה, כדכת' יחוגו וינועו כשיכור ולא יכלו למיעבד עונג שבת. ואינו נראה לי כלל, אלא כל משמעת' דהך מתניתא אזלא כבית שמי, כדאמרן לעיל במתני' דשכירות כלים, ולית היל' כוותיהו. ת"ר, אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכך היה שמי הזקן דורש עד רדתה ואפי' בשבת.
פיס', ושוין אילו ואילו שטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת. דלא גזרו בהו בית שמי. אמאי כולהו דאי עבד להו בשבת חייב חטאת גזרו בהו בית שמי ערב שבת עם חשיכה, קורת בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת לא גזרו בהו בית שמי ערב שבת עם חשיכה. פי' כיון שהן טחונין וכתושין מערב שבת אפי' אם היה סוחטן בשבת ומוציא מהן שמן ויין אין שם חיוב חטאת. ואי קשיא, בשלמא דיו וסממנין איכא חיוב חטאת, אבל כרשינין מאי חיוב חטאת איכא, והא תנן לקמ' בפרק תולין אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, ואמרי' בגמר' שרה מאי, תרגמה אדא נרשאה קמיה דרב יוסף אם שרה חייב חטאת, אמ' ליה אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא הכי נמי דמיחייב, אלא אמ' אביי מדרבנן הוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלמא אין בשריית הכרשינין אלא איסורא דרבנן, ואמאי גזרו עליה ערב שבת עם חשיכה. תשובה, הא דאמרי' דבכל מידי דליכ' חיוב חטאת לא גזרו בהו בית שמי, לאו למעוטי איסורא דרבנן קאתי, דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין נמי ולא מגביהין עליו. וכן קילור על גבי העין ואספלנית על גבי מכה, כל הני אפי' אי עביד בהו בשבת לית בהו איסור אלא מדרבנן, אלא למעוטי דווק' קורת בית הבד ועיגולי הגת, ומפני שכבר עיקר מלאכתן, דהיינו דריכתן ושחיקתן, נעשת מערב שבת ולא נשאר אלא מידי דאתי ממילא. וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא, כגון אלה, אפי' אם יסחטם בידיו לית בהו חיוב חטאת, כדאמרי' בגמ' מאן תנא דכל מידי דאתי ממיל' שפיר דמי כול'. אבל מלאכה שאינו מתחיל בה אלא סמוך לחשיכה, אע"פ שאין בה אלא איסורא דרבנן, אסרי בית שמי.
מאן תנא דכל מידי דאתי' ממילא שפיר דמי. פי' אילו המשקין היוצאין מאיליהן ואינו עושה בהן שום מלאכה בשבת והילכ' שרי, כמאן אתיא מתני'. אמ' ר' יוסי ביר' חנינה ר' ישמעאל היא, דתנן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ר' ישמעאל או' יגמור. פי' ישים אותם מבעוד יום תחת המכתש ותיגמר סחיטת מימיהן בשבת, שיצאו מאיליהן ומותרין אותן המשקין. ר' עקיב' או' לא יגמור. פי' אע"ג דמאיליהן נפקי, כיון דבשבת נפקי אסור. ומתני' דשרי ר' ישמעאל היא דלא כר' עקיב'.
<h2>דף יט:</h2>
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' במחוסרין דיכה כולי עלמ' לא פליגי דאסיר, כי פליגי במחוסרין שחיקה. פי' אם אילו השום הבוסר והמלילות, וכן נמי הענבים והתותים היו מחוסרין דיכה, שלא נידוכו יפה ועכשיו רוצה להכניסן תחת הקורה והעיגול והמכבש כדי שיהו נידוכין יפה ונסחטין, גם ר' ישמעאל מודה בזה שהוא איסור כיון שנידוכין בשבת. והכא פליגי במחוסרין שחיקה בלבד שנידוכו יפה מבעוד יום ואינן צריכין אלא שיהו נשחקין ונעצרין להוציא המשקין שבהן, שר' ישמעאל מתיר ור' עקיב' אוסר. הורה ר' חנינה כר' ישמעאל. פי' אע"ג דקיימ' לן הלכה כר' עקיב' מחבירו, כיון שסתם לן מתני' כר' ישמעאל הורה ופסק הל' כר' ישמעאל.
שמן שלבדדין ומחצלאות שלגבלין רב אסר ושמואל שרי. פי' שמן הנשאר בבית הבד בגומות שהוא מוקצה, אבל אותו השמן שיורד לבור הוא מוכן דדעתיה עילויה. וגם מחצלאות שהגבלין מכסין בהן עיסתן והן מוקצות, דלאו לשכיבה עבידי, הילכך רב אסר לטלטלן בשבת, דסביר' ליה כר' יהוד' דאית ליה מוקצה, ושמו' שרי דלית ליה מוקצה, דסביר' ליה כר' שמעון. הני כרכי דזוזי רב אסר ושמואל שרי. פי' מחצלאות כרוכות זוגות זוגות לסחורה, אינמי שהיו עשויות לפרוש על הספינה להגן עליהן מפני החמה או מפני הגשמים והן מוקצות, שאינן עשויות לשכיבה, רב דאית ליה מוקצה אסר לטלטלן ושמו' דלית ליה מוקצה שרי.
אמ' רב נחמן עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא, ותמרי דעסקא, פלוגתא דר' יהוד' ור' שמעון. פי' כל אלה הם מוקצין, דסתמייהו לאו לאכילה קיימי. ור' יהוד' דאית ליה מוקצה אסר, ור' שמע' דלית ליה מוקצ' שרי. ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כשמואל, שמתיה רב המנונא, והא כשמואל סבירה ליה. פי' ההוא תלמידא סבירא ליה כשמואל ואורי כשמואל, ואמאי שמתיה, אטו כל מאן דסבירא ליה כשמואל משמית ליה. באתריה דרב הוה ולא איבעי ליה למיעבד הכי. פי' שהם היו נוהגין כרב.
(פיס') [מתני']. אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. פי' כדאמרן, דאפי' בית הלל מודו בהא גזירה שמא יחתה בגיחלים. אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעז' או' כדי שיקרום התחתון שלה. משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. פי' ולא גזרי' שמא יחתה, ואע"פ שלא נצלה מבעוד יום. ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. פי' לשכה אחת היתה בעזרה שהיו מסיקין בה אש תדיר מפני הכהנים שהיו הולכין יחיפין על הרצפה. ומאחיזין בה האור סמוך לחשיכה, ולא גזרי' שמא יחתו בגחלים בלילי שבת. [כ' ע"א] ובגבולין כדי שיצת האו' ברובן. פי' אם לא הוצת האור ברובן מבעוד יום אסור, שמא יחתו בגחלים אם לא יהו דולקין יפה. ר' יהוד' או' אף בפחמין כל שהן. פי' לא בענן בפחמין שיצת האור ברובן, אלא מח[י]זין בהן האור כל שהן ומאיליהן דולקין ואינן צריכין חיתוי וזהו אף, כמו שבמדורת בית המוקד מחיזין ולא בענן ברובן, הוא הדין נמי בפחמין במחיזין בלחוד סגי.
אלא כדי שיצולו. וכמה כדי שיצולו, אמ' ר' אילעא אמ' רב כמאכל בן דרוסאי. פי' אדם ליסטם היה והיה אוכל תבשילו בשיל ולא בשיל, כדי למהר לילך בליסטיותו. אתמר נמי א' ר' אמי אמ' ר' יוח' כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משו' בישולי גוים. פי' דמבושל חשוב, ואם גמרו גוי אינו נאסר. תניא חנניה או' כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה בשבת, ואע"פ שאינה גרופה וקטומה. פיס'. ר' אליעז' או' כדי שיקרום התחתון שלה. תניא ר' אליע' או' כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור.
פיס', משלשלין את הפסח לתנור כול'. מאי טע', משו' דבני חבורה זריזין הן. אלא טע' דבני חבורה זריזין הן, הא לאו הכי לא, והאמ' מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי. התם מינתח הכא לא מינתח. פי' ולא קשי ליה זיקא, ואי לאו טע' דזריזין הן היה אסור.
פיס', ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, דכהנים זריזין הן. ובגבולין כדי שיצת האור ברובן, מאי רובן רב אמ' רוב כל אחד ואחד, ושמו' אמ' כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן. תנא ר' חייא לסיועי לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. והיל' כשמואל דתניא כוותיה. עץ יחידי, רב אמ' כרוב עוביו ואמרי לה כרוב הקיפו. אמ' רב פפא הילכ' בענן רוב עוביו ובענן רוב הקיפו. אמ' רב הונ' קנים אין צריכין רוב, גרעינין צריכי' רוב, נתנן בחותלות אין צריכין רוב. (אגדן צריכין רוב).
<h2>דף כ:</h2>
תני רב יוסף ארב' מדורות אין צריכין רוב ואילו הן, שלזפת, שלגפרית, שלרבב, ושלקירא. פי' רבב שומן. במתנית' תנא אף של קש ושלגבבה. אמ' עולא המדליק צרי' להדליק ברוב היוצא. פי' המדליק נר שלשבת ידליק רוב הפתילה היוצאת מפי הנר, שמא תכבה ויבוא להטות בשבת.
במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת העידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. מאי לכש, שוכא דארזא. שוכא דארזא עץ בעלמ' הוא, אלא בעמרניתא דאית ביה. פי' שוכא דארזא משמ' חתיכת עץ הארז, כמו אלה עצי שמן הנקראין בלע' רידא, ופשיט' ודאי שהן פסולין לתת אותן בתוך הנר משום פתילה, שעץ בעלמ' הוא ואין (נמשך) השמן נמשך אחריהן, אלא בעמרניתא דאית ביה בין הקליפה לעץ והיא רכה ונוח לעשות פתילה ממנה, ואפי' הכי אסורה שאין השמן נמשך אחריה, וגזירה שמא יטה. ודווקא שוכא דארזא לפתילה היא דאסירא, אבל להדליק עצי שמן על גבי מנורה שלמתכת ולהשתמש לאורן מותר, כדתניא בתוספתא כל אילו שאמרו אין מדליקין בהן בשב' אבל עושין מהן מדורה בשבת כדי להתחמם כנגדה בין על גבי קרקע בין על גבי מיטה, לא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר בלבד.
ולא בחוסן. מאי חוסן, אמ' אביי כיתנא דדייק' ולא נפיץ. פי' ומפני שלא ניפצו משברי העץ שעליו אינו דולק יפה, אבל פשתן מנופץ כשר הוא לפתילה. ולא בכלך. אמ' שמואל שאלתינהו לכולהו נחותי ימא ואמרו לי כולכא שמיה. פירו' פסולת שלמשי, הנקרא בלע' קוקולו, וכל שכן משי עצמו שהוא פסול. ולא בפתילת העידן. אחוונא. פי' ערבה. רבין ואביי הוו שקלי ואזלי בפיקתא דתרמורדייא, חזנהו להנהו ארבתא דקיימן, אמ' ליה רבין לאביי היינו עידן דתנן. אמ' ליה האי עץ בעלמ' הוא. קלף ואחזי ליה עמרניתא דביני ביני. ולא בפתילת המדבר. שברא. פי' יש או' פירולא בלע'. ולא בירוקה שעל פני המים. מאי היא, אוכמתא דארבי. פי' עשבים הגדילים בים ונדבקין בשולי הספינה. ונקראין קאוליצילי בלע'. תנא, הוסיפו עליהן שלצמר ושלשיער. ותנא דידן, צמר מיכווץ כויץ שיעור איחרוכי מיחרך. פי' ופשיטא ודאי דלא מעלו לפתילה, ומשום הכי לא תנא להו.
פיס', לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא באליה ולא בחלב, נחום המדי או' מדליקין בחלב מבושל. וחכמ' אומ' אחד מבושל ואחד שאינ' מבושל אין מדליקין בו. תנא, עד כאן פסולי פתילות מיכן ואילך פסולי שמנים. פי' כל אלה ששונה מיכן הם פסולין לתת אותן בנר משום שמן. פשיט', שעוה איצטריכא ליה, מהו דתימ' לפתילה נמי קאסר לה, קמ"ל דחזי למיעבד מינה פתילתא. פי' השעוה חזיא לחתיכה ולתת אותה בנר כמו שמן, וזה אוסר התנא מפני שהיא חוזרת ונקפאת ואינה נמשכת אחר הפתילה. וחזיא נמי שעוה לפתילה, כמו שעושין בני העולם ממנה והיא דולקת מעצמה, וזה מותר בשבת, שנדליק פתילת השעוה מבעוד יום והיא דולקת והולכת כל הלילה ומשתמש לאורה, ולא גזרינן פתילה אטו שמן.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ר, כל אילו שאמ' חכמים אין מדליקין בהן כול'. כדכתיב' לעיל. ולא בשמן קיק. מאי קיק, אמ' שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פי' ומשמנו עושין שמן, ודינו כמו חלב מהותך שהוא פסול. רב יצחק בריה דרב יהודה אמ' משחא דקזא. פי' גרעיני צמר גפן ועושין מהן שמן, והוא פסול. ואע"פ שמפרי העץ יוצא, וכל השמנים היוצאין מפרי העץ כשירין, זה פסול, מפני שאינו יוצא צלול אלא עב ואינו נמשך אחר הפתילה. ריש לקיש אמ' קיקיון דיונה. פי' עשב גבוה הוא, שגדל כמו דלעת, ויושבין תחתיו לצל, ומגרעיניו מוציאין שמן ואינו צלול אלא עב, ואינו נמשך אחר הפתילה כמו משח' דקזא.
אמ' רבא פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מאי טע', מפני שהאור מסכסכת בהן. פי' שאין השמן נמשך אחריהן האור מדלקת וקופצת בהן, ואין הלהבה קבועה, ואתי לאצלויי. שמנים שאמרו חכמ' אין מדליקין בהן בשב' מאי טע', לפי שאין נמשכין אחר הפתילה. פי' ושמא יטה. בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמ' חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מהו שיתן לתוכן כל שהוא שמן ומדליק, מי גזרינן דיל' אתי לאדלוקי בעיינייהו, אי לא. פי' שעל ידי תערובת שמן יפה נמשכין הן, וקא מיבעיא ליה אי גזרינן בהו משום דיל' אתי לאדלוקי בעיינייהו אי לא. אמ' ליה אין מדליקין, מה טעם לפי שאין מדליקין. פי' לפי שאין מדליקין בעיינייהו, וגזירה על ידי תערובת אטו בעיינייהו.
תניא, כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, אין מדליקי'. ואסיקנה, בד"א להדליק אבל להקפות מותר. פי' אם הוא מתכוין להדליק, כגון שאין לו שיעור מפתילה כשיר' שיוכל להדליק בה את הנר ורוצה לערב בה מפסולי פתילות, אסור. אבל יש בה שיעור כדי להדליק, אלא כדי להקפות מתכוין, ולהקפות את הפתילה ולעבותה כדי שיהא אורה גדול, אינמי כדי שתעמד זקופה ולא תיכפף ותיפול, כדרך שעושין לעששיות שכורכין צמר גפן על קיסם אחד כדי שתעמוד הפתילה זקופה, מותר.
איני, והאמ' רב ברונא אמ' רב חלב המהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כל שהו ומדליק. פי' אלמא אע"ג דבעיינייהו אסיר על ידי תערובת שרו, והם הכי נמי נימא בפסולי שמני'. ומהדר, הנך מימשכי בעיינייהו, הני לא מימשכי בעיינייהו. פי' חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו מימשכי בעייניי', ומשו' הכי פליג נחום המדי במתני' ואמ' מדליקין בחלב מבושל. וחכמ' דאסרי לא אסרי אלא משו' גזירת חלב מבושל אטו חלב שאינו מבושל, וכיון דאינהו גופיהו גזירה לא גזרי' התערובת אטו בעייניהו, אבל פסולי שמנים דלא מימשכי בעיינייהו, גזירה על ידי תערובת אטו בעייניהו, וכך הלכה. ואי קשיא, והא פסולי שמנים גופייהו משו' גזירה היא שמא יטה, והיכי גזרי' בהו על ידי תערובת דילמ' אתי לאדלוקי בעייניהו, והוה ליה גזיר' לגזירה. והכי נמי אמ' רבא לעי', גבי לא יצא החייט במחטו, כרמלי' גופה היא גזירה לא גזרי' גזירה לגזירה. תשובה. בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר, שלא אסרו חכמ' להוציא מרשות היחיד לכרמלית אלא משו' גזירה שלא יוציא לרשו' הרבי', והיל' לא גזרי' בה גזיר' לגזיר'. אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמן שמא יטה, וכיון שלא נאסרו מחמת דבר אחר אע"פ שאין איסורן אלא מדרבנן, גזירה בתערובת אטו דילמא אתי לאדלוקי בעייניהו. אבל חלב מהותך וקירבי דגים שנימוחו לא נאסרו מחמת עצמן שמא יטה דהא מימשכי. אלא משו' גזירת חלב שאינו מהותך, וקרבי דגים שלא נימוחו דלא מימשכי נאסרו, והילכך לא גזרי' בהו גזיר' לגזיר'. ולעולם כל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו, אע"פ שאיסורו מדרבנ', גזיר' שמא יעבור על דברי תורה, גזרי' ביה גזיר' לגזירה.
אמ' רב הונ' פתילות ושמנים שאמרו חכמ' אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמ' רבא מאי טע' דרב הונא, קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ור' זירא אמ' רב מתנה אמ' רב, פתילות ושמנים שאמ' חכמ' אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול ובין בשבת. אמ' ר' ירמיה מאי טע' דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנ' קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרה קמיה דאביי משמיה דר' יוחנ' וקיבלה. פי' למה היה מתיר רב להדליק בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, ולא היה גוזר בשבת שמא יטה, אלא משום דקסבר אסור להשתמ' לאורה שלנר חנוכה וצריך שידליק נר אחר לצורכה, הילכך ליכא למיגזר בה שמא יטה. וגם היה סובר שנר חנוכה שכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת כדי שתהא דולקת עד השיעור, אלא כיון שהדליקה פעם אחת שוב אינו צריך, ומשום הכי היה מתיר להדליק בה בחול, ולא חייש' שמא תכבה ופשע ולא מדליק. ועוד, בשבת שאם תכבה אינו יכול להדליקה, היאך היה מתיר, אלא בעל כורחין אית לן למימר דקסבר רב כבתה אין זקוק לה. ורב הונא דפליג עליה ואסר בין בחול בין בשבת סביר' ליה כבתה זקוק הוא עוד להדליקה עד השיעור. והיל' אין מדליקין בהן בחול שמא תכבה ודיל' מיטריד ופשע ולא מדליק, ומשו' האי טעמ' מצי למימר אפי' בשבת. והאי דאמ' קסבר מותר להשתמש לאורה ואיכ' למיגזר שמא יטה, טעם יתר הוא וכל מאי דמצי למיתב טע' למילתיה יתיב, שגם משום טעם זה יש לאסור בשבת שמא יטה. והיל' כרב דהוא רביה דרב הונא, ועוד דקאי ר' יוח' כוותיה. ומקשה וכבתה אין זקוק לה, ורמינהי מצוותה משתשקע החמה ועד שתיכלה רגל מן השוק. פי' שלא ידליקנה מבעוד יום דלא מיפרסמא מילתא, דמה צורך לנר ביום. מאי לאו דאי כבייא הדר מדליק לה. ומהדר, לא דאי לא אדליק מדליק. פי' אי לא אדליק עד שכלתה רגל מן השוק תו לא מדליק, דעיקר מצוותה היא שיראו הרבים העוברין לפני ביתו, ולאו משום בני ביתו. אינמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה כך שמן שתוכל להיות דולקת עד שתכלה רגל מן השוק, אבל אי כבתה אין זקוק לה. ואע"פ שצריך ליתן בה שמן בשיעור שלא תכבה, אם הוא מדליק בפסולי שמנים ופתילות אין בכך כלום, שאם לא יתן בה כשיעור בודאי כביא, אבל בפסולי שמנים ופתילות לאו בודאי כביא [אלא] דלא דלקא שפיר.
<h2>דף כא:</h2>
[מ"ה, ע"א] אמ' ר' חיי' בר אבא אמ' ר' יוח' אין מוקצה לר' שמע' אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו. פי' שמן הנוטף מן הנר בשעה שהוא דולק אסור ליהנות ממנו מפני שני דברים, חדא שהוקצה לאיסורו וחדא שהוקצה למצותו, שמצוה היא נר שבת, וכל דבר שהקצה אדם לדבר מצוה אסור בהנאה וכן נמי עצי סוכה ונויי סוכה שהקצה לדבר מצוה אסורין בהנאה כל שבעה. הנה מוכיח מיכן דנר שבת הוי מצוה, ואפי' הכי אי כבה שרי ליה ר' שמעון, אם כן בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבה מותר ליהנות ממנו. ומיכן תשובה לר' אחאי גאון, שכתב בשאילתות בפרשת ואתה תצוה, דנר חנוכה שכבה בלילי שמיני והותיר בו שמן עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו, דמאי אולמיה דנר חנוכה מנר שבת, בודאי כל שמונת ימי חנוכה דומיא (דומיא) דאתרוג שהקצהו כל שבעת ימים, והילכך השמן הנותר בהן אין להתירו, דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל שמונת ימי חנוכה, ואם ישאר בליל ראשון מדליק בליל שיני, אבל הלילה האחרון לא הקצ' אלא מה שראוי להדליק, אבל הנותר לאחר שכבה מותר בהנאה כמו שמותר נר שבת לר' שמעון.
ובעי עד שתכלה רגל מן השוק, עד כמה, אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הם והן שוהין בשוק הרבה, שאם יצטרך עצים לשום אדם יבואו ויקנו.
ת"ר, מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמי אומ' יום ראשון מדליק שמונה, מיכן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומ' יום ראשון מדליק אחד, מיכן ואילך מוסיף והולך. אמ' עולא פליגו בה במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי ביר' זבידא, חד אמ' טעמייהו דבית שמי כנגד ימים הנכנסין וטעמיהו דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמ' טעמייהו דבית שמי כנגד פרי החג (וחד), וטעמייהו דבית הלל כנגד מעלין בקודש (בקודש) ולא מורידין. אמ' רבה בר בר חנה שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כדברי בית שמי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו כנגד מעלין בקודש ולא מורידין.
ת"ר, נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשו' הרבים. פי' משום פרסומי ניסא. ופירש המורה, לא ברשות הרבים, אלא בחצירות שבבתיהן שהן פתוחין לחצר. ואינו נראה לי, דהא אמרי' לקמן גבי הניח חנווני את נרו מבחוץ חייב, ר' יהוד' אומ' בנר חנוכה פטור, אלמא חוץ לרשו' הרבי' מנח לה, דאי בחצירו כל יומא נמי פטור החנווני, דהא בחצירו מנח לה וברשות קא עביד ולא שינה, ולא מיחייב אלא היכא דשינה ואנחה ברשו' הרבים, ודכוותה בנר חנוכה פטור, שמ' מינ' מצוותה ברש' הרבי'. ובשע' הסכנה מניחה על שולחנו ודיו, פי' שלא היו מניחין הגוים ליש' לקיים המצות. אמ' רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. פי' שאסור להשתמש לאורה. ואי איכא מדורה לא צריך. ואי אדם חשוב הוא אע"ג דאיכ' מדורה צריך.
מאי חנוכה, דת"ר בעשרי' וחמשה בכסליו יומי חנוכה אינון דילא למיספד בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל שמן שבהיכל, וכשגברו מלכי בית חשמוניי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד. פי' ג' לוגין ומחצה, חצי לוג לכל נר. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים בהלל ובהודאה. פי' לגמור בהן את ההלל ולומר על הניסים בהודאה, ודווקא לאילו קבעום ימים טובים ולא למלאכה.
<h2>דף כב.</h2>
אמ' רב כהנא דרש (בר) [רב] נתן בר מניומי משמיה דרבא, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרי' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. אי קשיא, ממאי דאמרי' בסוכה סוכה דאוריית' תני פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא, והכא נמי נר חנוכה דרבנן היא ולא לימא פסולה. תשובה, לא דייקינן אלא בלישנא דמתני', אבל בלישנא דאמוראי כי היכי דבעו אמרי, כדמשתעי איניש עם חבריה וליכא למידק בלישניה. אינמי יש לומר כך היא המשנה לאמוראין כמו התור' לתנאים, וכמו שראוי לתנא לומר על מצות התורה פסולה כך ראוי האמורא לומר על מצות התנא פסולה.
אמ' רבא נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח. פי' שלא ירחיקנה הרבה מפתחו, דלא מוכחא מילתא שהיא שלו. היכא מנח לה, רב אחא בריה דרבא אמ' מימין, ורב ירמיה מדפתי אמ' משמאל. והיל' משמאל, כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל.
אמ' רב יהודה אמ' רב אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. פי' שאסור בהנאתה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף אטו דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכסה, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו, הכא נמי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בזיון הוא למצוה אם נהנה ממנה ונוהג בה מנהג חול.
איתמר, רב אמ' אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמ' מדליקין מנר לנר. פי' לא מיבעיא נר דחול שהיה אוסר רב, אלא אפי' נר חנוכה מנר חנוכה היה אוסר. ושמו' היה מתיר, כיון שהיא נר שלמצוה. רב אמ' אין מתירין מבגד לבגד, ושמואל אמ' מתירין מבגד לבגד. פי' אין מתירין הציצית מטלת לטלת, מפני שאתה מבזה הטלת הראשנה, שכבר הקצה אותה לדבר מצוה. ושמואל סבר כיון דלדבר מצוה בעי לה לקושרה בטלית אחרת נאה הימנה מותר. רב אמ' אין הלכ' כר' שמע' בגרירה, ושמואל אמ' הלכה כר' שמע' בגרירה. אמ' אביי כל מילי דמר עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל, מתירין מבגד לבגד, ומדליקין מנר לנר, והל' כר' שמעון בגרירה. דתניא גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשו' חריץ, דברי ר' שמע'.
<h2>דף כב:</h2>
מאי הוי עלה, אמ' רב הונא בר יהושע חזינן אי הדלק' עושה מצוה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר, פי' שהרי אין המצוה תלוייה בהדלקתה אלא בהנחה. דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. פי' אע"ג דתרויהו קא עבדינן, מיבעיא לן עיקר המצוה מה היא, ונפקא מינה שלא לעשותה על ידי חרש שוטה וקטן כדלקמ', דאי הדלקה עושה מצוה והיא עיקר לא מדלקינן לה על ידי אילו, אבל הנחה עבדי. ואי הנחה עיקר, מדלקי ולא מנחי. ואסיק' דהדלקה עושה מצוה, והיא עיקר המצוה, ומשום הכי מברכינ' להדליק נר שלחנוכה ולא מברכי' להניח. והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה, הדל[י]קה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדלקה דאמ' ר' יהושע בן לוי אשה חייבת בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס.
אמ' רבא היה תופש נר חנוכה ועומד לא עשה כלום. שהרואה אומ' לצורכו הוא דנקיט לה. ואמ' רבא הדליקה מבפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום. שהרואה אומר לצורכה הוא דאדלקה ואפקה.
<h2>דף כג.</h2>
אמ' רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמ' ר' זירא מריש' כי הואי בי רב הוה משתתיפנא בפריטי בהדי אושפיזי, בתר דנסיבנא אמינא לא צריכנא, דקא מדלקי עלי בגו בייתי. והני מילי דסמיך מיסמך, אבל אגר ביתא ופתח לנפשיה אע"ג דנסיב מיחייב.
אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, ורב חייא בר אשי דידיה אמ' הרואה נר חנוכה צריך לברך. פי' האי דמחייבי' לרואה לברך, כגון שאין בדעתו להדליק באותה הלילה, כגון שהיה עובר בספינה והיה יודע שלא יגיע הלילה לביתו, או שהיה הולך מעיר לעיר ולא היה יכול להגיע לעירו ולא לן באותה העיר, התם מיחייב לברך, מפני שראה. אבל אם הוא עומד בעירו, שעתיד להדליק, וראה כשהדליק חברו קודם ממנו, אינו חייב לברך על אותה הראייה, כיון שהוא עתיד להדליק.
מאי מברך, אמ' רב יהודה יום ראשון המדליק מברך שלש והרואה מברך שתים, מיכן ואילך המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת. מאי ממעט, ממעט זמן. ונמעיט נס, נס כל יומא איתיה, זמן כולהו יומי כחד אריכא דמי. וראיתי שנשאלו מי שלא הדליק בלילה הראשון, כגון שהיה בספינה או שנאנס, ורוצה להדליק בלילי שיני אם חייב לברך באותו הלילה שהחיינו אם לאו. מי אמרי' כיון דלא בריך בליליא קמייתא הדר בעי לברוכי, או דיל' כיון דלא בריך בליליא קמייתא בזמנו לא ליבריך כלל, משום דאמרו חכמ' המברך בלילה הראשון מבר' שלש והרואה מברך שתים, מיכן ואילך הרואה מברך אחת והמדליק מבר' שתים, ואפי' אותו שלא בירך בלילה הראשון. ונראה לי שאין להסתפק בדבר שחייב לברך, שהרי על המצוה הבאה לו משנה לשנה חייב לברך, וכיון שלא בירך עליה בזמנה מברך עליה כל זמן שתגיע לידו. והכי אמרי בפרק בכל מערבין הכי נמי מסתברא דאי סל' דע' זמן, זמן כל שבעה מי איכא, הא לא קשיא דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליומא אוחרא, אלמא לא אמרינן כיון שלא בירך בזמנו הפסיד הברכה.
מאי מברך, אקב"ו להדליק נר שלחנוכה, ושעשה ניסים, ושהחיינו. היכן ציונו, רב אויה אמ' מלא תסור ורב נחמן בר יצחק אמ' משאל אביך ויגדך. מתיב רב עמרם, הדמאי מפרישין אותו ערום. ואי אמרת כל בדרבנן בעי ברכה כי קאי ערום היכי מצי לברך, והא בענן ולא יראה בך ערות דבר וליכא. אמ' אביי וודאי דדבריהן בעי ברכה ספק דדבריהן לא בעי ברכה. והא יום טוב שיני דספק דדבריהן הוא וקא מברכינן, התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. רבא אמ' רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' ומשו' הכי אקילו ביה להפרישו בלא ברכה.
אמ' רב הונ' חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נירות. אמ' רבא לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת לא צריך.
<h2>דף כג:</h2>
אמ' רב יצחק בר רדיפא אמ' רב הונא, נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם. אמ' רבא מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואפי' לאחד אינו עולה.
אמ' רבא פשיט' לי נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף. משו' שלום ביתו. בעי רבא נר חנוכה וקידו' היום אי זה מהן עדיף, קידוש היום עדיף, דתדיר, או דיל' נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. בתר דבעיא הדר פשטה, נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. אמ' רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמ'. הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה. הזהיר בציצית זוכה לטלת נאה. הזהיר הקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין. רב הונא הוה רגיל דחליף אפיתחא דבי רבין נגרא, חזא דהוו רגיל בשרגא, אמ' גברי רברבי נפקי מהכא, נפק מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין.
דביתהו דרב יוסף הוה מאחרא ומדלקא, אמ' לה רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמו' הענן משלים לעמוד האש. פי' קודם שיסתלק עמוד הענן היה בא עמוד האש ונראה כאילו עמוד הענן היה משלים לו את משמרתו. הנה כי עמוד האש, שהיתה עליו משמרת הלילה, היה מקדים ובא מבעוד יום וכך יש לנו לתפוש את השבת מבעוד יום. סברה לאקדומי, אמ' לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. פי' אינו טוב להקדי' יותר מדאי אלא מעט סמוך לחשיכה.
פיס', ולא בשמן שריפה. מאי שמן שריפה, אמ' רבא שמן שלתרומה שניטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה קאי. ובשבת מאי טע' לא, אמ' רב חסדא הכא ביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיק', לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. כדבענן למימ' טע' לקמ'. והא מדקתני סיפא אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, מכלל דרישא לאו ביום טוב עסיק'. אמ' ר' חנינא מסורא מה טעם קאמ', מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב.
<h2>דף כד.</h2>
תניא כוותיה דרב חסדא, כל אילו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב, חוץ משמן שריפה, לפי שאין שורפי' קדשים ביום טוב. פי' אע"ג דאמ' הכא ביום טוב שחל להיות מערב שבת עסיק', לאו למעוטי שאר שבתות, דהא בבבא אחת כולל שמן שריפה עם כל פסולי שמנים ואמ' דאין מדליקין בהן בשבת. וכי היכי דכל פסולי שמנים אסירי בכל שבת, הם הכי נמי שמן שריפה, שהיאך תוכל לחלק פירוש המשנה ולומר האי דתני פסולי שמנים תני בכל שבת, והאי דתני שמן שריפה לא קאי אלא בשבת שאחר יום טוב. השתא היכא דתני תרי בבי, אמרי' והאי מדרישא מיירי הכי סיפא נמי מיירי הכי, כל שכן הכא דתנא הכא כולהי בחד בבא דליכא למיפלגינהו. וזה שאמ' הכא ביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיק', כלומ' בא ליתן טעם למה נאסר, אבל מיהו הוא הדין לכל השבתות משום גזיר'. ודמי האי למאי דאמרי' בהילכתא קמיית' דביצה, הכא ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסיק', והוא אוסר כל ימים טובים משום ההוא יום טוב, ואע"ג דהתם מקשי איהכי יום טוב בעלמ' תישתרי, ומשני גזירה יום טוב (ואע"ג) אטו אחר השבת, והכא לא אמ' כול' האי, ומשמע דדווקא קאמ' לא חשש להאריך כל כך, אלא כמו שהביא אותה השיטה שלביצה כך היא גם זו.
איבעיא להו מהו להזכיר שלחנוכה בברכת המזון, כיון דרבנן היא לא מדכרינן. פי' דסגי לן בתפילה לחוד. או דיל' משום פרסומי ניסא מדכרינן. אמ' רבא אמ' רב סחורא אמ' רב הונא אינו מזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. רב הונ' בר יהוד' איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלם, אמ' ליה כתפילה, מה תפילה בהודאה אף ברכת המזון בהודא'.
איבעיא להו מהו להזכיר שלראש חודש בברכת המזון. אם תמצא לומ' חנוכה דרבנן לא צריך, ראש חודש דאורייתא צריך, אי דיל' כיון דלא אסיר בעשיית מלאכה לא מדכרינן. רב אמ' מזכיר, ר' חנינא אמ' אינו מזכיר. אמ' ר' זריקא נקוט דרב בידך, דתני ר' הושעיא כותיה, דתני ר' הושעיה ימים שיש בהו קרבן מוסף, כגון ראשי חדשי' וחולו שלמועד, שחרית וערבית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומ' מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמ' מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון. ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שיני וחמישי של תעניות ושלמעמדות, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואו' מעין המורע בשומע תפילה. פי' ענינו. ואם לא אמ' אין מחזירין, ואין בהן קדוש' על הכוס, ואין בהן הזכרה בברכת המזון. פי' בלילי תעניות, שלמחר רוצה להתענות. ומיהא שמעי דמי שטעה ולא הזכיר על הניסים בתפילה בחנוכה ובפורים אין מחזירין אותו, שאין מחזירין אלא ביום שיש בו קרבן מוסף. אבל יום שאין בו קרבן מוסף, כגון תעניות ומעמדות, וכגון חנוכה ופורים, אין מחזירין אותו. ותניא נמי בתוספת', כל יום שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים, ערבית ושחרי' ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המורע בעבודה ואי לא אמ' אין מחזירין אותו, וכל יום שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו שלמועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואו' קדושת היום בעבודה, ואם לא אמ' מחזירין אותו.
איבעיא להו מהו להזכיר שלחנוכה במוספין. כיון דלית ביה מוסף לדידיה לא מדכרינן, או דילמ' יום הוא שנתחייב בארבע תפילות. רב הונא ורב יהוד' אמרי אינו מזכיר, רב נחמן ור' יוחנ' אמרי מזכיר. אמ' ליה אביי לרב יוסף, הא דרב יהוד' ורב הונא, דאמרי אינו מזכיר. דרב היא. דאמ' רב גידל אמ' רב ראש חודש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר שלראש חודש, שאלמלי שבת אין נביא בראש חודש. מי דמי, התם נביא בראש חוד' ליכא, הכא איתה ערבית שחרית ומנחה. אלא להא דמיא, דאמ' רב אחדבוי בר מתנה אמ' רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר שליום טוב, שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. פי' אע"ג דתנן במגילה דבשבת במנחה אין מפטירין בנביא, חובה הוא דליכא, אם רוצין להפטיר הרשות בידם. והם נהגו להפטיר בשבת במנחה, כדפרישית בהלכות ט"ו בספר הלקט.
<h2>דף כד:</h2>
ומסיק תלמוד' דלית היל' ככל הני שמעתתא אלא כי הא. פי' עוקר דברי רב הונא ורב יהוד', דאמ' אינו מזכיר חנוכה במוספין. ועוקר דברי רב גידל אמ' רב, דאמ' אינו מזכיר שלראש חודש בהפטרה, אלא צריך הוא להזכיר ולחתום מקד' השבת וישר' וראשי חדשים. ועוקר דברי רב אחדבוי, דאמ' שאינו צרי' להזכיר שליום טוב בהפטרה שלמנחה בשבת. אלא כי הא דאמ' ר' יהושע בן לוי, יום הכיפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפילת נעילה צריך להזכיר שלשבת, יום הוא שנתחייב בחמש תפילות. פי' והוא הדין לחנוכה במוספין, ולרא' חודש בהפטרה, וליום טוב בהפטרת המנחה. קשיא הילכ' אהילכתא, אמרת היל' כר' יהושע בן לוי, וקיימא לן היל' כרבא. דאמ' רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אין צרי' להזכיר שליום טוב, שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ערבית ביום טוב. הכי השתא, התם בדין הוא דשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקינו מפני הסכנה. הכא יום הוא שנתחייב בד' תפילות. פי' כמו שאין יורד שליח ציבור לפני התיבה בחול ערבית, כך לא היה יורד בשבת. אלא תיקון חכמים, מפני שהיו בהן בתי כניסיותיהן חוץ לעיר, ואם יש אחד שלא התפלל עם הציבור וישאר להתפלל יחיד יסתכן מפני המזיקין שהם מצויין בלילי שבת. לפיכך התקינו שירד שליח ציבור ויאמר מעין שבע, לעשות צוותא לאותן היחידים, וכיון שאינה חובה בשבת אינו צריך להזכיר שליום טוב.
פיס'. לא באליה ולא בחלב. פי' תנא קמא היה אוסר החלב בין מבושל ובין שאינו מבושל. והוא הדין לאליה, דגזר מבושל אטו שאינו מבושל, כדאמרן לעיל. נחום המדי או' מדליקין בחלב מבושל, ולא גזר מבושל אטו שאינו מבושל. וחכמ' אומ' אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו, דגזרי' מבושל אטו שאינו מבושל. ומתמה, חכמ' היינו תנא קמא, איכא ביניהו דרב ברונא אמ' רב ולא מסיימי. פי' מה שאמ' רב ברונא דחלב מהותך מערב בו שמן כל שהוא ומדליק, חד תנא אית ליה דרב ברונא וחד תנא לית ליה, ולא נוכל להבין מתוך דבריהם ולסמן מי אית ליה ומי לית ליה. ואי קשיא, והא קיימ' לן דכל תנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי, והכא נמי אמאי לא מסיימי, נימא דתנא קמא לא אסר חלב מבושל אלא בעיינו, ואתו חכמ' למימ' דאפי' על ידי תערובת אסור. תשובה, זו נוכל לומר, אבל מכל מקום לא מסיימי שנוכל להבין מתוך דבריהן, ואין הל' כנחום, דיחיד ורבים הל' כרבים.
מתני'. אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, ר' ישמעאל אומ' אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת, וחכמ' מתירין בכל השמנים, שמן שמשמין, שמן אגוזים, שמן צנונות, שמן דגים, שמן פקעות, בעטרן, ובנפט, ר' טרפון או' אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. מאי טע', לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. מנא הני מילי, אמ' ר' חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמ' קרא [ו]לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר, שאין ת"ל עד בוקר, ומה ת"ל עד בוקר, ליתן בוקר שיני לשריפתו.
<h2>דף כה.</h2>
ואמרי', ביום טוב הוא דאסיר, הא בחול שפיר דמי מנלן, מדרב נחמן דאמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכת' מדבר אחת תרומ' טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמ' רחמנא לך שלך יהא, להסיקה תחת תבשילך.
<h2>דף כה:</h2>
ר' ישמעאל אומ' אין מדליקין בעיטרן. מאי טע', אמ' רבה מתוך שריחו רע, גזירה שמא יניחן ויצא, אמ' ליה אביי ויצא. אמ' ליה שאני אומ' הדלקת נר בשבת חובה, דאמ' רב נחמן בר רב חסדא אמ' רב הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות, ואני או' מצוה. מאי מצוה, דאמ' רב יהוד' אמ' רב כך היה מנהג(ן)[ו] שלר' יהוד' ביר' אליעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה מים חמין, ורוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדין המצוייץ, ודומה למלאך י"י צבאות. והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן, אמ' להם בניי לא כך שניתי לכם סדין בציצי' בית שמי פוטרין ובית הלל מחייבין והל' כבית הלל. ואינהו סבור גזיר' משום כסות לילה. עיין בהילכות ציצית בפרק כל התכלת, שפירשתי דאפילו להטיל בסדין חוטי פשתן אסור, גזירה שמא יטילו בו תכלת. וכך היתה הגזירה.
תניא, ר' שמעון בן אלעזר או' אין מדליקין בצרי. מאי טע', אמ' רב מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו. אמ' ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף. אמ' ליה חדא ועוד (קאימנא) [קאמינא], חדא מפני שהוא עף, ועוד גזיר' שמא יסתפק ממנו. פי' השלהבת שלו קופצת, ושמא ישרף שום דבר ויבוא לכבות.
<h2>דף כו.</h2>
ת"ר, אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת. כיוצא בו אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת. בשלמ' נפט לבן מפני שהוא עף, אבל טבל טמא מאי טע', אמ' קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכת' מדבר אחת תרומה טהור' ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהור' אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך.
תניא, ר' ישמעאל אומ' כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, ר' ישמעאל בנו שלר' יוחנ' בן ברוקא אומ' אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי. פי' כל היוצא מן העץ, כגון צרי שהוא שרף היוצא מעצי הקטף. וכל השרפין היוצאין מן האילנות וכן כל שמן שמוציאין מן העצים הן פסולין מפני שהן נקפין ואין נמשכין אחר הפתילה, ואינו כשר אלא שמן היוצא מן הפרי, שהוא צלול ונמשך אחר הפתילה. ר' ישמעאל בנו שלר' יוח' בן ברוקה סבירא ליה כר' ישמעאל, וכן צריך לגרוס, וכן היה ר' ישמעאל בנו שלר' יוח' בן ברוקה או' אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי.
ומדליקין בשמן דגים, סומכוס אומ' כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא בשמן דגים בלבד. פי' כל שמן היוצא מן הבשר, כגון חלב מהותך או שומן מהותך, אין מדליקין בו, דגזרי' אטו חלב שאינו מהותך כדאמרן. אבל שומן היוצא מן הדגים הוא צלול וטוב וליכא למיגזר ביה משום דגים בעייניהו, שאין דרך העולם לתת חתיכות דג בנר, אלא קירבי דגים שהן שומן כמו החלב נותנין אותן בנר, והילכך גזרי' מהותכין אטו שאינן מהותכין. ואמרי' סומכוס היינו תנא קמא. פי' שגם תנא קמא התיר שמן דגים, ודווקא שמן דגים אבל קרבי דגים לא. איכא בינייהו דרב ברונא אמ' רב, ולא מסיימי. פי' אחד מהן היה מתיר החלב וקרבי דגים מהותכין על ידי תערובת שמן.
<h2>דף כז:</h2>
רבא רמי, כת' על ציצית הכנף מין כנף וכת' צמר ופשתים, הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטר' שלא במינן אין פוטרין. עיין מה שכתבתי בפרק התכלת בהלכות ציצית. תניא, וראיתם אותו, פרט לכסות לילה. או אינו אלא פרט לכסות סומא, כשהוא או' אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה. עיין גם זו שם.
מתני'. כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. קשיא לי אטו דווק' בפשתן מדליקין, אבל בצמר גפן או בקנבס אין מדליקין, והא קא חזינן דדלקי שפיר והשמן נמשך אחריהם. ותו, דאמרן עד כאן פסולי פתילות מיכן ואילך פסולי שמנים והיכי הדר תו תנא לפסולי פתילות. ותו, כיון דאפסולי פתילות קאי אמאי אצטריך למיתני לכש ופתילת המדבר, והא כולהו כיוצא מן העץ נינהו. ונראה לי דלא גרסי' "אלא פשתן", ואפסול שמנים קאי, והכי קאמ' דכל שמן היוצא מן העץ כגון השרפין או שמוציאין שמן מן העצים אין מדליקין בו מפני שהוא נקפה, ואין מדליקין אלא בשמן היוצא מפרי העץ שהוא צלול. ותנא במתני' כי היכי דתני' בברייתא דכתבי' לעיל, ואיידי דתנא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו תנא נמי דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן. ואיידי דקתני אלא פשתן בסיפא, נשתבשו וכתבו אותו גם ברישא, ולא גרסי' לה. ואע"פ שבגמרא כת' מנלן דפשתן איקרי עץ, והדר כת' מתני' (והדר) וכל היוצא מן העץ, דמשמ' דגם ברישא אלא פשתן גרסי' טעות היא המתני' שיני ולא גרסי' לה. ותחילה שאל מנלן דפשתן איקרי עץ, ואחרי כן שאל מניין שכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומא' אוהלים אלא פשתן, והכל קאי אסיפא, וברישא לא גרסי' לה אלא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, ולא אתא לאורויי אלא אפסולי שמנים וכדתני בברייתא, וכל היוצא מן העץ אינו מטמ' טומאת אוהלים אלא פשתן, פי' אינו מקבל טומאה שום אוהל העשוי מקנבס או מצמר גפן כי אם העשוי מן הפשתן.
מנלן, אמ' ר' אלעזר אתיא אהל אהל ממשכן. כת' הכא אדם כי ימות באהל וגו'. עד והזה על האהל. וכת' התם ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן פשתן קרוי אוהל אף כאן פשתן קרוי אוהל. ודווק' לקבל האוהל טומאה, דליבעי הזאה הוא שמיעטנו שאר אוהלים שאינן מפשתן. אבל להביא טומאה, כל דבר מביא טומאה ואפי' אבנים שאינן בני קבולי טומאה.
<h2>דף כח:</h2>
תני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי היל' לתפילין, תפילין בהדיא כת' בהו למען תהיה תורת י"י בפיך, מן המותר בפיך, אלא לעורן. והאמ' אביי שין שלתפילין הל' למשה מסיני, אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן. הא נמי הל' למשה מסיני נכרכות בשערן ונתפרו' בגידן, אלא לרצועותיהן. והאמ' ר' יצחק רצועות שחורות הל' למשה מסיני הן.
פיס', פתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה ר' אליעזר או' טמאה ואין מדליקין בה ר' עקיב' או' טהורה ומדליקין בה. ואמרי', בשלמ' לעניין טומאה בהאי פליגי, דר' אליעזר סבר קיפול אינו מועיל ובמילתיה קיימא. פי' וכגון שהיה בה שלש על שלש. ור' עקיב' סבר קיפול מועיל ובטולי בטליה, אלא לעניין הדלקה במאי פליגי. [כ"ט ע"א] ואסיק רבא היינו טע' דר' אליעז', לפי שאין מדליקין לא בפתילה שאינה מחורכת ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין. והיל' כר' עקיב' דשרי.
<h2>דף כט.</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה, ור' שמע' מתיר. מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה, ור' שמע' מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפיהן דברי ר' יהוד', ור' שמע' מתיר. וכיון דקיימ' לן ביום טוב כר' יהוד', אסור להסיק בהן ביום טוב. אמ' ליה שמואל (לרבה) בר בר חנה לרב יוסף, לר' יהוד' דא' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים, וכי קא מהפך באיסור' קא מהפך. אמ' ליה דעביד להו כר' מתנה, דאמ' רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן.
<h2>דף כט:</h2>
מתני'. לא יקוב אדם שפופרת שלביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפי' היא שלחרס. ור' יהודה מתיר. אם חיברה היוצר מתחילה מותר, מפני שהיא כלי אחד. לא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה, ור' יהוד' מתיר. וצריכא, דאי אשמעי' שפופרת שלביצה, בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מינה, אבל שלחרש דמאיסא אימא מודו ליה לר' יהודה. ואי אשמעי' בשלחרש, בהא קאמ' ר' יהודה, אבל בההיא אימא מודו ליה לרבנן. ואי אשמעי' הני תרתי, בהא קאמ' ר' יהוד' דלא מיפסיק ולא מידי, אבל קערה אימא מודה להו לרבנן, ואי אשמעי' בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהני תרתי אימא מודו ליה, צריכא.
(מתני') [פיס'], אם חיברה היוצר מתחילה מותר. תנא, אם חיברה בסיד ובחרסית מותר. והא אנן יוצר תנן, מאי יוצר כעין יוצר. ואין הל' כר' יהודה.
ריש כנישתא דציפרי גרר ספסילא לעילה מר' יהוד' רבה. פי' גרר ספסל לפני ר' ירמיה. אמ' ליה כמאן תנן כר' שמעון. דתניא ר' שמע' אומ' גורר אדם מיטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אימור דאמ' ר' שמע' בגדולים דלא איפשר, בקטנים דאיפשר מי אמ'. ופליג' דעולא, דאמ' עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר.
מותיב רבא, מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. פי' האי כדרכן לאו כדרך לבישה הוא, דאם כן אפילו בלא מתכוין אסור, דהאי דמי להאי, דאמרי' מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, דכיון דלבשן אי איפשר שלא יתחמם בהן בחורף, ובקיץ מגינין עליו מפני החמה, אינמי הרי הוא מתכבד בלבישתן. אלא האי כדרכן הוא כדרך מוכרי בגדים, שמוליכין אותן מקופלין על כתפיהן, ובהאי ודאי זמנין דמתהני מינייהו וזמנין דלא מתהני מינייהו, והילכך בכוונתו תליא מילתא, ודמי האי כדרכן להאי דתני סיפא תופרי בגדים תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין תופרין בארץ. והא הכא כיון דאיפשר למיעבד כצנועין דכי קטנים דמו, וכי לא מיכוין שרי ר' שמעון לכתחיל', תיובת' דר' ירמיה רבה, תיובתא. איתוקם השתא דר' שמעון שרי בין בקטנים בין בגדולים.
מתני'. המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני גוים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, אם בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב. ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה שהוא עושה פיחם. דייקינן בגמ', מדקתני סיפא חייב, ש"מ ר' יהוד' היא. ור' יהודה ור' שמעון פליגי במלאכה שאינה צריכ' לגופה, כגון המוציא מת לקוברו, שהיא הוצאה שאינה צורך לגופה, שאינו מוציאו אלא לפנות ביתו. והיכי דמיא הוצאה שהיא צריכה לגופה, כגון המוציא אוכלין כדי לאוכלן או כלי להשתמש בו, ואם היתה נבילה והיה צריך להאכילה לכלבים היתה מלאכה הצריכה לגופה, אבל אם הוציאה כדי לפנות ביתו זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובענן למימר לקמן דר' יהוד' מחייב במלאכ' שאינה צריכה ור' שמע' פוטר עליה. וכשמכבה הנר מפני שהוא חס על השמן ורוצה שישאר ולא יכלה כולו, או שהוא חס על הפתילה שלא תכלה כולה, או שחס על הנר כגון שהיה דולק פי הנר והיה ירא שלא יישבר, זה יקרא כיבוי שאינו צריך לגופו. ואי זה ייקרא כיבוי הצריך לגופו, כגון כיבוי דפחמין שמכבה אותן מפני שצריך לאותן הפיחמין. ואם כן סיפא דמחייב כחס על השמן ועל הפתילה ועל הנר, ר' יהוד' היא ולא ר' שמעון. רישא במאי עסיק', אי בחולה שיש בו סכנה, מותר מיבעי ליה. פי' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, וכיון שאומרין הרופאין כי הוא צריך לישן ומפני הנר אינו יכול לישן, לכתחיל' מותר לכבותו. והוא הדין לגוים ולסטים ולרוח רעה, שהוא ירא מן הגוים ומן הלסטים שלא יראוהו ויהרגוהו וגם היה ירא מפני רוח רעה שלא יראה אותה ויסתכן, ואמאי תני פטור, דמשמע פטור אבל אסור. ואי בחולה שאין בו סכנה, חייב חטאת מיבעי ליה. פי' דר' יהוד' מחייב בכל המלאכות, ואע"פ שאינו צריך לגופה. ומהדר, לעולם בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני מותר, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא חייב תנא רישא פטור. והא תני ר' הושעיה אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כיבה פטור אבל אסור, ההיא בחולה שאין בו סכנה ור' שמעון היא. פי' דסבר מלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה.
<h2>דף ל.</h2>
שאול שאילתא לעיל', מר' תנחום דמן נוי, מהו לכבות בוצינא דנורא מן קדם באישא בשבת. ואמ' להו נר קרוייה נר ונשמתו שלאדם קרויה נר, מוטב שתכבה נירו שלבשר ודם מפני נרו של הקב"ה, דכת' נר אלהים נשמת אדם.
<h2>דף לא.</h2>
אמ' ריש לקיש מאי דכת' והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת י"י היא אוצרו, אמונת זה סדר זרעים, עתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמה זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות. ואפי' הכי יראת י"י היא אוצרו.
<h2>דף לא:</h2>
פיס', ור' יוסי פוטר בכולן. אמרי' ר' יוסי כמאן סביר' ליה, אי כר' יהוד' סביר' ליה אפי' בהנך נמי ליחייב, אי כר' שמע' סביר' ליה אפילו בפתילה נמי ליפטר. אמ' ר' יוח' לעולם כר' שמע' סבירא ליה, ומאי שנא פתילה, הכא בפתילה שצריך להבהבה עסיק' דבהא אפי' ר' שמעון מודה משום דמתקן מנא. פי' היתה פתילה חדשה שהיא צריכה היבהוב, ולכתחילה מדליקה כדי להבהבה, מפני שהיא עשויה מסמרטוט, ואחר כך מכבה אותה, כדי שתהא נוחה להידלק, ובאותו הכיבוי עושה אותה כלי, וזה דומה לכיבוי דפחמין שהוא צריך לגופן שלפחמין, וגם זה צריך לגוף הפתילה הכבויה, ומקום הכיבוי צריך לו שמשם רוצה להדליקה. אבל המתכוין לחוס על הפתילה אין מקום הכיבוי צריך לו אלא שאר הפתילה, בעבור זה לא תיקרא מלאכה שהיא צריכה לגופה. אמ' רבא דיקא נמי, דקתני מפני שהיא עושה פיחם ולא קתני מפני שנעשת פיחם ש"מ. פי' דיקא נמי דבפתילה שצריך להבהבה מיירי, מדתקני מפני שהוא עושה אותה פיחם, דמשמע שהוא מתכוין בזה הכיבוי לעשותה פיחם כדי שתהא נוחה להידלק, ולא קתני שהיא נעשת, דהוה משמע שהיא מאיליה נעשת, ואע"פ שלא נתכוין לכך יהא חייב כיון שנעשת פיחם על ידי כיבויו. קמ"ל דווק' אם נתכוון לכך שתהיה המלאכה הצריכה לגופה חייב, אבל אם לא נתכוון לכך פטור. והכי קאמ' ר' יוסי בכולן פטור כר' שמע' חוץ מן הפתילה בזמן שמתכוין להבהבה, מפני שהוא עושה אותה פיחם בכיבויו ומחשבתו לכך.
מתני'. על שלש עבירות הנשים מיתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר. מאי טע', כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמ' הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי (ראשית) [דם] הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. אם אתם משמרים אותם מוטב, ואם לאו הרי אני נוטל נשמתן מהן. ומאי שנא בשעת לידתן, אמ' רבא נפל תורא חדדי סכיני. וגברי היכא מיבדקי, אמ' ריש לקיש בשעה שעוברין על הגשר. גשר ותולא, אימא כעין גשר. בילמדינו, בתחילת פרשת נח, נותן טעם למה נצטוו הנשים על שלשת מצוות הללו, לפי שחוה שפכה דמו שלאדם, לפיכך ניתן לה דם נידה לכפר על אותו דם. ולפי שהיה אדם חלתו שלעולם, לפיכך ניתן לה (דם נידה) מצות חלה. ולפי שהיה אדם נירו שלעולם וכיבתו, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת.
<h2>דף לב:</h2>
תניא, ר' נתן או' בעון נדרים מתה אשתו שלאדם, שנ' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך תחתיך. ר' או' בעון נדרים בניו מתים כשהן קטנים, שנ' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך. ואילו הן מעשה ידיו שלאדם, הוי אומ' בניו ובנותיו.
<h2>דף לד.</h2>
מתני'. שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עישרתן עירבתן הדליקו את הנר. פי' סמוך לחשיכה ישאל א[ו]תם אם עישרו הפירות שיאכלו בשב', משום דשבת קובעת למעשר, שאפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן למעשר אוכל מהן עראי כל ימות השבוע כולו, ובשבת אסור לו לוכל מהן עד שיעשר, מפני שאכילת שבת היא חשיבה וקובעת למעשר, שהעראי שלה חשוב כמו קבע. והילכך ישאלם מבעוד יום שיעשרו קודם חשיכה וקודם שיגיע בין השמשות, וגם ישאלם אם היו צריכין לערב אם עיריבו, שאם לא עיריבו יערבו קודם שיגיע בין השמשות, וגם יזהירם שידליקו את הנר קודם בין השמשות. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה. דהיינו כל שעת בין השמשות שהוא ספק, כדבענן למימר לקמן, אין מעשרין את הודאי, שכמו שאסור לעשר בשבת כך אסור לעשר בין השמשות, שכל דבר שהוא שבות גזרו עליו בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים. דמיחזי כמתקן מנא ואסור בשבת, כדתנן בפרק שיני דביצה ובית הלל אומ' כלים מלפני השבת ואדם בשבת, ודכולי עלמ' כלים בשבת לא, והתם מפרש טע'. וכמו שאסור להטביל בשבת כך אסור להטביל כלים בין השמשות. ואין מדליקין את הנירות. ואע"פ שהדלקת הנירות היא מלאכה גמורה, והשתא שבות דרבנן אסור בין השמשו', כל שכן מלאכה דאורייתא, אפי' הכי משום דתנא לעיל שסמוך לחשיכה צריך להזהירן הדליקו את הנר, תנא ליה, כלומר, הזהרו להדליק קודם בין השמשות אפי' על ידי גוי דהוי שבות בעלמ', דאי על ידי ישראל פשי' השבות אסור. כל שכן מלאכה גמורה. ואי קשיא, לפתרון זה היאך יתכן להחמיר באמירה לגוי שבות יותר מעירובי חצירות דתנן ומערבין, והא אמרינן בעירובין בפרק הדר ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמ' רבה לייתו ליה מיגו ביתאי, אמ' ליה אביי והא לא עיריבו, ניסמוך אשיתוף הא לא שיתיפו, זיל אימא לגוי דליזיל ולייתי ליה כול'. עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה. אלמא לטלטל בלא עירוב לא רצה להתיר בעבור המילה, ועל ידי גוי התיר מפני שהוא שבות שאין בה מעשה כי אם אמירה בעלמ'. תשובה, בודאי היכא דלא עיריבו דאיכא איסורא דרבנן חמיר לעשותו על ידי ישראל מאמירה לגוי, אבל לערב בין השמשות כיון דלא הוי אלא בטולי רשו' בעלמ' מותר, ואמירה לגוי אסיר' כדין כל שבות דעלמ' דגזרו עליו בין השמשו'.
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כול'. מנהני מילי, אמ' ר' יהוש' בן לוי דאמ' קרא וידעת כי שלום אהלך (וידעת) ופקדת נוך ולא תחטא. אמ' רבה בר רב הונא אע"ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, מיבעי ליה לאיניש למימרינהו בניחותא כי הכי דליקבלינ' מיניה. אמ' רבא אנא לא שמיעא לי וקיימתיה מסברא. ואמרי' הא גופא קשיא, אמרת צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עירבתן, דווק' ערב שבת עם חשיכה, הא ספק חשיכה וספק אינו חשיכה לא, והדר תני ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערבין. אמ' רבא אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב לא (שנו) קשיא, כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות. פי' עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא אין מערבין בין השמשות, אבל עירובי חצירות דביטול רשות בעלמ' הוא מותר לערב בין השמשות. וכי היכי דאמ' בפרק שיני דיום טוב יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות, ר' אומ' מערבין עירובי חצירו' אבל לא עירובי תחומין, אלמא טפי חמירי עירובי תחומין מעירובי חצירות.
אבל מעשרין את הדמאי. פי' דווק' טבל גמור אסור לעשר בין השמשות, אבל הדמאי שהוא מדרבנן מותר לעשרו בין השמשות. ומערבין נפרש לקמן. וטומנין את החמין. פירו' בדבר שאינו מוסיף הבל, [דאי] בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום אסיר, כדתנ' לקמן במה טומנין ובמה אין טומנין, שכל דבר שאינו מוסיף הבל טומנין בו מבעוד יום וכל דבר המוסיף הבל אין טומנין בו מבעוד יום, כדנפרש טע' לקמ'. אם כן בעל כורחיך האי טומנין בדבר שאינ' מוסיף הוא. ודווק' בין השמשות מותר, אבל אחר חשיכה אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, כדמפר' טעמ' לקמ'.
אמ' רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה, שניהן קנו עירוב. מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא, בתרא ליקני קמא לא ליקני. אי בין השמשו' ליליא הוא, קמא ליקני בתרא לא ליקני. בין השמשות ספיקא הוא וספיק' דרבנן לקולא. פי' עירובי תחומין מדרבנן הן, דמדאורייתא בלא עירוב יכול להלך מה שרוצה, הילכך מקילין בהן ושניהן קנו מספק. עיין מה שכתבתי בעירובין.
ואמ' רבה מפני מה אמרו אין טומנין משחשיכה, אפילו בדבר שאינו מוסיף. פי' כדתנן במתני' ספק חשיכה וספק אינו חשיכה טומנין את החמין, הא אחר חשיכה אין טומנין, ובעל כורחיך בדבר שאינו מוסיף מיירי, כדפרישית. ה"ג גזירה שמא ירתיח. פי' שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה באש, לפיכך אסרו אותו שלא יגע בה. אמ' ליה אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזור שמא ירתיח. שהרי אסור להרתיח בין השמשות וניגזור. אמ' ליה סתם קדירות בין השמשות רותחות הן, ואין לגזור בהן, אבל אחר חשיכה שהן מצטננות יש לגזור, הילכך אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף שמא ירתיח.
<h2>דף לד:</h2>
אמ' רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום. פי' כדתנן לקמן במה טומנין ובמה אין טומנין, ואוסר להטמין אפילו מבעוד יום בדבר המוסיף הבל. ה"ג גזירה שמא יטמין ברמץ. פי' אפר שיש בו גחלים קטנים, כמו הגפת שהוא פסולת הזתים. אמ' ליה אביי ויטמין. פי' כיון דמבעוד יום הוא מה יעשה לי אם יטמין ברמץ. אמ' ליה גזירה שמא יחתה בגחלים.
ת"ר, בין השמשות מן היום ומן הלילה. פי' יש בו מקצת מן היום ומקצת מן הלילה. ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה. פי' גם יש לספקו אם כולו יום או כולו לילה. ומטילין אותו לחומר שני ימים. כדמפרש' בגמר' לעניין זב. ואי זהו בין השמשות, משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין. פי' משתשקע החמה מתחיל הספק, והוא תופש כל זמן שהרקיע מאדים מחמת החמה. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה, דברי ר' יהודה. פי' אם הכסיף הרקיע התחתון שהוא סמוך לארץ ועדיין העליון לא הכסיף, מפני שהעליון עדיין רואה את החמה, עדיין הוא בין השמשות. אבל אם הכסיף גם העליון והשוה לתחתון זהו לילה גמור. ר' נחמיה אומ' כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. פי' זהו שיעור הספק. ר' יוסי אומ' בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. פי' אמרי' בגמ' דשלים בין השמשות דר' יהודה, והדר אתי בין השמשות דר' יוסי, שכל בין השמשות דר' יהוד' חשיב יום גמור לר' יוסי, ולא נקיט בין השמשות הספק אלא כהרף עין. ואמרי', הא גופה קשיא, אמרת אי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין. דווק' אם מאדימין כל הפנים, אז הוא ספק, הא אם התחיל להכסיף לילה הוא, והדר תני הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון אכתי הוי בין השמשות. אמ' רבה אמ' רב יהוד' אמ' שמואל כרוך ותני, אי זהו בין השמשות משתשק' החמה, וכל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, אבל הכסיף העליון והשוה לתחתון הוא לילה. ורב יוסף אמ' רב יהודה אמ' שמואל הכי קתני, משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום גמור. אבל הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון זהו בין השמשות. ומאז היה מתחיל. ואם הכסיף גם העליון זהו לילה גמור. נמצא שבין השמשות הוא משהכסי' התחתון עד שיכסיף גם העליון. אבל משתשקע החמה ועד שיכסיף התחתון, רב יוסף עושה אותו יום גמור ורבה עושה בין השמשות משתשקע החמה ועדיין לא הכסיף התחתון. וקיימא לן כל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הל' כרבה, לבר משדה קניין ומחצה.
<h2>דף לה.</h2>
אביי חזייה לרבא דהוה קא חזי למערב, אמ' ליה והא תניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, אמ' ליה פנים המאדימין למזרח. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' הל' כר' יהוד'. פי' משתשקע החמה מתחיל הספק שלבין השמשות, ולא כר' יוסי דאמ' אכתי יום גמור הוא.
<h2>דף לה:</h2>
אמ' שמואל כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. אמ' ר' יוסי בר זבידא לא כוכבי' גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאינן נראין בלילה, אלא בינונים. אמ' ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדאיכא שימשא אריש דיקלא אדליקו שרגא. ביום המעונן מאי, במתא חזו תרנוגלי, בדברא חזו עורבי. פי' כשהולכין לכלובן זהו התחלת בין השמשות.
ת"ר, שש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה להבטיל מלאכה שבשדות, שנייה להבטיל עיר וחנויותיה, שלישית להדליק את הנר. דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומ' שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. תנא דבי שמואל שש תקיעות תוקעין בערב שבת. התחילו לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדין בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדה, ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין. התחילו לתקוע תקיעה שנייה נסתלקו התריסין ננעלו החנויות, ועדין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות על גבי כירה. התחילו לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק, ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בקש ובגבבה נותנין עליה תבשיל. פי' דקש וגבבה כבו לאלתר ואין חומן מרובה. בגפת או בעצים, לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. פי' דגפת ועצים חומן מרובה, הילכך צריך שיגרוף או שיתן האפר על גבי הגחלים לצנן חומן. בית שמי או' חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומ' חמין ותבשיל. פי' אנותנין קאי, דקתני שאם יגרוף או יקטום נותנין, ואמרי בית שמי חמין נותנין שם ולא תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו, ובית הלל אומ' בין חמין ובין תבשיל. בית שמי אומ' נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומ' אף מחזירין. פי' אגרופה וקטומה קאי, דאי אשאינה גרופה וקטומה היכי שרו בית הלל להחזיר, והא קתני רישא לא יתן עד שיגרוף. אלא ודאי אגרופה וקטומה קאי, דאפי' הכי בית שמי היו אוסרין להחזיר, ובית הלל היו מתירין גם להחזיר כיון שהיא גרופה וקטומה.
איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום, ומני חנניה היא דתניא חנניה או' כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו, ואע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. פי' ואתיא הא סתמא כסתמא דתנן בפרקין קמא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו, אין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ואמרי' בגמר' וכמה, אמ' ר' אילעא אמ' רב כמאכל בן דרוסאי, והתם נמי מייתינן להא דר' חנניה דטע' חדא הויא ההיא מתני' עם האי. או' דיל' לשהות תנן, ואי גרוף וקטום אין אילא לא, וכל שכן להחזיר. פי' או דיל' האי לא יתן לאו ביום השבת קאמ', אלא לא יתן מבעוד יום וישהא בלילי שבת, ואפי' להשהות נמי אסור אם אינה גרופה וקטומה, וסתם מתני' אתיא כר' יהודה. [ל"ז ע"א] דתניא, שתי כירות המתאימות, אחת גרופה ואחת שאינ' גרופה, משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על גבי שאינה גרופה וקטומה. ומה הן משהין, ר' יהודה אומ' בית שמי או' חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל או' חמין ותבשיל. בית שמי אומ' נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומ' אף מחזירין. [ל"ז ע"ב] ואמרי' אמ' רב ששת אמ' ר' יוח' כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו. עקר לא יחזיר, קסבר להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. פי' ומתני' הכי מיפרש, כירה שהסיקוה בקש ובגבבה נותנין עליה תבשיל בשבת, בגפת ובעצים לא יתן עליה תבשיל בשבת עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה. ומה הן משהין, בית שמי אומ' חמין, ובית הלל אומ' חמין ותבשיל. והא דתנן ברישא שאם גרף או נתן את האפר דנותנין עליה תבשיל בשבת, פלוגתא דבית שמי ובית הלל היא, דבית שמי אומ' נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומ' אף מחזירין, ומתני' חסורי מיחסרא כדפרשי'. אמ' רבא תרויהו תננהי, ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, הא קרמו פניה אע"ג דלא בשיל כל צורכה שפיר דמי, להחזיר נמי תנינ', ובית הלל אומ' אף מחזירין. ועד כאן לא שרו בית הלל אלא בגרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא. פי' הני תרתי מילי דר' יוחנ', חדא דשרי לשהות אע"פ שאינה גרופה וקטומה. וחדא דאמ' שאם עקר הקדיר' מעל גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שלא יחזיר אותה, תרויהו תננהי. האי דשרי להשהות תבשיל שלא בושל כל צורכו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, תנינן לה בפירק' קמא ולא חררה על גבי גחלים, דהאי דלא אייתי רבה רישא דתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו, ופרישנא לה בפירקא קמא כמאכל בן דרוסאי, משום דהוה מצי למימ' מאי שיצולו שיצולו (שיצולו) כל צורכן, שתיגמר צלייתן, להכי אייתי חררה דתני בה בפירוש כדי שיקרמו פניה, ולא קתני כדי שתאפה, וקרימת פנים דחררה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי. ואם כן, האי שיצולו נמי כמאכל בן דרוסאי הוא, כדפריש ר' אלעאי. וכיון דמסייע רבא ר' יוחנ' ממתני' דפרקין קמא, ש"מ האי דאמ' ר' יוחנ' תבשיל שלא בושל כל צורכו כמאכל בן דרוס' הוא. ומאי דאמ' נמי עקר לא יחזיר, היינו מתני' דתנן לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, והיינו מחזירין דקא שרו בית הלל, אבל אם אינה גרופה וקטומה אסור להחזיר. וכיון דר' יוח' אוקי למתני' דלא יחזיר תנן, אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה, ואשוי האי סתמא לסתמא דתנן בפרקין קמא, ורבא דהוה בתרא סייעיה, ש"מ דהכי היל'. ואע"ג דפליגי ר' מאיר ור' יהוד' בברייתא, ואמרי דאסו' לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, קיימ' לן מחלוקת דברייתא וסתם דמתני' הל' כסתם מתני'. ותו, דרב אשי אמרן בפרקין קמא דשרי טפי מר' יוחנ', דאילו ר' יוחנ' לא שרא אלא בתבשיל שלא בושל כל צורכו דהוא כמאכל בן דרוסאי, ורב אשי שרי אפי' בשיל ולא בשיל שעדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומנא תימרא דבשיל ולא בשיל דרב אשי גריע ממאכל בן דרוסאי, מדאקשי' ליה ממאי דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום והוא כמאכל בן דורסאי, והיכי שרי רב אשי בשיל ולא בשיל ואפי' בברחא ולא שריק. ופריק התם בבשרא אגומרי, ש"מ דבשיל ולא בשיל דשרי רב אשי אכתי לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי. הנה מצאנו שרב אשי התיר יותר מר' יוחנ', שר' יוחנן לא התיר לשהות אלא כמאכל בן דרוסאי, כדתנן אין צולין כול', אבל בשיל ולא בשיל אסר שמא יחתה בגחלים, ומתני' דהכא דמפרש' לה דהאי לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה וקטומה, דווק' שהגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי, דומיא דאין צולין. אבל רב אשי סבר דמה דדייקינן ממתני' דלשהות משהין, ולא שנא נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא שנא אם לא נתבשל. ולא דמיא מתני' דהכא למתני' דאין צולין, דהכא בתנור וכופח וכירה עסיקינן, שדפנותיהן סתומות ואין הגחלים נראין לעינים ולא מיקרבא חיתותייהו, הילכ' לא גזרי' בהו שמא יחתה. אבל מתני' דאין צולין היא כבשרא אגומרי, שהגחלים עומדין מגולין ומונחין על גבי קרקע כעין הכירות שלנו ומיקרבא חיתותייהו, והתם בענן כדי שיצולו דהוא כמאכל בן דרוסאי. אבל בתנור וכירה. אפילו בשיל ולא בשיל שרי, ואינו אסור בהן אלא להחזיר הקדירה ביום השבת, אבל לשהות מותר אפילו בשיל ולא בשיל. ולר' יוחנ' האי שינויא לית ליה, אלא הכל דין אחד להם ובענן כמאכל בן דרוסאי. וסתמ' דתלמוד' הכי נמי סבר דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי גרופה וקטומה, דהכי אמרי' בפירק' קמא, הילכך האי קדרא חיתא שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסיר. וכבר פרישנא דבשיל ולא בשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ואיכא לדיוקי מינ' דווק' בשיל ולא בשיל אסיר, וביה הוא דגזרי' שמא יחתה, אבל בשיל כמאכל בן דרוסאי מותר.
<h2>דף לז.</h2>
איבעיא להו מהו לסמוך לה. תוכה וגבה הוא דאסיר אבל לסמוך שפיר דמי, או דיל' לא שנא. פי' הוא שואל אם צידי הכירה דומין לגבה ולתוכה ואם לאו. וזו הבעיא אתיא בין לר' יהוד' ובין לר' (נחמיה) [חנניה], דכל מאי דאסר [ר' יהודה] בשהיה אסר ר' חנניה בחזרה. דר' יהוד' אסר לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ור' חנניה שרי לשהות ואסר להחזיר, כדתנן בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, והאי לא יתן הוא לא יחזיר. ואסיק', ת"ש, דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה. גחלים שעממו או שנתן עליהן נעורת שלפשתן דקה הרי היא כקטומה. והך ברייתא ר' יהוד' היא, וש"מ דלא שני ליה בין צידיה לגבה, ומדר' יהוד' ניפשוט נמי דר' חנניה, והילכך אין ללמוד מזו הבעיא שסתם התלמוד וסובר כר' יהוד', שזו הבעיא באה נמי אליבא דר' חנניה כדפרישי'. ואפי' אם לא היתה באה אלא אליבא דר' יהוד', לאו למימר' דהכי סביר' ליה לתלמוד', אלא בעי אליבא דר' יהוד' אם אוסר הצדדין כמו על גבה אם לאו, ומשום הא לא מידחיא מתני' דשרי כמאכל בן דרוסאי.
<h2>דף לז:</h2>
אמ' שמואל בר יהודה אמ' ר' יוח' כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבושל כל צורכו, ואפי' מצטמק ויפה לו. פי' פליג אדרב ששת אמ' ר' יוח', דאמ' אע"פ שלא בישל כל צורכו והוא כמאכל בן דרוסאי שרי, ורב שמואל בר יהוד' סבר דווקא בתבשיל שבושל כל צורכו שרי ר' יוח', ואע"פ שמצטמק ויפה לו, אבל בשלא בושל כל צורכו אסיר דיל' מחתה. והיל' כרב ששת, דמסייעי ליה רבא ורב אשי וסתמא דתלמודא כדפריש'. אמ' ליה ההוא מרבנן לרב שמואל בר יהודה, והא רב ושמואל דאמרי תרויהו מצטמק ויפה לו אסור. אמ' ליה אטו לית אנא ידע דאמ' רב יוסף אמ' רב יהוד' אמ' שמואל מצטמק ויפה לו אסור, כי קא אמינא לר' יוח' קא אמינא. וליתה לדרב ושמואל, דקיימ' לן רב ושמואל ור' יוחנ' הלכ' כר' יוחנ'. וכל שכן דר' יוחנן שרי אפילו בשאינו מבושל כל צורכו, שהוא מאכל בן דרוסאי, כרב ששת, כדאמרן. אמ' ליה רב עוקבא ממישן לרב (ושמואל) [אשי] אתו' דמקרבתו לרב ושמואל עיבידו כרב ושמואל, אנן ניעביד כר' יוחנן. פי' לא ידע רב עוקבא סברתו שלרב אשי ולא שמיעא, דאילו שמיעא ליה לא הוה אמ' ליה הכי, דרב אשי שרי טפי מרב ששת אמ' ר' יוח' אפי' בשיל ולא בשיל, כדכתבית לעיל. אמ' ליה אביי לרב יוסף מהו לשהו', אמ' ליה הא רב יהוד' משהו ליה ואכיל. אמ' ליה בר מיניה דרב יהוד', דכיון דמסוכן הוא אפי' בשבת נמי שרי למיעבד ליה. לי ולך מאי, אמ' ליה בסורא משהו, ורב נחמן בר יצחק דמריה דעובדא משהו ליה ואכיל. וקשיא לי, דרב נחמן בר יצחק הוא תלמידו שלרבא והיאך היה מביא רב יוסף ראיה מתלמיד תלמידו. ויש לומר דשני רב נחמן בר יצח' הם, האחד היה חבירו והאחד היה תלמידו שלרבא.
אמ' רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. כללא דמילתא, כל דאית ביה מיחא מצטמק הוא. והני מילי דלית ביה בשרא, אבל אית ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא, לבר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא. פי' מיחא קמח. והני מילי דאית ביה בשרא, אבל לית ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן אלא דלא בעי ליה לאורחין, אבל בעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו הוא. לפדא ודייסא ותמרי מצטמק ורע להן הוא. פי' לפדא מאכל העשוי מתאינים. ה"ג רב נחמן סתם ולא רב נחמן בר יצחק, דרב נחמן בר יצחק משהו ליה ואכיל, כדאמ' לעיל. וכל שאומ' כללא דמילתא כול' דברי רב נחמן הם ולא דברי בעל התלמוד. וראיתי כתוב לרב שרירא גאון זצ"ל דרב נחמן בא לפרש דברי רב ושמואל, דאמרי נצטמק ויפה לו הוא אסור, ואיהו סבירא ליה כוותיהו, ובא ליתן כלל אי זה יקרא מצטמק ויפה לו ואי זה יקרא מצטמק ורע לו. וכבר כתבתי שאין הל' כרב ושמואל, ואפילו כמאכל בן דרוסאי שרי כל שכן מצטמק ויפה לו.
<h2>דף לח.</h2>
בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה על גבי כירה ובושלה בשב' מהו. נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ולא שנא. פי' גם זו הבעיא היא באה אליבא דכול' עלמ', לר' יהוד' אתיא אם היה תבשיל שלא בושל כל צורכו דהיינו כמאכל בן דרוסאי, ולר' חנניה אתיא אם היה בשיל ולא בשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי שזה ודאי אסור לשהותו. ואם שכחו ונתבשל בשב' מהו דינו, וכי פשיט' ליה לר' מאיר ולר' יהוד' דאסר בתבשיל שלא בושל כל צורכו, ופשיט נמי לר' חנניה בבשיל ולא בשיל. מאי ולא שנא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו להיתירא. מבשל הוא דקא עביד מעשה דבמזיד לא יאכל, אבל האי דלא קא עביד מעשה אפי' במזיד נמי יאכל. ורב נחמן בר יצחק אמ' לאיסורא, מבשל הוא דלא אתי לאיערומי דבשוגג יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי בשוג' נמי לא יאכל. פי' והאי רב נחמן נמי אין זה תלמידו שלרבא, שהיאך יתכן שהיה חולק עם רבי רבותיו, אלא ודאי תרי הווי. ומסיק, אמ' רב שמן בר אבא אמ' ר' אבא (ב') אמ' רב הונא אמ' רב, בתחילה היו או' המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במיזיד ואומרי' שכיחין אנחנו, חזרו וקנסו אף על השוכח. עיין בהילכות כ"ב ספר המכר'.
<h2>דף לח:</h2>
פיס', ובית הלל אומ' אף מחזירין. אמ' רב ששת לדברי האו' מחזירין, מחזירין ואפי' בשבת. פי' דלא תימא עד כאן לא פליגי אלא להחזיר מבעוד יום, דבית שמי סברי כיון שסילקן מעל גבי כירה אסור להחזירן אפי' מבעוד יום, דדווקא לשהות מותר, מפני שהתחיל מחצי היום, ולא מוכחה מילתא דלשבת קא מיכוין, אבל להחזיר מבעוד יום, כיון דלשבת קא מיכוין אסור. ובית הלל מתירין, כיון דמבעוד יום קא עביד, אבל להחזיר בשבת אפילו בית הלל מודו דאסיר. קמ"ל רב ששת דאפי' בשבת נמי שרו.
אמ' רב אמי אמ' ר' תדאי לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור. אמ' רב חזקי' משמיה דאביי האי דאמרת הניחן על גבי קרקע אסור, לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר מותר, מכלל דבעודן בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר מותר. בעי ר' ירמיה תלאן במקל מהו, הניחן על גבי מיטה מהו. כעודן בידו דמי, או דיל' כהניחן על גבי קרקע דמי. בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו, תיקו.
מתני', תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש או בגבבה הרי הוא ככירים, בגפת או בעצים הרי הוא כתנור. סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש, על גביו על גביו ממש, אבל לסמוך שפיר דמי. איתיביה אביי, כופח שהסיקוהו בקש או בגבבה הרי הוא ככירים, בגפת או בעצים הרי הוא כתנור. ואסיר, דאי ככירה שרי. במאי עסיקינן, אילימא על גבה כשאינה גרופה וקטומה, אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי. פי' הא תנן בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף. אלא לאו לסמוך, וקתני הרי הוא כתנור ואסיר. פי' שהסמיכה מותרת בכירה שאינה גרופה וקטומה, כדפשיטנא לעיל. ובתנור ובכופח אסור משום דנפיש הבלייהו.
תניא כוותיה דאביי, תנור שהסיקו' בקש ובגבבה אין סומכין לו, ואין צריך לומר בתוכו ועל גביו, ואין צריך לומר שהסיקוהו בגפת או בעצים. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי כופח, אי ככירה דמי אפילו בגפת ובעצים נמי, אי כתנור דמי אפי' בקש ובגבבה נמי. אמ' ליה נפיש הבלייהו מדכירה וזוטר הבלייה מדתנור. היכי דמי כופח והיכי דמיא כירה, אמ' ר' יוסי ביר' חנינא כירה מקום שפיתת שתי קדירות, כופח מקום שפיתת קדירה אחת. פי' ומפני שאין לו אלא פה אחת חומו מרובה.
מתני'. אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ור' יוסי מתיר, ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. פי' אין נותנין ביצה בשבת בצד קומקום מלא מים חמין בשביל שתתגלגל, שתיקרש מעט הביצה ותהיה ראויה לאכילה. ואעפ"י שלא נגמר בישולה להיצלות כל צורכה, כי אם נתחממה ונתקרשה מעט, אסור. ולא ישברנה נמי על גבי סודר שנתחמם בחמה ותצלה מחום הסודר, שאם ישימנה על גבי סודר בקליפתה אין חום הסודר גדול כל כך שיכול לצלותה, משום הכי משברה עליו כדי שתצלה מחומו. ור' יוסי מתיר. שלא יקרא בישול אלא באור ולא בחמה. ולא יטמין ביצה בחול ובאבק דרכים שנתחממו באור כדי שתצלה שם. ובהא אפי' ר' יוסי מודה, כדבענן למימר לקמן.
איבעיא להו גילגל מאי. אמ' רב יוסף גילגל חייב חטאת. פי' אע"פ שלא נגמר בישולה, כיון שיש בני אדם שאוכלין אותה מגולגלת, בישול הוי וחייב. אמ' מר בריה דרבנא אף אנן נמי תנינא כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשב' (וכל שלא בא בחמין), חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן. פי' כל דבר מלוח, או דג או בשר, שכבר השרו אותו בחמי' לפני השבת, ומפני מלחו אינו צריך בישול להרתיחו, אלא בשרייה בלבד הוא נכשר באכילה — אם סילקוהו מאותן החמין מותר לשרותו באותן החמין בשבת, שכיון שהשרוהו בחמין מערב שבת נכשר לאכילה. אבל אם לא בא בחמין מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, מפני ששרייתו היא גמר בישולו, והוה ליה מבשל בשבת, אלא מדיחין אותו בחמין בשבת, אם יש לו חמין שהוחמו מבעוד יום או חמין טמונין שהדחה בעלמא לא חשיבא, חוץ מן המליח הישן הרבה או קולייס האיספנן שהדחתן של אילו זו גמר מלאכתן וגמר בישולן וחזו לאכילה בהדחה בלחוד. ואע"ג דהדחת החמין לא חשיבא בישול, בהני דנאכלין בכך חשיבה בישול, והם הכי נמי גילגול הביצה אע"ג דחימום כזה לא חשיב בישול במידי, כיון דלגבי ביצה מהני ואכלי לה בהכי וחשיב בישול וחייב חטאת.
<h2>דף לט.</h2>
פיס', ולא יפקיענה בסודרין, ור' יוסי מתיר. לימא מאי דתנן נותנין הצונין בחמה בשביל שיחמו ר' יוסי היא ולא רבנן. אמ' רב נחמן בחמה כולי עלמ' לא פליגי דשרי. פי' דליכא למיגזר חמה אטו אש, ובישול דחמה לא חשיב בישול. בתולדת האור כולי עלמ' לא פליגי דאסיר. פי' כגון ביצה בצד (החמה) [המיחם], דתולדת האור כאור דמי. כי פליגי בתולדת חמה. פי' כגון הסודרין. מר סבר גזרי' תולדות חמה אטו תולדו' האור, ומר סבר לא גזרי'. וקיימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
פיס', ולא יטמננה בחול. וליפלוג נמי ר' יוסי בהא, אמ' רבה גזירה שמא יטמין ברמץ. פי' דהטמנ' בהטמנה מיחלפא להו. ור' יוסף אמ' גזירה שמא יזיז עפר ממקומו. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח, ואין מגלגלין ביצה על גבי סיר רותח. פי' גג רותח שנתחמם, וסיר רותח שהיא תולדות האור.
תא שמע, מעשה שעשו אנשי טבריה, הביאו סילון שלצונין לתוך אמה שלחמין ואמרו להם חכמ' אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה, ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב שאסורין ברחיצה ומותר בשתייה. מולייר הגרוף שותין ממנו בשבת, אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותי' ממנה. פי' חמי טבריה הן מלוחין ולא חזו לשתייה, והיו להן מעיינות מתוקין והיו צונן, מה עשו כדי שיתחממו בשבת, העבירום על ידי סילונות בתוך חמי טבריה והיו הסילונות מתחממין כחום המים והמים שבתוכן היו מתחממין מחום חמי טבריה, והסילונות היו ארוכין ויוצאי' ושופכין חוץ לחמי טבריה. ואמרו להם חכמ' המים שמתחממין בהן בשב' דינן כחמין שהוחמו בשבת על ידי האור, שהן אסורין בין ברחיצה בין בשתייה. והמים שנתחממו ביום טוב דינן כחמין שהוחמו על האור ביום טוב, שהן אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. והאי מעשה קאי ארישא, דתנן ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר, ורבנן גזרי תולדות חמה אטו תולדות האור, ור' יוסי לא גזר. והכי קאמרו ליה רבנן לר' יוסי, והא מעשה דאנשי טבריה דכתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן. פי' שהטמינו המים הצונין בחמי טבריה, שאינן חמי האור ודינן כתולדות החמה, ואע"פ שעשו ההטמנה מבעוד יום, כיון שנתחממו בשבת אסור להם, וכל שכן אם הטמין בשבת, אלמא גזרי' תולדת חמה אטו תולדת האור. ור' יוסי ההוא בתולדת האור נינהו דחלפי אפיתחא דגיהנם. פי' מחמת אור דגיהנם היו מתחממין, ואור דגיהנם כבידי אדם דמי.
<h2>דף לט:</h2>
אמ' רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להן רבנן בטלה ההטמנה בדבר המוסיף [הבל] ואפי' מבעוד יום. פי' דמעשה טברי' הטמנה היא, שטמנו המים הצונין בתוך חמי טבריא שמוסיפין הבל. ואע"פ שמבעו' יום טמנו אותן, כיון שמוסיפין בהן הבל בשבת, הם הכי נמי כשטומן מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כיון שנוסף בו חימום בשבת אסיר. ומיכן יש לדקדק שלא אסרו בהטמנה לשהות אלא בשיל ולא בשיל לחנניה, אבל מצטמק ורע לו לר' יהוד' מותר להטמינו ואפילו בדבר המוסיף. דהשתא לשהות על גבי גחלים, דאיכא למיחש לחתויי, שרי להטמין, בגפת וזבל דליכא למיחש לחתויי ולא נאסרו אלא משום גזירת רמץ לא כל שכן. ולא נאסרה ההטמנה אלא בדבר שנאסר להשהות, שהפריזו חכמ' וגזרו על כל דבר המוסיף הבל משו' גזירת רמץ, ואע"ג דליכא למיחש בהו לחתויי, משום גזירה אסרו אותם. אבל כל דבר שהוא מותר להשהות מותר להטמין, שאם אתה או' הטמנה נאסרה בכל דבר אם כן היאך לומד דבר זה ממעשה טבריה, התם מתחממין המים בשבת והילכך אע"פ שהתחילו ועשו מערב שבת אסורין, אבל הכא שבושל כל צורכו וגם הוא מצטמק ורע לו, שלא נהנה מתוספת [חימום] שבת כלל, למה יאסר. אלא ודאי מדיליף מהתם ש"מ דלא נאסרה אלא כשמתחממת ומוספת בישול בשבת, לר' חנניה שלא היה כמאכל בן דרוסאי, ולר' יהודה שהיה מצטמק ויפה לו שנהנה מחימום שבת. וראיתי שרבינו תם זצ"ל כתב דאפי' ר' חנניה מודה שאין טומני' בדבר המוסיף הבל, ואפי' מטמין קדירה שבושלה כל צורכה גזירה שמא יטמין ברמץ או ירתיח. ואינו נראה לי, דהא ברמץ גופיה הוה שרי, ובמוסיף הבל דגזרי' אטו רמץ אסיר, ושמא ירתיח לא נאמר אלא לאחר חשיכה, אבל קודם חשיכה ירתיח וירתיח מה יעשה לנו. אמ' עולא הל' כאנשי טבריה. פי' כיון שמבעוד יום עשו והן מתחממין מאיליהן מותר. אמ' ליה רב נחמן כבר תברונהו אנשי טבריא לסילוניהו. שהרי אסרו להם חכמ' וכן הלכה.
פיס'. אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצ' ובשתיי'. מאי רחיצה, אילימא רחיצת כל גופו, אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסירי, הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והא תניא חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו. ואלא מאי רחיצה רחיצ' פניו ידיו ורגליו, אימא סיפא, ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה, לימא תנן סתמא כבית שמי, דתנן בית שמי אומ' לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן היו ראויין לשתייה, ובית הלל מתירין. אמ' רב איקא בר חנניה להשתטף בהן כל גופו, והאי תנא הוא, דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונין דברי ר' מאיר, ור' שמע' מתיר, ר' יהוד' או' בחמין אסור בצונין מותר. פי' רחיצה שאדם יושב בחמין ומשפשף בשרו זו היא אסורה, אבל שיטוף הוא שאדם זורק ושופך המים עליו ואינו משפשף בשרו. ור' מאיר היה אוסר בין הרחיצה ובין השיטוף, ואפי' בצונין גזירה משום רחיצת חמין, ושמא יבוא להחם בשבת. ור' יהודה אוסר החמין ומתיר הצונין, ולא גזר צונין אטו חמין. ור' שמעון שרי אפילו שיטוף דחמין, ומתני' היא ר' שמע', ואי הוה בעי הוה מצי לאוקומיה מתני' קודם גזירה, שהיו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, כדאמרי' לקמן בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא משום דדוחק נראה לו להעמיד מתני' קודם גזירה, ואוקמה כר' שמע' ולאחר גזירה. ובריית' דתניא חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו והיא לאחר גזירה. והאי פלוגת' נמי דר' מאיר ור' שמעון ור' יהודה היא לאחר גזירה, אמ' רב חסד' מחלוקת בקרקע, אבל בכלי דברי הכל אסור. פי' גזירה שמא יאמרו עכשיו נתחממו.
אמ' רבה אמ' ר' יוחנן הל' כר' יהודה. והיל' בין בכלי בין בקרקע אסור להשתטף כל גופו, וכל שכן לרחוץ. ואי קשיא, והא אוקימנא סתם מתני' כר' שמעון, ור' יוח' סביר ליה בכל דוכתא הל' כסתם משנה, והכא היכי פסק הל' כר' יהודה. יש לומר, דר' יוחנ' מוקים למתני' קודם גזירה, דאפילו רחיצה הוה מותרת בחמין שהוחמו מערב שבת, ופלוגתא דתנאי היא לאחר גזירה שנאסרה הרחיצה פליגי בשיטוף. עיין בפרק חבית במהדורא תליתאה.
<h2>דף מ.</h2>
איתמר חמין שהוחמו מערב שבת, אמ' רב רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל אמ' לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו. תניא כוותיה דשמואל, חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל (כל') לא כל גופו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. ואע"ג דקיימ' לן היל' כרב באיסורי, בהא הל' כשמואל דתניא כוותיה.
ת"ר, מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת, למוצאי שבת רוחץ בה מיד. פי' סתמו נקביו מערב שבת, שלא יצא חומו, וכיון שנסגר חומו בתוכו מימיו מתחממין ואינן מצטננין, ולמוצאי שבת רוחץ בה מיד, שלא הוחמו בשבת דניבעי בכדי שיעשו, אלא מערב שבת הוחמו, ופקקו כל הנקבים שלא יצא חומן. וזו הבריית' מדברת לאחר גזירה, דאי קודם גזירה כיון שהוחמו החמין מערב שבת גם בשבת היה מותר לרחוץ בה מיד, וגם הזיעה היתה אסורה, מדלא קתני למחר נכנס ומזיע כדקתני לקמן ביום טוב. פקקו נקביו מערב יום טוב, למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. פי' הרחיצה אסרו ביום טוב אפי' שהוחמו מערב יום טוב אטו שבת, אבל הזיעה עדיין לא אסרוה ביום טוב. ואע"פ שכבר אסרוה בשבת, שמעלות מעלות היו הולכין וגוזרין, ויוצא ומשתטף בצונן כדי להעביר זוהמת הזיעה מעליו בבית החיצון שפושטין שם בגדיהם.
אמ' ר' יהודה מעשה במרחץ שלבני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב, ולמחר נכנס ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיב' והזיעו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון, אלא שחמין שלו מחופין בנסרין היו. פי' וליכא למיגזר שמא ירחצו בהן. וכשבא דבר לפני חכמ' אמרו אעפ"י שאין חמין שלו מחופין בנסרים מותר. משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. פי' אסרו הזיעה בין בשבת בין ביום טוב. אמבטאות שלכרכים אדם מטייל בהן כדרכו ואינו חושש. פי' אינו חושש שמא יזיע. מאי משרבו עוברי עבירה, אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו, אסרו להם את החמין והתירו להם את הצונין. ועדיין היו רוחצין בחמין ואומ' מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריה. ועדיי' היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריה רחצנו, אסרו להם חמי טבריה והתירו להם את הצונין. ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריה ועדיין זיעה במקומה עומדת. אמ' רבא האי מאן דעבר אדרבנ' שרי למיקרייה עבריינא. דקתני משרבו עוברי עבירה.
<h2>דף מ:</h2>
אמ' מר אמבטאות שלכרכים אדם מטייל בהן כדרכו ואינו חושש, אמ' רבא דווק' דכרכין דרויחן, אבל דכפרים לא, כיון דזוטרן נפיש הבלייהו. פי' ואתי לידי זיעה.
ת"ר, מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונין, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשי' מים שעליו. פי' לא נאסר מחמת בישול המים, דהא הפשר מים לכולי עלמ' שרי כדלקמ', ולא פליגי אלא בהפשר שמן. והאי דאסרי ליה הכא משום דמיחזי כרוחץ בחמין בשבת.
ת"ר, מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי מיעים בשבת. פי' סודר. ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחנו על גבי מיעים בשבת, ודבר זה אפי' בחול אסור מפני הסכנה. פי' שמא נפלו רותחין ויכוו לבני מעיו, וכל שכן בשבת דאסיר משו' רחיצה.
ת"ר, ממלא אדם קיתון שלמים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן. פי' דהפשירן שלמים לא זהו בישולן, והילכך שרי להפשירן. ר' יהוד' אומ' ממלאה אשה פך שלשמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שייבשל אלא שייפשר. פי' דקסבר ר' יהודה דשמן הפשירו לא זהו בישולו. רבן שמעון בן גמליאל או' אשה סכה ידה שמן ומחממה כנגד האור, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. פי' קסבר שמן הפשירו זהו בישולו, והילכך דווק' לחמם ידה היתירו, שאינו אלא דבר מועט, שאין האשה מכווה ידיה באש, אבל להפשירו בפך אסור. ומסיקנ' אמ' רב יהודה אמ' שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר. פי' אם נתחמם הרבה שאין היד סובלת להניחה לתוכן אסור, שזה הוא בישול, אבל להפשירן שהיד סובלת להניחה לתוכן מותר. היכי דמי יד סולדת בו, אמ' רבא כל שכריסו שלתינוק נכוית הימנו.
אמ' רב יצחק בר אבדימי משום רבינו, פעם אחת נכנסתי אחר ר' למרחץ וביקשתי להניח לו פך שלשמן באמבטי ולא הניחני, ואמ' לי טול בכלי שיני ותן. ש"מ תלת, ש"מ שמן יש בו משו' בישו'. פי' ומשום הכי לא הניחו באמבטי, שהוא כלי ראשון ומבשל. וש"מ כלי שיני אינו מבשל. וש"מ הפשירו לא זו היא בישולו. פי' ומפני זה התיר לו בכלי, אע"פ שכלי שיני אינו מבשל מפשר הוא. והכי אמרי' לקמ' מלח אינו כתבלין דכלי שיני בשיל, אלמא כל מידי דסגי ליה בהפשר בכלי שיני נמי (מפשר) מיבשלי. והיכי עביד הכי, והאמ' רבה בר בר חנה דאמ' ר' יוח' בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. וכי תימא בלשון חול אמ' ליה, והאמ' אביי דברים שלחול מותר לאומרן בלשון קודש, דברים שלקודש אסור לאומרן בלשון חול, אפרושי מאיסורא שאני.
אמ' רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריה בשבת חייב, דהא מעשה דר' לאחר גזירה הוה וקאמ' טול בכלי שיני ותן. פי' דהא בימי ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה כבר נגזרה הגזירה, כדאמרן לעיל, ואנהו הוו קדימי לר' טובא, דאינהו הוו בימי רבן גמליאל אבי אביו שלר', כדאמרי' בברכות בפרק תפילת השחר. איני, והאמ' רב חסדא המבשל בחמי טבריה בשבת פטור, דלאו כחמי האור דמו. מאי חייב נמי דקאמ' מכות מרדות מדרבנן. אמ' ר' זירא אנא חזיתיה לר' אבהו דשט באמבטיתא, ולא ידענא אי עקר אי לא עקר. פשיט' דלא עקר, דתני לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפי' עומדת בחצר. פי' טעם האיסור לשוט על פני המים הוא מפורש בפרק משילין, גזירה שמא יעשה חבית שלשייטין, ור' אבהו דשט באמבטיתא אמרי' פשיטא דלא עקר רגליו מקרקעית האמבטי ונתלה על גופו באויר על המי' כדרך השייטין, אלא רגליו היו נוגעות בארץ, שאילו עקר רגליו מן הקרקע היה עובר על דברי חכמים שאמרו לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר. פי' דשיטה שאסרו חכמים לא תימא דווק' בנהר או בים, דאיכא ביעתותא דמיא ואתי למיעבד חבית שלשייטין, אלא אפילו בבריכה העומדת בחצר נמי אסרו, שלא חילקו חכמים בגזירתן. אם כן, ר' אבהו שפירש כל גופו על המים כדרך השייטין לא עקר רגליו מקרקע האמבטי, ובזה העניין לא ייקרא שיטה, שלא אסרו חכמים אלא כשתולה כל גופו על המים ואתי למיעבד חבית שלשייטין, אבל כשרגליו נוגעות בארץ לא יעשה לעולם חבית שלשייטי' ומותר. ומהדר [מ"א ע"א], לא קשיא הא דאית ליה גידודי הא דלית ליה גידודי. פי' אם איכא למימר דעקר הרי הוא אוחז בידיו גידודי הבריכה שהם שפתות הבריכה, אבל במקום שאין בו גידודי אסור לשוט, שהרי כל גופו שט על פני המים והוא צריך לחבית שלשייטין, אבל הנשען ברגליו שנוגעות בקרקע או בידיו שהוא סומך בשום מקום אינו צריך חבית שלשייטין.
<h2>דף מא.</h2>
פיס', מולייר הגרוף שותין ממנו בשבת, אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין ממנה. היכי דמי מולייר, תנא, מים מבחוץ וגחלים מבפנים. מאי אנטיכי, אמ' רב נחמן בי דורי. פי' מולייר הוא כלי בתוך כלי, והפנימי ממלא גחלים וכלי החיצון מקיף אותו, ויש מחיצות בין כלי לכלי מבפנים, וממלא את החיצון מים ומסיק הגחלים מבפנים והמים מתחממין מבחוץ. ואנטיכי היא שיש לה שני שולים, שהן שני כלים זה על גבי זה ומחיצה ביניהן, והגחלים משים מלמטה והמים מלמעלה וחום האנטיכי מרובה מפני שיבא מלמטה, והילכך אע"פ שהיא גרופה מן הגחלים, הכלי שלמטה הוא חם הרבה ותדיר הוא מחמם המים. אבל המולייר, שהן שני כלים זה בצד זה, אין חומן מרובה, והילכך אם הוא גרוף אין הכלי מחמם המים, ואם חימם המים מבעוד יום וגירף את הגחלים שותין ממנו בשבת, שאין הכלי הפנימי מחמם את החיצון. אבל האנטיכי, אע"פ שחימם המים מבעוד יום וגם גירף ממנה הגחלים, כל זמן שהמים בתוך האנטיכי, אין שותין ממנה בשבת, מפני שהכלי שלמטה מחמם הכלי העליון אע"פ שאין בו גחלים. ואי קשיא, כיון דבמים שהיו בה מערב שבת מיירי, אם כן אמאי אין שותין ממנה אם מוספת הבל, ומה בכך, ומאי שנא מחמין שנשתהו על גבי כירה דשרו ואע"פ שהבל האש נוסף בהן בשבת. תשובה, החמין שנשתהו על גבי כירה החום יבא להם מאש הכירה ולא מגוף הכלי, ומסלק הכלי מעל הכירה ושותה מהן, אבל הנה שעולה לו החימום מן הכלי עצמו הוה ליה כאילו מחזיר החמין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה דליכא מאן דשרי כי הא, אף הכי נמי כיון שהוא כלי אחר והחום עולה לו מלמטה דומה כאילו מחמם בשבת המים שמחזירין על הכירה, שהרי בכל מקום שיטלטל הכלי החום עומד עמו שמחמם אותו, ומשום הכי אסור לשתות הימנה עד שיערה במים לכלי אחר.
מתני'. מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונין בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. מאי קאמ', אמ' רב אדא בר מתנה הכי קאמ', מיחם שפינה ממנו חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. פי' הריק ממנו החמין ועדיין הכלי חם אל יתן לתוכו מים מועטין מפני שהם מתחממין כל צורכן והוה ליה מבשל בשבת, אבל נותן לתוכו מים מרובין שאין כח בכלי לחממן כל צורכן אלא להפשירן, והפשירן לא זהו בישולן, וכן כשמריק המים בכוס נותן לתוכן צונין כדי להפשירן. [מ"א ע"ב] ומקשה, והלא מצרף. פי' כשהכלי שלמתכת חם ותשים עליו מים צונין מתחזק והוי מלאכה, ואע"ג דליכא למיחש לבישול המים ניחוש לצירוף הכלי. ומהדר, ר' שמע' היא דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, מיחם שפינהו קתני. פי' דמשמע שפינהו וסילקו מעל גבי הכירה. אלא אמ' אביי הכי קתני, מיחם שפינהו ויש בו מים לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. אבל מיחם שממנו פינה חמין לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שהוא מצרף, ור' יהוד' היא, דאמ' דבר שאין מתכוין אסור. ואי קשיא, כיון דאמ' אביי שלא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שייחמו, אלמא כשמואל סבירא ליה, דאמ' בכיצד צולין תתאה גבר וצונין לתוך חם אסור, וכיון דסבירא ליה כשמואל אע"פ שהן מרובין נמי נימ' קמא קמא דנפל איבשיל, דשמואל הוא דאמ' צונין לתוך חם אסור, ולא היה מחלק בין מועטין למרובין. תשובה, התם בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בנותן טעם, רב דאמ' עילאה גבר והיה אוסר חם לתוך צונין, ושמואל נמי דאמ' תתאה גבר היה אוסר צונין לתוך חם, היו אוסרין עד ששים כמו חם בתוך חם, דאליב' דכולי עלמ' הוא אוסר עד ששים, ומיד הוא נותן טעם האיסו' בהיתר, ואע"פ שלא שהה הרבה. אבל גבי איסור שבת אינו תלוי האיסור בנותן טעם אלא בבישול, והילכך אם נתן צונין מרובין לתוך חמין מועטין, אע"פ שיש כח לאותן החמין המועטין ליתן בהם טעם, אין להם כח לבשלם כי אם להפשירם הילכך שרי. וגם אין לומר קמא קמא דנפל איבשיל, שאינו מתבשל מיד עד שישהא כשיעור בישולו, וקודם שישהא נתרבו עליו צונין מרובין עד שאין כח בחמין לבשלן. ואי קשיא, רב דאמ' עילאה גבר ושרי צונין לתוך חם, והא בענן למימר לקמ' הלפס והקדירה שהעבירן מעל גבי הכירה מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דהוי צונין לתוך חם. תשובה, אמ' לך רב מרותחין שאני, דכיון שהוא כלי ראשון ומרותח כנתן על גבי האש דמי, וכי קאמינא אנא בחם בעלמ' בלא רותח, אינמי בכלי שיני.
<h2>דף מא:</h2>
אמ' רב לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור, ושמואל אמ' אפילו שיעור לצרף נמי מותר. כר' שמע', דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. פי' אדרב אדא בר מתנה קיימי, דמפר' מתני' מיחם שפינה ממנו מים חמין ונשאר הכלי ריקם דבההוא איכא למימר צירוף, אבל לאביי דאמ' שפינהו מן האור ויש בו מים חמין אין שם דין צירוף, כיון שיש בו מים. ואי קשיא, לשמואל דאמ' אפילו שיעור לצרף מותר משום דסבר כר' שמעון, והא אמרי' דמודה ר' שמעו' בפסיק רישיה ולא ימות, והכי נמי אע"ג דלא מיכוין לצרף והרי מצטרף מאיליו. יש לומר, הצירוף אינו הווה מיד בשעת נתינת מים צונין בכלי, שאע"פ שמילא כל הכלי כיון שחום הכלי מפשיר את המים אינו הווה את הצירוף אלא לאחר שישהו המים בתוכו עד שיצטננו המים ואחרי כן מצטרף, ואינו דומה לצירוף שלנפחין שמצרפי' הברזל חם מיד, דהתם המים מרובין, שאין כח באותו ברזל להפשירן, והילכך מיד הוא מצטרף וגם זה הכלי אילו היה משימו בתוך מים צונין מרובין היה מצטרף מיד. אבל עכשיו שלא שם מים אלא בתוכו, וצידו החיצון אינו נוגע במים, וגם המים אינן מרובין שיכסוהו כולו, חום הכלי נוצח המים ומפשירן ואין הכלי מצטרף אלא לאחר שיצטננו המים בתוכו, אסור, ואע"פ שאינו מתכוין לצרף כר' יהוד'. ושמואל אמ' אפי' שיעור לצרף מותר, דכיון דבנתינת המים לתוכו לא נתכוון לצרף אלא להפשיר, אע"פ שנשתהו שם המים מאיליהן ונצטרף, מותר כר' שמעון. ואין זה פסיק רישיה, שהרי בנתינת המים לא נתכוון אלא להפשירן, וכיון שיכול לסלקן ולא יצטננו בתוכו (ו)לא הוי צירוף אע"פ (שסילקן) [שלא סילקן] אין בכך כלום.
<h2>דף מב.</h2>
ומקשה, למימרא דשמואל כר' שמע' סבירא ליה, והאמ' שמואל מכבין גחלת שלמתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת שלעץ. פי' אין תורת כיבוי נוהג אלא בגחלת שלעץ ולא בגחלת שלמתכת, והמכבה גחלת שלמתכת בשבת פטור אבל אסור, וכיון שאין איסורא אלא מדרבנן דוחין איסור דרבנ' משו' נזקא דרבים, אבל גחלת שלעץ דכיבויא הויא דאוריית', אין דוחין איסור תורה משום נזקא דרבים. ואי ס"ד סבר ליה כר' שמע', אפי' גחלת שלעץ נמי. פי' אי סבירא ליה לשמו' כר' שמע' אפי' גחלת שלעץ נמי יכבה, שהרי היה סובר ר' שמעון כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולא ימצא כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי דפחמים שהוא צורך לאותן הפחמים. אבל עכשיו שמכבה גחלת שלעץ כדי שלא ינזקו בה רבים אינו אסור אלא מדרבנן, ונדחה אותו משום הזיקא דרבים. ומתרץ, בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר' שמע', ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהוד'. וכבר איפסיק היל' כר' שמע' בגרירה, דדבר שאינו מתכוין מותר, לעיל בבמה מדליקין. אמ' רבינא הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד', ובכרמלית אפי' טובא נמי. פי' דכל איסור דרבנן דוחין משום נזקא דרבי', וראיתי שמקשין על מאי דאמרי' הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כר' יהודה, ובפרק כל כתבי הקודש תנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה שלקטן ועל עקרב שלא יישוך, אמ' ר' יהוד' מעשה בא לפני רבן יוח' בן זכיי בערב ואמ' חושש אני לו מחטאת, והכין פליגי תנא קמא ור' יהוד' בהא מתני' במלאכה שאינה צריכ' לגופה, ותנא קמא ר' שמע' היא. וכך אנו אומ' בפרק שמנה שרצים, איכא דמתני לה אהא, הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, מאן תנא, אמ' רב יהוד' אמ' רב ר' שמע' היא דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואנו מוצאין את שמואל שפסק כר' שמע', דאמרי' בשילהי פרק ר' אליעזר אומ' האורג, אמ' שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבד מתלת וחדא מיניהו הצד נחש בשבת. נמצא ששם פסק שמואל כר' שמעון, דאמ' הצד נחש בשבת פטור ולא אסור מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והכא אמרינ' במלאכ' שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה. ומתרצין, דלעולם כר' יהודה סבירא ליה דמלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב עליה, אבל דבר שיש בו היזק בלבד הוא מתירו שלא כר' יהוד'. ומשו' הכי מותר לצוד את הנחש שלא יזיק, והתיר לכבות גחלת שלמתכת שיש בה היזק לרבים שלא יכוו בה, אבל גחלת שלעץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, בגחלת שלעץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרכים, ואין באין לידי היזק, אבל שלמתכת אע"פ שכבת כיון שהיא חמה שורפ' היא ומכוה ואינה נראית ומזקת. ובדבר שיש בו היזק לרבים בלבד סבר לה כר' שמע', דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו חיי' עליה, ומשום הכי התיר לצוד נחש ולכפות קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, והתיר לכבות גחלת שלמתכ', אבל שאר הדברים כר' יהוד' סבירא ליה דחייב עליה ולא אסר גחלת שלמתכת אבל הוא אוסר גחלת שלעץ, וממנה אמ' רבינא קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות. וכזו הקושיא וכזה התירוץ מצאתי כתוב גם בהלכות גדולות. וזה התירוץ אינו נראה לי כלל, דכיון דסבר שמואל דמלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב עליה מן התורה, לא היה מתיר לצוד נחש בשבת כדי שלא יזיק את הרבים, דמשום היזיקא דרבים אינו רשיי לחלל את השבת, איסור דרבנן ודאי דשרי מדאוריית' דחינן משום היזיקא דרבים, אבל איסור תורה לא, אך אם היו רצין אחריו, כדגרסי' לקמן בפרק כל כתבי הקודש אמ' ר' יהוש' בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת, מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת ואילו הן זבוב שלמצרים וצירעה שלנינוה ועקרב שלחדייב ונחש שלארץ ישר' וכלב שוטה בכל מקום, מני הא, אילימא ר' יהוד' האמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אלא לאו ר' שמע', והני אין מידי אחרינא לא, אמ' ליה ר' ירמיה מאן לימא לן דמתרצתא היא, אמ' ליה רב יוסף אנן מתנינן לה ואנן מותבינן לה ואנן משנינן ליה ברצין אחריו ודברי הכל. אלמא מאן דסבר דמלאכ' שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא היה מתיר להרוג את המזיקין אך אם היו רצין אחריו שהיו פיקוח נפש, אבל כדי לסלק נזק מן הרבים לא היה מתיר אלא ר' שמע' דקסבר מלאכה [שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואינו אלא איסור דרבנן וכדי לסלק נזק מן הרבים] דחינן ליה לאיסורא דרבנן, ושמואל כיון דסבר כר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכי שרי לצוד עקרב לכתחילה, דר' יהוד' אסר ולא מוקמינן לההיא מתני' אלא אליבא דר' שמע'. ותו, אם כפי תירוצן שאו' בדבר שיש בו נזק לרבים סביר ליה כר' שמעו' ומשום הכי מתיר לצוד נחש ולכבות גחלת שלמתכת, אבל גחלת שלעץ היה אוסר מפני שהיא אדמדמת ונראי', אם כן היה לו לתרץ מתחילה לעולם כר' שמע' סבירא ליה ושאני גחלת שלעץ מפני שהיא נראית, מי דחקו לומר במלאכה שאינה צריכ' לגופה סבר לה כר' יהודה. אלא לאו ש"מ שאי הוה סבר כר' שמע' הוה שרי אפי' גחלת שלעץ, דשלעץ נמי עמיא ואזלא ולא חזו לה ומיתזקי בה רבים, ומדאסר לה ש"מ כר' יהוד' סביר' ליה. והנכון בעיני לתרץ כן, כי שמואל בודאי כר' יהוד' סבירא ליה, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ולא התיר אלא לכבות גחלת שלמתכת שאין כיבויה אסור מן התורה משום דלאו בת כיבוי והדלקה היא, ואינה אסורה אלא מדרבנן. והילכך גם ר' יהוד' מודה שמותר לכבותה מפני נזק הרבים, אבל גחלת שלעץ דבת כיבוי היא, אסור לכבותה כר' יהוד', דאילו לר' שמע' גם זו מדרבנן היא, וכמו שהיה אוסר שמואל בגחלת שלעץ האסור' מן התורה לר' יהוד', הם הכי נמי בודאי היה אוסר הריגה וצידת הנחש כמו שר' יהוד' היה אוסרן. ומאי דאמ' שמואל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר, ומחשב בהדייהו צידת נחש ומיפיס מורסא, לאו למימרא דהכי סבירא ליה לשמואל, דלעולם כר' יהוד' סבירא ליה דאסר, כדאמר' בפרק שמונה שרצים. ושמואל לפרושי פטורא דר' שמע' אתא, והכי קאמ' כל היכא דתנינן גבי שבת פטור, לאו דשרי לכתחילה, אלא הוא פטור אבל אסור, לבר מהני תלת פטורי דהכא, דאע"ג דתנן בהו פטור הוא מתפרש שהוא מותר לכתחילה, דהא במקום אחר תנן כופין קערה על עקרב שלא תישוך דמשמע לכתחילה, אם כן מאי דתניא פטור בברייתא בעל כורחין פטור ומותר קאמ', ולא מפרש שמואל אלא פטור דאמ' ר' שמעון, כדתני בברייתא, אבל לדידיה ודאי לא סבירא ליה אלא כר' יהודה דמחייב, ולא קשיא דשמו' אדשמו'.
פיס', אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ת"ר, נותן אדם חמין לתוך צונין ולא צונין לתוך חמין דברי בית שמי, ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונין ובין צונין לתוך חמין. בד"א בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונין מותר ולא צונין לתוך (לתוך) חמין. ור' שמע' בן מנסיא אוסר. פי' היה אוסר ליתן באמבטי אפי' חמין לתוך צונין, וזו הבריית' קודם גזירה נשנית, שהיו רוחצין במרחץ בחמין שהוחמו מערב שבת. ומהכא מוכח דתתאה גבר, ואי לאו דמייתינן בפרק כיצד צולין מתניתא דמסייעא ליה לשמואל דאמ' תתאה גבר הוה מסייעינן ליה מהכא ומייתינן לה התם.
אמ' רב נחמ' הל' כר' שמעון בן מנסיא. פי' שהיה אוסר לערב צונין עם החמין באמבטי שחומה חזק. ודווקא בכוס מותר, אבל באמבטי הכל אסור בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין. סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי. פי' דדווק' בכוס שהוא קטן ואין חומו מרובה מותר לערב חמין, אבל ספל גדול חומו מרובה כאמבטי. וכך הלכה. דאמרי', אמ' רב הונא בריה דרב יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד. ממאי, מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון שלמים לתוך הספל שלמים בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין.
<h2>דף מב:</h2>
מתני'. הלפס והקדירה שהעבירן מעל גבי הכירה מרותחין לא יתן לתוכו תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ר' יהוד' אומ' לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. פי' דווקא בתוך הלפס והקדירה, שהן כלי' ראשו', אינו נותן, דכלי ראשון מבשל. אבל אם עירה התבשיל לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שהוא כלי שיני, מותר ליתן לתוכן תבלין, דכלי שיני אינו מבשל.
ור' יהוד' קאי אריש' להקל. כדתניא ר' יהודה או' לכל האילפסין רותחין הוא נותן ולכל קדירות רותחות הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. פי' ומפני שהן חדין ומבשלין. וקיימ' לן יחיד ורבים הלכ' כרבים, ואסור ליתן בכלי ראשון.
סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין ובכלי ראשון בשיל ובכלי שיני לא בשיל, אמ' ליה אביי והתני ר' חייא מלח אינו כתבלין ובכלי שיני נמי בשיל. ופליגא דרב נחמן, דאמ' רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבשרא דתורא. איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין ובכלי ראשון מיהא בשיל, אמ' ליה אביי הא תני ר' חייא מלח אינו כתבלין ובכלי ראשון נמי לא בשיל. והיינו דרב נחמן, דאמ' רב נחמ' צריכה מלחא בישולא כבשרא דתור'. וקיימלן היל' כלישנא קמא וכרב נחמ', ומותר ליתן מלח אפי' בכלי ראשון. ירושלמי, מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יוסי אסר עירוי בכלי ראשון הוא, חיליה דר' יונה מן הדה אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. אמ' ר' יוסי תמן כלי חרש בולע, היתיב ר' יוסי בר בון דהא תני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע. מהו לערות מן הקילוח, אמ' ר' מנא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי. ר' יצחק בן גובתא בעא קומי ר' מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל, עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל, אמ' ליה כיי דמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ואי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו.
מתני'. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן ואם נתנו מבעוד יום מותר, ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. פי' שהשמן הנוטף מן הנר הוא מוקצה, ולפיכך אסור ליתן תחתיו כלי בשבת.
אמ' רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין הכלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תישבר. אמ' רבה מאי טע' דרב חסדא, קסבר תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה ואינה עשויה להטיל ביצתה במקום מדרון, והצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצויה לא התירו. ורב יוסף אמ' היינו טעמ' דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו. פי' בהא פליגי רבה ורב יוס', דרבה סבר הצלה מצויה התירו לטלטל הכלי לצורך דבר שאינו ניטל, ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו שרי, אבל הצלה שאינה מצויה אסור לטלטל הכלי לצורך דבר שאינו ניטל, ומשו' הכי אין נותנין כלי תחת התרנגו' לקבל ביצתה, שהביצה היא מוקצה ואם ישים הכלי תחתיה לא יוכל לטלטל הכלי בשבת ודמי לבונה, אבל כופה עליה כלי שהרי יכול ליטלו מעליה, ומותר לטלטל כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל. ואע"ג דקיימלן דרבה ורב יוסף הל' כרבה, בר משדה קניין ומחצה, הכא הל' כרב יוסף, משום דבשלהי פרקין מקשה תלמודא והא קא מבטל כלי מהיכנו גבי ניצוצות וקיימלן אין מקשין אלא מתוך הלכה פסוקה. ר' יצחק אמ' כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תישבר. קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.
<h2>דף מג.</h2>
ת"ש, אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אתה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה, אבל כופה עליה כלי שלא תישבר. הכא במאי עסיקינן בצריך למקומו. ת"ש, פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת. באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא. ת"ש, פורסין מחצלת על גבי לבינים בשבת, דאשתיור מבניינא דחזיין למיזגא עליהו. ת"ש, פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון לצוד. הכא במאי עסיק' דאיכא דבש.
<h2>דף מג:</h2>
אמ' להו רב ששת פוקו אמרו ליה לר' יצחק, כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל. דאמ' רב הונא עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת. מאי היא, דאמ' רב שמואל בר יהוד' וכן תני שילא מרי, מת מוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין לו בצידו, חם להם מלמטה זה מביא מיטה ויושב עליה וזה מביא מיטה ויושב עליה. פי' אע"ג דלא חם להם מלמטה נמי יכולין להביא מיטות לישב עליהן, אלא איידי דבעי למימר חם להם מלמעלה אמ' נמי חם להם מלמטה. חם להם מלמעלה מביאין מחצלאות ופורשין עליהן, זה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאיליה. פי' דווקא חם להם מלמעלה, שיהא טילטול המחצלת וגם הספסלין עבור החי, אבל לצורך המת אע"פ שפורש מחצלת תחילה ואחר כך מביא ספסלין תחתיה, שהוא מלמעל' למטה שאין זה דרך אוהל, אסור, מפני שמטלטל כלים לצורך המת. ולמאן דאית ליה דמטלטלין לצורך דבר שאינו ניטל, גם לצורך המת הוא מותר, כיון שאינו עושה אהל מתחילה אלא על גבי ידיו, מידי דהוה אמגביה טליתו על ראשו בחצירו. ואע"ג דרב ששת סייעיה לר' יצחק מרב הונא, לית היל' כוותיה אלא כרב חסדא, דרבה ורב יוסף מפרשי לטע' מכלל דסבירא להו כוותיה, וגם עולא פליג עליה נמי בפרק אין משילין. ותו, דאותבינן עליה כל הני מתניית' ואידחיק לאוקומינהו בשינוי וקיימ' לן דאשינויי לא סמכינן, ומכולהו מתנייתא ילפינן דמטלטלין כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל, וכך הלכה. עיין לקמ' בפרק בתרא שכתבתי שמוכחת שיטת התלמוד כרב חסדא.
איתמר, מת המוטל בחמה רב יהוד' אמ' שמו' הופכו ממיטה למיטה, ורב חנניה בר שלמיה משמיה דרב אמ' מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמ' לא פליגי, כי פליגי דליכא ככר או תינוק. ואי קשיא ואי ליכא ככר או תינוק ישים עליו טליתו או שום כלי, ומאי שנא ככר ותינוק מכלים מוכנים. יש לומר, דווקא ככר או תינוק דמוכחא מילתא, אבל כלים לא מוכחא מילתא, דיש לומר תכריכי המת [הם] שהן מוקצין. ואף ע"פ שיכול להביא כלים דמוכחא מילת', כגון סכין וקערה, לא חילקו חכמים בכלים. אינמי כל הכלים דעלמא יש לומר תשמישיו היו וקוברן עמו כדי לאוסרן בהנאה כדי שלא ישתמש בהן אחר, כדכתבית בשילהי פרק נגמר הדין. מר סבר טילטול מן הצד לאו שמיה טילטול ומר סבר טילטול מן הצד שמיה טילטול. פי' כשאינו מגביה המת מן הקרקע ומטלטלו ממקום למקום אלא מגלגלו ממטה למטה או ממקום למקום קורא טילטול מן הצד.
לימא כתנאי, אין מצילין את המת מפני הדליקה אמ' ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי, אי דאיכא ככר או תינוק מאי טע' דתנא קמא, ואי דליכא ככר או תינוק מאי טעמיה דר' יהוד' בן לקיש. אלא לאו בטילטול מן הצד פליגי, דמר סבר טילטול מן הצד שמיה טילטול, ומר סבר לאו שמיה טילטול. לא דכולי עלמ' טילטול מן הצד שמיה טילטול. פי' ומשום הכי אמ' תנא קמא דאין מצילין אפי' על ידי גילגול, טילטול מן הצד שמיה טילטול. והיינו טע' דר' יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טילטול דרבנן אתי לכבויי. פי' ואפי' בטילטול גמור היה מתיר, מפני שהוא בהול. אמ' ר' יהוד' בר שילא אמ' רב אסי אמ' ר' יוח' הלכה כר' יהוד' בן לקיש במת. כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל שמעי' מיהא דטילטול מן הצד שמיה טילטול, ולא שרו ליה רבנן אלא במת, דלא ליתי איניש לידי איסורא דאוריתא, אבל בעלמא אסור. וקשיא לן ההיא דגרסי' לקמן בפרק כל הכלים בעניין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אלעזר בן תדאי אומ' תוחבין אותה בכוש או בכרכר והן ננערות מאיליהן, ואמ' רב נחמן הלכ' כאלעזר בן תדאי, דסבר טילטול מן הצד לאו שמיה טילטול. ופרקינ', כי אמרי' טילטול מן הצד שמיה טילטול הני מילי כגון אבנים וכיוצ' בהן דומיא דמת דאמרי' התם בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו דכמת דמי, אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלא שטמנה בעפר וכיוצא בהן, כגון שצריך לאוכלן בשבת, טילטול מן הצד [לאו] שמיה טילטול. ואינו נראה לי, דהא עפר וגחלים נמי כאבנים הן והיאך מטלטלין אותן על ידי טילטול מן הצד, וטילטול בעפר וגחלים שייך, ולא באוכלין. והנכון בעיני דבכל דוכתא אמרי' טלטול מן הצד לאו שמיה טילטול, כדפסק רב נחמן הל' כאלעזר בן תדאי. ומאי דאמ' הכא הל' כר' יהוד' בן לקיש במת, דמשמ' במת אין אבל מידי אחרינא לא, זה הוא טילטול גמור, דר' יהוד' בן לקיש סבר מותר לטלטלו טילטול גמור על כתיפו כדי להצילו מפני הדליקה כדי שלא יבוא לכבות, דהא הכי דחינן הכא דכולי עלמ' טילטול מן הצד שמיה טילטול, והיינו טעמ' דר' יהוד' מתוך שאדם בהול כול', אלמא ר' יהוד' טילטול גמור שרי גבי מת מפני הדליקה, ובהא פסק ר' יוחנ' הל' כר' יהוד' בן לקיש שהתיר טילטול גמור במת מפני הדליקה, אבל טילטול מן הצד בכל מידי שרי, כדפסק רב נחמן ולא קשיא הילכתא אהילכתא. ואע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ורב אסר טילטול מן הצד, כיון דפסק רב נחמן הל' כאלעזר בן תדאי דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול שבקינן לההוא כללא.
<h2>דף מד.</h2>
פיס'. אין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. ת"ר, מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו ור' שמע' מתיר. פי' וסתם מתני' דלא כר' שמע'.
מתני'. מטלטלין נר חדש אבל לא נר ישן, ר' שמעון אומ' כל הנירות מיטלטלין חוץ מן הנר הדלק בשבת. נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. פי' נר חדש חזי ליתן מים בו לתינוק, אבל נר ישן הוא מיאוס והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס. ואע"פ שלא הדליקו בו באותה שבת אסור.
ור' שמעון לית ליה מוקצה, והיה מתיר כל הנירות חוץ מן הנר הדולק. פי' בשעה שדלק, אבל אם כבה מותר לטלטלו. דלא מיבעיא מוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן דלית ליה, אלא אפי' מוקצה מחמת איסור, כגון נר הדלק בשבת, לית ליה, אלא כיון שכבה מותר לטלטלו. בשילהי מסכתין פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמ' הל' כר' שמע' לבר ממוקצה מחמת מיאוס, כגון כלים שמלאכתן לאיסור דהיינו קורנס של נפחין וכלי הנגר וכיוצא בהן, שהן מוקצין מפני שמלאכתן לאיסור, אבל לא מאיסי, התם ודאי הל' כר' שמע', אבל נר ישן שמלאכתו לאיסור והוא מוקצה מחמת מיאוס אין הל' כמותו, אלא אסור לטלטלו. וחד אמ' במוקצה מחמת מיאוס נמי הל' כמותו, לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת, פי' אפי' נר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס אם לא הדליקו בה באותה שבת מותר לטלטלו, לבר ממוקצה מחמת איסור, שאם הדליקו בה באותה שבת הוא מוקצה מחמת איסור תורה שאסור לכבותו ולטלטלו, והילכך אע"פ שכבה אסור לטלטלו, ואין הל' בזה כר' שמע' דשרי אפי' מוקצה מחמת איסור. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמע' מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת, פי' ואע"פ שמלאכתן לאיסור, חוץ מן הניסר הגדול ויתד שלמחרישה, פי' מפני שהן כלים גדולים אדם מקצה להם מקום שלא יטלטלם אדם וישברם ויהיה להם חסרון כיס, בזה גם ר' שמע' מודה. וקיימ' לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הל' כדברי המיקל, ואפי' מוקצה מחמת מיאוס הל' כר' שמעון, ונר ישן שרי. אבל נר שהדליקו בה באותה שבת, דהוי מוקצה מחמת איסור, אינמי שמן הנותר בו, אין הלכ' כר' שמע' דשרי אלא אסור הוא. ונראה לי דאע"ג דנר שהדליקו בו באותו שבת וכבה אסור לטלטלו, אם הוא צריך למקומו מותר לטלטלו, מידי דהוה אכלים שמלאכתן לאיסור לר' יהוד' שאוסר לטלטלן ולצורך גופן ולצורך מקומן מותר. והם הכי נמי הכא, דכל מוקצה שוה לר' יהוד', ואין לחלק בין מוקצה למוקצה, וכל מוקצה שרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו והוא שיש עליו תורת כלי, לאפוקי אבנים וכיוצא בהן.
<h2>דף מה.</h2>
אמ' ר' חיי' בר אבא אמ' ר' יוח' אין מוקצה לר' שמע' אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו. פי' שמן הנוטף מן הנר בשעה שהוא דולק אסור ליהנות ממנו מפני שני דברים, חדא שהוקצה לאיסורו וחדא שהוקצה למצותו, שמצוה היא נר שבת, וכל דבר שהקצה אדם לדבר מצוה אסור בהנאה וכן נמי עצי סוכה ונויי סוכה שהקצה לדבר מצוה אסורין בהנאה כל שבעה. הנה מוכיח מיכן דנר שבת הוי מצוה, ואפי' הכי אי כבה שרי ליה ר' שמעון, אם כן בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבה מותר ליהנות ממנו. ומיכן תשובה לר' אחאי גאון, שכתב בשאילתות בפרשת ואתה תצוה, דנר חנוכה שכבה בלילי שמיני והותיר בו שמן עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו, דמאי אולמיה דנר חנוכה מנר שבת, בודאי כל שמונת ימי חנוכה דומיא (דומיא) דאתרוג שהקצהו כל שבעת ימים, והילכך השמן הנותר בהן אין להתירו, דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל שמונת ימי חנוכה, ואם ישאר בליל ראשון מדליק בליל שיני, אבל הלילה האחרון לא הקצ' אלא מה שראוי להדליק, אבל הנותר לאחר שכבה מותר בהנאה כמו שמותר נר שבת לר' שמעון.
<h2>דף מו.</h2>
אמ' רב יהודה שרגא דמישחא שרי לטלטולה, דנפטא אסיר. פי' מפני שהיא מאוסה. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו דנפטא נמי שרי לטלטולה. רב אויא איקלע לבי רבא, הוו מאיסן כרעיה בטינא, יתיב אפוריא קמיה דרבא, איקפד רבא, בעא לצעוריה אמ' ליה מאי טע' דרבה ורב יוסף דאמרי שרגא דנפטא שרי לטלטולה. פי' כיון שהיא מאיסה למאי חזייא. אמ' ליה הואיל וחזיא לכסויי ביה מנא. אלא מעתה כל צרורות שבחצר יטלטלו הואיל וחזיין לכסויי בהו מנא, אמ' ליה הא איכא תורת כלי עליה הני ליכא תורת כלי עלייהו. מי לא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. ואמ' עולא מה טעם. פי' הרי האשה אסורה להתקשט בהן בשבת. הואיל ואיכא תורת כלי עליהן, הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עלה. אמ' רב נחמן בר יצחק בריך רחמנא דלא כספתיה לרב אויא.
<h2>דף מו:</h2>
רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמ' ר' שמע' כבתה מותר לטלטלה, כבתה אין לא כבתה לא, מאי טע', דילמא בהדי דנקיט לה כבתה, והא שמעי' ליה לר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, דתניא ר' שמע' אומ' גורר אדם מיטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אמ' ליה כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דאורית', כי לא מיכוין גזר ר' שמעון מדרבנן, וכל היכא דכי קא מיכוין איסורא דרבנן הוא דאית ביה, כי לא מיכוין שרי ר' שמע' לכתחילה. מותיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל, והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא וכי לא מיכוין שרי ר' שמעון לכתחילה. אלא אמ' רבא הנח לנר ושמן ופתילה, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. פי' כולן הם משרתים ללהבה והלהבה ודאי היא מוקצה בשבת לר' שמעון. ואי קשיא, אמאי לא אמ' גזירה שמא יטה והיא מלאכה גמורה. תשובה, בודאי אם היה מטלטלה שהיה צריך לאורה אסור שמא יטה, אבל זה מטלטלה כדי לסלקה מצד לצד ואינו צריך לאורה, והילכך ליכ' למיתלי טע' שמא יטה, דהא בכלאים נמי לא גזר שמא יתכוין ואין לו טעם אחר אלא זה מפני שנעשו בסיס לדבר האסור.
<h2>דף מז.</h2>
לוי בר שמואל אשכחינהו לר' אבא ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי אפתחא דרב יהוד', אמ' להו מהו להחזיר מיטה שלטרסיים בשבת. פי' טורסיים הן צורפי נחשת, ומיטתם היא מתפרקת כשהולכין ממקו' למקום ואחרי כן מחברין אותה. לא הוה בידיהו, אתא לקמיה דרב יהוד' אמ' ליה הא רב ושמואל דאמרי תרויהו המחזיר מיטה שלטרסיים בשבת חייב. מיתיבי, המחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת. פי' קני מנורה עומדין מחוברין תמיד, ואין דרכן להתפרק ולהתחבר כמו מנורה שלחליות, דפליגי בה בית שמי ובית הלל בביצה בפרק יום טוב, וצריך אומן להחזירן ולהדקן יפה שלא יפלו, הילכך חייב חטאת משום בונה. וקנה שלסיידין לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור. פי' הסיידין יש להם קנה שמסיידין בו במקום גבוה, וכשרוצה לסייד במקום שאינו יכול להגיע מחבר קנה עם קנה, ופעמ' מחברו ופעמים מפרקו, הילכך לכתחילה לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. ר' סימאי אומ' קרן עגולה חייב, קרן פשוטה פטור. פי' מין כלי זמר הוא, שהוא עשוי מקרנות מחוברין זה עם זה. וקרן עגולה היא צריכה מעשה אומן, אבל קרן פשוטה אינה צריכה מעשה אומן, הילכך אם החזיר פטור. ומיטה שלטורסיים אינה מחוברת תמיד כקנה מנורה, אלא מתפרקת היא כמו קנה הסיידין וכקרן פשוטה, ולמה מחייבין רב ושמו' חטאת. ומתרץ, אינהו דאמור כי האי תנא דתניא מלבנות המיטה. הם הארוכות. וכרעי המיטה לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת. פי' שהתקיעה מעשה אומן הוא, אלמא אפילו במיטה המתפרקת אם תקע חייב חטאת. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם היה רפוי מותר. פי' אם היה רפוי שאינו יכול לעמוד מהודק יפה מותר להחזיר, שאין לגזור שמא יתקע, שהרי אינו מתהדק, ורב ושמואל דמחייבי חטאת במיטה שלטרסיים כגון שתקע הוא, דאע"ג דאין בניין בכלים, הני מילי כשאינו צריך מעשה אומן אבל אם הוא צריך מעשה אומן יש בניין בכלים.
<h2>דף מז:</h2>
בי רב חמא הואי מיטה גללניתא דהוו מהדרי לה ביומא טבא. פי' היא היתה מתפרקת בכל יום, ואינה דומה למיטה שלטרסיים שצריכה לתקוע ולהדקה. אמ' ליה ההוא מרב' לרב חמא מאי דעתיך משום דהוא בניין מן הצד, נהי דאיסורא דאוריי' ליכא איסורא דרבנ' מיהא איכא. פי' כרבנן דאמרי בארוכות המיטה וכרעי המיטה לא יחזיר. אמ' ליה אנא כרבן שמע' בן גמליאל סבירא לי, דאמ' אם היה רפוי מותר. פי' וזו המיטה רפויה היתה ולא היתה צריכה לתקוע אותה, וכן הלכה.
פיס', נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ומקשה, והא קא מבטל כלי מהיכנו. אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בו ממש. ומותר לטלטל הכלי עמהן ואין כאן ביטול כלי מהיכנו. פיס', ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. אפי' מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת. ואע"ג דאמ' לקמ' בפרק כל כתבי הקודש קסברי רבנן גורם כיבוי מותר, דתנן התם עושין מחיצה בכל הכלים בין מליאין בין ריקנין, שאני הכא, מפני שמקרב את כיבויו. פי' הנה בעיקר הוא מכבה, כיון שמשים מים בכלי, ואע"פ שבלא המים הם כבין הוא מקרב את כיבויין, אבל שם בכלים ספק יכבו ספק לא יכבו.
במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבישין, ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחים, אבל טומנין בהן יבישין. טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת שלפשתן ובנסורת שלחרשין, ר' יהוד' אוסר בדקה ומתיר בגסה. פי' נראה לי דכל מידי דשרי לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שרי נמי לטומנו בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, וכל שכן הוא, כדפרישית בפרקין לעיל. ולא נאסר להטמין אלא דבר שאסור להשהות, דאע"ג דבדבר המוסיף הבל ליכא למיחש לחתויי, גזרי' שמא יטמין ברמץ, כדאמ' בפרק במה מדליקין. ודווק' במה שהוא עתיד לאכל בלילה איכא למיגזר ברמץ שמא יחתה, אבל ההטמנה שאנו עושין לצורך מחר מותרת היא, דבכל דבר שטומן לצורך מחר ליכא למיגזר שמא יחתה, כדאמר' בפרק קמא. והטמנה זו מבעוד יום היא, משום הכי מחלק בין דבר המוסיף לדבר שאינו מוסיף, אבל לאחר חשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף אסור להטמין גזיר' שמא ירתיח, כדאמר' בפרק במה מדליקין. וגפת וזבל ומלח וסיד וחול בין לחים בין יבישין הם מוסיפין הבל, ותבן וזגין ומוכין שהן גוזזין מן בגדים שלצמר כשסורקין אותן והעשבים בזמן שהן לחין מוסיפין הבל, אבל יבישין אין מוסיפין הבל, וכסות ופירות, כגון תבואה או סובין וכנפי יונה ונעורת שלפשתן ונעורת שלחרשין אין מוסיפין הבל ואע"ג שהן לחין.
איבעיא להו גפת דזיתים תנן, אבל דשומשמין שפיר דמי, או דיל' ד(מ)שומשמין תנן וכל שכן דזתים. ת"ש, דאמ' ר' זירא משום חד דבי ר' ינאי קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת שלזתים, שמ' מינה שלזתים תנן. לעולם לעניין הטמנה דשומשמין נמי אסור לעניין אסוקי הבלא, דזתים מסקי הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא.
<h2>דף מח.</h2>
רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבה. פי' היה מניח כוס שלמים צונין על גבי קומקום שלחמין כדי שיתחממו הצונין שבכוס, וגער בו רבה שלא יעשה. אמ' ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם. פי' דאמרי' בשילהי פרקין מניחין מיחם על גבי מיחם. אמ' ליה התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד. ואי קשיא, והא אמרן בפרקין דלעיל מביא אדם קיתון שלמים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן, ומסיק אמ' רב יהוד' אמ' שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר, והכא היכי דמי אי דאנחיה להפשירו אמאי נזהיה (רבא) [רבה], ואי דאנחיה להרתיחו אמאי מתמה ר' זירא על רבה, הא מבשל בתולדת האור ואמרן בפרקין דלעיל אם גילגל חייב חטאת. יש לומר, דכנגד המדורה ופשרים מודי ולא חיישינן דיל' משהו להו ומרתחי, אבל על גבי קומקום דלא מיתפשר אלא על גבי שהייה חיישי' דיל' משהי להו טובא ומרתחי. הדר חזייה דפריס סודרא אפומא דכובא ואנח נטלא עליה, נזהיה (רבא) [רבה]. פי' צעק (רבא) [רבה] לו וגער בו. אם יגעה שור תרג' אם יוזה תורא. אמ' ליה ר' זירא אמאי אמ' ליה השתא חזית, לסוף חזייה דקא עצר ליה, אמ' ליה ומאי שנא מפרונקא, אמ' ליה התם לא קפיד עילויה הכא קפיד עילויה. פי' פרונקא היא העשוי לכסות בו את פי הכד שליין ואם ישרה אינו קופד עליו ולא אתי למיסחט, אבל זה הסודר לא היה עשוי לכך, ואם ישרה אותו יבוא לסחוט. ואי קשיא ממאי דתנן לקמ' בפרק ר' אליע' ומסננין את היין בסודרין, יש לנו להעמידה בסודרין העשויין לכך דלא קפיד עלייהו, אינמי התם לא מיכוין למישריה הילכך אי משתרי ליה אתי למעצריה, אבל גבי סודרין שמסנן את היין ושרי להו מדעת לא קפיד עלייהו ולא אתי למיסחטיה.
פיס'. ולא במוכין. בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן בשבת. פי' סתם מוכין מוקצין הן למלאכה ואם טמן בהן פעם אחת יש לומר הכינם מסתמא לכך ומותר לטלטלן, או דיל' אסור לטלטלן. אמ' ליה וכי מפני שאין לו קופה שלתבן ומפקיר של מוכין. פי' מקרה היה שטמן בהן ולא הכינם לכך ומוקצין הן כבתחילה. ואי קשיא וליפשוט ממתני' דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, אלמא אע"ג דטמן בהן אסור לטלטלן. תשובה, יש לומר דגיזי צמר חשיבי טפי מן המוכין ובזמנא חדא לא מבטיל להטמנה, אבל מוכין לא חשיבי כולי האי, דהא תני להו גבי תבן וזגין, ויש לומר דדינן שוה ומבטלן להטמנ' בפעם אחת.
רב חסדא שרא לאהדוריה אודרא לבי סדיא בשבתא. פי' התיר להחזיר המוכין שנפלו מתוך הכר, ולא חיישי' משום דמתקן מנא. איתיביה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא מתירין בית הצואר בשב' אבל לא פותחין, ואין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. לא קשיא, הא בחדתי והא בעתיקי. תניא נמי הכי, אין נותנין לא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. אמ' רב יהודה אמ' רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית, אמ' ליה רבא זו חיבור וזו אינה חיבור. פי' פתיחת בית הצואר היא חיבור, שהרי כל הבגד שלם ועכשיו כשפותחו הוא מתקן מנא (אבל היא חיבור שהרי כל הבגד), אבל המגופה והחבית אינן כלי אחד, אלא חיברם על ידי טיט, והילכך אם הסיר אותו הטיט ופתחה אינו חייב חטאת, שכבר פתוחה ועומדת היתה החבית מקודם לכן ואין זו אלא סתימה בעלמא.
<h2>דף מט.</h2>
פיס'. בין לחין ובין יבישין כול', בזמן שהן לחין. איבעי' להו מחמת עצמן לחין תנן, או דיל' מחמת דבר אחר. ולא איפשיט', ולחומרא דבין מחמת עצמן [בין מחמת דבר אחר] אסור. אמ' ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל כנפים, מאי טע' אמ' אביי שלא יפיח בהן, ורב אשי אמ' שלא יישן בהן. פי' שמא יבא לידי קרי או לידי הפחה. פיס'. ר' יהוד' אוסר בדקה ומתיר בגסה. איבעיא להו ר' יהוד' אנסורת שלחרשים קאי, או אנעורת שלפשתן קאי, או דיל' אתרויהו קאי. תא שמ', דתניא ר' יהוד' אומ' נעורת שלפשתן דקה הרי היא כזבל, ש"מ אנעורת שלפשתן קאי, ש"מ.
טומנין בשלחין. יתיב ר' יוח' בן עכמאי ור' יוח' בן אלעזר ויתיב ר' חנינא בר חמא גביהו ויתבי [ו]קא מיבעיא להו, שלחין שלבעל הבית תנן, אבל שלאומן כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו, או דיל' שלאומן תנן וכל שכן דבעל הבית. אמ' להו ר' יונתן בן אלעזר, מסתברא שלחין שלבעל הבית תנן, אבל שלאומן קפיד עלייהו. אמ' להו ר' חנניה בר חמא כך אמ' ר' ישמעאל ביר' יוסי אבא שלחא הוה ואמ' הביאו שלחין ונשב עליהן.
מתני'. טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד יעשה, נוטל את הכסות והיא נופלת, ר' אלעזר בן עזריה אומ' קופה מוטה על צידה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר, וחכמ' אומ' נוטל ומחזיר. אם לא כיסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. פי' שלחין הן עורות מופשטין מן הבהמה שאינן עבודין, כדמתרגמ' והפשיט וישלח. ומטלטלין אותן שאינן מוקצין דחזו למיזגא עלייהו, בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן שהן מוקצות וקיימי או למלאכה או לסחורה, כיצד יעשה ויטול קדירתו כיון שהן מוקצות נוטל את הכיסוי שלקדירה ומגביהו והן ננערות מאיליהן ונופלות. וכגון שהיה הכיסוי מגולה מקצתו שיש לו מקום שיוכל לתופשו, אבל אם היה מכוסה כולו אסור כדאמרי' בשילהי פרקין. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם מגולה מקצתו נוטל, ואם לאו אינו נוטל.
<h2>דף מט:</h2>
מיתיבי, נסרים שלבעל הבית מטלטלין אותן. פי' דלא קפיד עלייהו. ושלאומן אין מטלטלין אותן. ואם חישב עליהן לתת בהן פת לאורחין בין כך ובין כך מטלטלין אותן, שאני נסרים דקפיד עלייהו. ת"ש עורות בין עבודין בין שאינן עבודין מותר לטלטלן, מאי לאו לא שנא שלבעל הבית ולא שנא שלאומן. לא, שלבעל הבית, אבל שלאומן לא. כתנאי עורות שלבעל הבית מטלטלין אותן, ר' יוסי או' אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל מסתבר' דהל' כר' יוסי, דאמ' אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן, דהא הוה שלחא ונתברר לו שאין האומנין מקפידין עליהן. וכך פסק רבי שרירא גאון זצ"ל משום (ש)הראשנים שהל' כר' יוסי. וקשיא לי בהאי פיסקא, דקיימ' לן יחיד ורבים הל' כרבים, ומאי זה כח נוכל לדחות דברי חכמ', אי ר' יוסי לא הוה קפיד שאר אומנין קפדי, דאם כן לא הוו פליגי רבנן עליה אי לאו דהכי הוו מהדרי ליה.
פיס'. בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. אמ' רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן. איתיביה ההוא מרבנן לרבא בגיזי צמר ואין מטלטל' אותן. אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' רבא לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה, אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן. פי' דווקא ייחוד מכין אותן, ואע"פ שלא טמן בהן, אבל אם לא ייחדן אע"פ שטמן בהן מוקצין הן. רבינא אמ' בשלהפתק שנו. פ' רבינא סבר לעולם בהטמנה בלבד בלא ייחוד הוו מטלטלין אותן שטומנין בהן, ומתני' דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, הן גיזין שלאוצר דקיימי לסחורה, והנהו ודאי צריכין ייחוד, אבל שלבעל הבית שהן בתוך ביתו בטמן בלחוד סגי.
<h2>דף נ.</h2>
תני רבה בר אבוה קמיה דרב, חריות שלדקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר. רבן שמעון בן גמליאל או' כיון שנמלך עליהן שוב אינו צריך לקשר. הוא תני לה והוא אמ' לה הלכה כרבן שמע' בן גמליאל. איתמר רב אמ' קישר ושמואל אמ' חישב. פי' רב היה מצריכן מעשה, ושמואל היה מתיר במחשבה בלבד. ורב אסי אמ' ישב אע"פ שלא קישר אע"פ שלא חישב. ואמרי', בשלמ' רב אמ' כתנא קמא, ושמואל אמ' כר' שמע' בן גמליאל, אלא רב אסי דאמ' כמאן. הוא דאמ' כי האי תנא, דתניא יוצאין בציפה ובאפיקארון בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהן, ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אף ע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. פי' מי שיש מכה על בשרו ורוצה לכרוך עליה ציפה שהיא צמר מנופץ ומתוקן לטוייה, או פיקרון שהוא (פקרון) פשתן סרוק ומוכן לטוייה, צריך שיתקנם מבעוד יום, שיטבלם בשמן שיהו רכין ונוחין למכה ושיהא כורכן על גבי מכתו במשיחה מבעוד יום, אבל אם לא עשה כן מבעוד יום אסור לכורכן על גבי מכתו בשבת ולצאת בהן ברשות הרבים, ואם יצא כבר בהן מבעוד יום אע"פ שלא עשה בהן שום מעשה מבעוד יום כורכן בשבת ויוצא בהן. אלמא המעשה שעשה מבעוד יום הוא חשוב, ומותר לכורכן בשבת, והכא נמי כיון שעשה מעשה וישב עליהן מבעוד יום מותר לישב עליהן בשבת ולטלטלן, ואינו צריך לא מעשה בגופו, דהיינו לקשר, ולא לחשב עליהן. אמ' רב אשי אף אנן נמי תנינא הקש שעל המיטה לא ינענענו בידיו, אבל מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידיו, שמ' מינ'. פי' הקש הוה מוקצה, דחזיא להסקה או ללבנים, בעבור זה אסור לטלטלו, ואם שם עליו כר או סדין מבעוד יום כדי לישב עליו עשאו מוכן באותה הישיבה, ואע"פ שלא חישב עליו וייחדו לכך, והכא נמי כיון שישב עליהן אע"פ שלא קישר ולא חישב הוכנו. וכיון דרב אשי דהוא בתרא מסייע ליה לרב אסי, וגם רבא כך אמ' בלישנא קמא, שאם טמן בהן פעם אחת הן מותרין, ורבינא נמי אוקי מתני' בשלהפתק אבל לעולם בשלבעל הבית אם טמן בהן פעם אחת מותר לטלטלו, וכך הלכה. ולא כתנא קמא דאמ' צריך לקשר, ולא כרשב"ג דבעי מחשבה. וש"מ ליתה לדאביי דאמ' מוכין שטמן בהן אסור לטלטלן, אלא כיון שטמן בהן פעם אחת כבר הוכנו ומותר לטלטלן. ואם כן האבנים שהאשה מסבבת בהן את הכירה, כיון שטמנה בהן הותרו ומותר לטלטלן בשבת דלא שנא גיזין מאבן, והכי נמי אמרי' לקמ' בפרק כל הכלים, תנן התם האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת, היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת. אמ' רבה אמ' ר' אמי אמ' ר' יוח' לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן לא שנו אלא בשכח, אבל במניח נעשה כיסוי לחבית, פי' ומותר האבן עצמה לטלטל. ואזיל ר' אסי לטעמ', דאמ' ישב אע"פ שלא קישר ולא חישב, והכא נמי כיון שהניחה על פי חבית אע"פ שלא עשה בה שום מעשה וגם לא ייחדה לכך הויא מוכנת. והיל' כוותיה ולא כר' אמי, כדפסקי' הילכתא כוותיה הכא.
אמ' רב יהוד' אמ' רב מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צורכו, דרש מר זוטרא משמי' דמר זוטרא רבה והוא שייחד לה קרן זוית. פי' שאם פיזרה בקרקע הבית בטל בקרקע הבית שהוא מוקצה. תניא, בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקן, הא בנתר וחול מותר. פי' גרתיקון הוא פסולת היין הנדבק בחביות, והוא חזק ומגרד את הכלי. אבל נתר וחול לא גרדי, וכל שכן שיכול לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו, ולא חיישי' שמא יעבירו את השיער.
<h2>דף נ:</h2>
אמ' רב יהוד' עפר לבינתא שרי. פי' לבינה שנתכתתה מותר לחוף ידיו בעפרה, ולא אמרינן שמא ישיר את השיער. אמ' רב יוס' כוספא דיסמין שרי. פי' פסולת שומשמין. אמ' רבא עפר פילפלין שרי. אמ' רב ששת ברדא שרי, מאי ברדא אמ' רב יוסף תולתא אוהלא ותולתא אסא ותולתא סיגלי. פי' עשבים שיש בהן ריח, והן ביאולי בלע'. רב נחמיה בריה דרב יוסף אמ' כל היכא דליכא רובה אוהלא שפיר דמי. פי' שהאהל משיר את השיער, והוא עשב הנקרא שונין ששפין בו את הידים כשרוחצין אותן ומנקה אותן ומנקה הזוהמא.
בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זתים בשבת. פי' כדי לשפשף בהן ידיו. אמ' להו וכי בחול מי התירן, קסבר משו' הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמ' שמואל עושה אדם כל צורכו בפת. אמרי, פת לא מימאסא הני מימאס. ואלה שמפררין את הפת על ידיהן כדי להעביר את הזוהמא אסור. אמימר ומר זוטרא ורב אשי קיימי, אייתי קמייהו ברדא, אמימר ורב אשי משו מר זוטרא לא משא. אמרו ליה לא סבר לה מר דאמ' רב ששת ברדא שרי, אמ' להו רב מרדכי בר מיניה דמר, דאפי' בחול נמי לא סבירא ליה, סבר לה כי האי תנא, דתני' מגרד אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, ואם בשביל לייפות את עצמו אסור. [פי'] משום ולא ילבש גבר שמלת אשה, דמתרג' ולא יתקן גבר בתיקוני איתתא. ואינהו כמאן סברוה, כדתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קוניהו, שנ' כל פעל י"י למענהו. פי' שבח הוא כשאדם מייפה עצמו שהוא עשוי בצלמו.
ואמרי', אמ' ר' חייה בר אשי אמ' רב הכל מודין שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזירה. מפני שהגיזין מוקצות. והכא, בחוששין קא מיפלגי, ר' אלעזר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא. פי' ואחרי כן יטלטל הגיזין ויחזירנה. וחכמ' סברי אין חוששין שמא תתקלקל, ואם תתקלקל לא יחזיר. וכבר אוקמה רבינא למתני' בגיזין דהפתק, דקיימי לסחורה ולא מקצי להו להטמנה עד שייחדם לכך, אבל גיזין דבעל הבית כיון שטמן בהן הוכנו ומותר לטלטלן. אמ' רב הונא האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואילא אסור. פי' סליקוסתא עשב שריחו יפה, כגון חבצלת וכיוצא בה, ונועצין אותה בתוך העפר כדי שלא תכמוש, ובשבת מוציאה ומריח בה, אם נעצה ושלפה ועוד חזר ונעצה שהרחיב מקומה מותר ליטול אותה בשבת, ואם לאו אסור שכשנוטל אותה מזיז עפר ממקומו ונמצא מטלטל את המוקצה. אמ' שמו' האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואילא אסיר. פי' נעץ אותה בין שורות הלבינים בכותל, והוא אסור ליטלה שמזיז (ה)[מ]עפר הלבינים שהוא מוקצה.
פיס'. ר' אלעזר בן עזריה אומ' קופה מטה על צידה ונוטל, שמא (נוטל) [יטול] ואינו יכול להחזיר. פי' ר' אלעזר בן עזריה סבר כיון שהגיזין הן מוקצות אל יטול הכסות והן נופלות, שאם יפלו הגיזין בתוך הגומא שוב לא יכול להחזיר הקדירה שם, אלא מטה הקופה על צידה מעט והגיזין נופלין מעליה ונוטל קופתו ולא תתקלקל הגומא. וחכמ' או' נוטל ומחזיר.
<h2>דף נא.</h2>
פיס'. ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. פירו' קיתון שלמים צונין נותן תחת הכר כדי שלא יתחממו מימיו, מפני שהאו[י]ר הוא חם, וטומנו תחת הכר שלא יוכל האויר לשלוט בו. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מותר להטמין את הצונין, אמ' רב יוס' מאי קמ"ל תנינא ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת, אמ' ליה אביי טובא קמ"ל, דאי ממתנית' הוה אמינא הני מילי בדבר שאין דרכו להטמין, אבל בדבר שדרכו להטמין אימא לא, קמ"ל. פי' אי ממתני' הוה אמינא דווקא תחת הכר או תחת הכסת, שאין דרכן להטמין בהן את החמין וליכא למיגזר, אבל בדבר שדרכן להטמין בהן את החמין כגון גיזין ומוכין וכיוצא בהן אימא אל יטמין בהן את הצונין גזירה שמא יטמין בהן את החמין בשבת, קמ"ל [שמואל] דלא גזרי'.
אמ' ליה רב נחמן לדראו עבדיה טמון לי צונין ואייתי לי חמין דאחים ליה קפילא ארמא. פי' לא בשבת אלא בחול. שמע ר' אמי ואיקפד, אמ' רב יוסף מאי טעמיה איקפד ר' אמי, תרויהו כרבוותיה עבד חדא כרב וחדא כשמואל, כשמו' דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל מותר להטמין את הצונין, כרב דאמ' רב שמואל בר יצחק אמ' רב כל שהוא נאכל כמות שהוא בחי אין בו משו' בישולי גוים, והוא סבר אדם חשוב שאני.
ת"ר, אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, אם בא להוסיף מוסיף, כיצד הוא עושה רבן שמעון בן גמלי' או' נוטל את הסדינין ומניח את הגלפקרין. פי' סדינין הן שלפשתן ואין חומן מרובה, וגלופקרין הן שלצמר גפן וחומן מרובה. או נוטל גלופקרין ומניח את הסדינין. פי' בקיץ שאינו צריך לחימום מרובה. וכן היה רבן שמע' בן גמליאל או', לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינהו ממיחם למיחם לא גזרי' שמא ירתיח, שאם היה רוצה להרתיח היה מרתיח במים ראשון. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל וכיסה בדבר הניטל הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ואם לאו אינו נוטל. פי' אם מגולה מקצתו אוחזו ממקום המגולה ומגביהו והן ננערות מאיליהן, ואם לאו אינו נוטל, שאין לו במה יאחזנה. ואם תאמר יפנה סביבותיה, הואיל ודבר הניטל הוא, ויאחזנה בדופניה ויטינה על צידה ויפול הכיסוי, כי ההיא דתנינן לקמן האבן שעל פי החבית מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת, הא אמרי' התם [הני מילי] בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, והכא גיזין הללו מוקצות הן. ואע"פ שבאבן החבית היה מתיר ר' אסי, כדכתבית לעיל, האבן הוכנה והויא לה כיסוי החבית, אבל הגיזין שלהפתק לא הוכנו והויא לה כל הקדירה בסיס לדבר האסור. ואי קשיא, אע"ג דמגולה מקצתו אמאי שרי, והא תנן לקמן בפרק נוטל מעות שעל גבי הכר נוטל את הכר והן נופלות, ואמ' ר' חייא בר אשי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. אלמא אע"ג דמגולה מקצתו, שאין המעות מכסות את כל הכר, ויכול לצררן, והמעות נופלות, אפי' הכי אסור. והכי נמי אמרי' לקמן בפרק כל כתבי הקודש נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה, אמרי' דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. יש לומר שאם מגולה מקצתו משום הכי מותר, דגלי אדעתיה מעיקרא שלא עשאו בסיס, שכיון שדרך העולם לכסות כל הקדירה וזה הניח מקצתו מגולה לכתחילה עשה שיתפוש הכיסוי משם ויטלנו, ובתר מחשבתו אזלינן, דהא שני לן בין שוכח למניח, והכי אמרי' נמי לקמן בפרק כל הכלים, פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה (בין שדרך העולם מבעוד יום מותר לטלטלה) ואם לאו אסור לטלטלה, אלמא אע"פ שהגחלים והתבן מוקצין הן אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, כיון שדרך העולם לטומנם כולן וזה הניח מקצתן מגולין דגלי אדעתיה וחשיב לטלטלם ממקום המגולה, אבל במעות שעל הכר אין שם גילוי דעת, שאין דרך לכסות כל הכר במעות, וכן נמי בנר שעל גבי טבלא, הילכך הוו להו בסיס לדבר האסור.
אמ' ליה רב מרדכי לרבה מתיב רב קטינא תיובתא, הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר, וניטלין בשבת, תיובתא. פי' טומן לפת וצנונות בארץ [כדי שיעמדו לחין ולא ייבשו. ולא גרסי' עלין, שהטומן לפת וצנונות כדי] שיעמדו לחין קוצץ את העלין ומשליכן, מפני שהשמש עתיד לייבשן ולכומשן, ואין אדם טומן אלא השרשים שיעמדו לחין ולא יכמושו. וה"ג, אם היו מקצתן מגולין שכל זמן שמקצתן מגולין לא חשיבי כזרועין, ואם נתע(כ)בו בארץ והוסיפו במאתים אין נאסרין משום כלאי הכרם, וגם בשביעית אין נאסרין משום פירות שביעית, וגם לעניין מעשר אינן חייבין דכתלושין דמו לכל מילי, וגם ניטלין בשבת, ואע"פ שמזיז עפר ממקומו, שכיון שמקצתן מגולין אוחזן במקום המגולה והעפר ננער מעליהן מאיליו, אבל אם היו כולן טמונין הוי להו כזרועין ואם הוסיפו בכרם במאתים אסורין משום כלאים, ובשביעית אסורין משום שביעית, ובשאר שני שבוע הן חייבין במעשר ובשבת אסור ליטלן שאין לו במה לתפוש אותם ומזיז עפר ממקומו. וכן כתב רב שרירא גאון זצ"ל אם היו מקצתן מגולין, אית דגרסי אם היו מקצת העלין מגולין, וטעות היא שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דווק' אם היו מקצתן מגולין. אלמא כל זמן שמקצתן מגולין מותר ולא חיישי' להזזת עפר, והוא הדין לסליקוסתא וסכינא אע"ג דלא דצנהו ושלפינהו שרו, וכן הלכה.
<h2>דף נא:</h2>
מניחין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדירה, וטח את פיהן בבצק לא בשביל שייחמו אלא בשביל שיהו משומרין, וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונין, ר' התיר להטמין את הצונין, ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר, ונקה בחטם, והלבדקס בפרומיא, והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן. פי' כל מידי דמינטרא ביה הבהמה לא הוי משוי ושרי, וכל מידי דלא מינטרא ביה הוי משוי ואסור. מאי נאקא בחטם, אמ' רבה בר בר חנה נקה חיורתי בזממא דפרזלא. פי' גמלה לבנה והיא חזקה, ועושין לה כמין טבעת שלברזל, ונוקבין חוטמה ומכניסין אותה שם, וקושרין הרצועה באותה הטבעת ומושכין אותה.
והלבדקס בפרומיא, אמ' רבה בר בר חנה חמרא ליבא בפגי דפרזלא. פי' חמור מצרי, דאמ' בירושלמי והוא ליבאי והוא מצראי, ותירג' ירושלמי עיירים ליבדקין. ופגי דפרזלא הן בית הראש ובית הלחיים שלה.
הסוס בשיר. פי' כמו רביד וענק עושין לו בצוארו, ויש שם טבעת, ומכניסין הרצועה בטבעת ומושכין אתה. וכל בעלי השיר יוצאין בשיר. פי' כגון הכלבים שלציידי'. מאי יוצאין ומאי נמשכין. אמ' רב הונא או יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין. פי' אם רוצה לכרוך הרצועה שהיא קשורה בשיר על צוארו מותר, ואין זה משוי, ששמירתו בכך, שכשהוא רוצה מכניס ידו בין הצואר לרצועה ומושכו. ושמואל אמ' יוצאין נמשכין. פי' והכי קאמ' כיצד יוצאין בשיר נמשכין ברצועה שקשור בו, אבל כרוכין בשיר משוי הוא. במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך. פי' כורך הרצועה בצוארן ומניח ממנו קצת כדי למושכו בה. אמ' רב יוסף חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא שיוצאין באפסריהן בשבת. פי' העגל אינו דומה לפרה וצריך שמירה, וכך הלכה דאפילו כרוכין שרי.
פיס'. ומזין עליהן וטובלין במקומן. ואמרי', למימרא דבני קבילי טומאה נינהו והתניא טבעת אדם טמאה, [טבעת] הבהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורות, אמ' ר' יצחק בבאין מנויי אדם לנויי בהמה. פי' נעשו לאדם וירדה עליהן תורת טומאה, ואף על פי ששם אותן לבהמה לא פרחה תורת טומאתן מהן. רב יוסף אמ' הואיל ואדם מושך בהן, מי לא תניא מקל שלבהמה שלמתכת טמאה, ואמ' עולא מה טעם הואיל ואדם רודה בה, הכא נמי הואיל ואדם מושך בהן. וטובלין במקומן. והא איכא חציצה, במתניתא תנא במחולחלין. פי' שלא היו מהודקין והמים נכנסין בהן.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל מחליפין לפני ר' שלזו בזו ושלזו בזו מהו, נקה באפסר לא תיבעי לך דכיון דלא מינטרא ביה משוי הוא, כי תיבעי לך גמל בחטם, מאי, מדסגי ליה באפסר משוי הוא, או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרי' משוי הוא. [נ"ב ע"א] ואסיק' דהויא פלוגתא דרב ושמו'. דתנן התם אין פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה, ואיתמר רב חייה בר אשי אמ' רב בין לנוי בין לשמר אסור. פי' הכל הוי משוי, שאין הפרה צריכה שימור הרצועה, ובלא הרצועה קא אזלא, והויא לה נטירותא יתירותא, והוי משוי, וכל לנוי נמי משוי הוי. ורב חייא בר אבין אמ' שמואל לנוי אסור, לשמר מותר. דכל נטירותא יתירתא לא הוי משוי, וקיימלן כרב באיסורי.
<h2>דף נב:</h2>
מתני'. חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו. הזכרים יוצאין לבובין והרחילים יוצאות שחוזות כבונות כבולות, והעזים צרורות. ר' יוסי אומר בכולן מותר, חוץ מן הרחילים הכבונות. ר' יהוד' אומ' העזים יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב.
<h2>דף נג.</h2>
אמ' שמו' והוא שקשורה לו מערב שבת. אמ' רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא, דתנן אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו, מאי שאינה קשורה לו, אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיט', דילמ' נפלה ואתיא לאייתוייה, אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת, מכלל דרישא שקשורה לו מערב שבת ש"מ. תניא נמי הכי, חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, ולא באיכוף אע"פ שקשורה לו מערב שבת, רשב"ג או' אף באיכוף בזמן שקשורה לו מער' שבת, ובלבד שלא יקשור לו כדרכו ושלא יקשור רצועה תחת זנבו. פי' מרדעת היא כמין לבד או בגד עב שמשימין לו עליו כדי לחממו, ושמו פנילו בלע', והאיכוף הוא מה שאנו מלעיזין אותה ברדא, ואין משימין אותו עליו אלא כשמטעינין אותו שלא ישבר המשוי את צלעותיו, ושם עושין המסרך והרצועה. ומסרך הוא שקושרין באיכוף לפני החמור שלא יפול האיכוף לאחריו, והרצוע' תחת זנבו שלא ימשך לפניו.
בעא מיניה רב אסי בר נתן מרב הונא מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת, אמ' ליה מותר. פי' לא לצאת בה ברש' הרבים, דהא כבר אמרו לעיל והוא שקשורה לו מערב שבת, אלא רוצה שיעמוד בחצר וכדי לחממו שלא יצטנן נותנו עליו. תניא, איכוף שעל גבי החמור לא יטלנו בידו, אלא מוליכו בחצר והוא נופל מאיליו. פי' כשהחמור טען משוי והוא חם מסלקין האיכוף מעליו כדי שיהא האויר שולט בו. ואמרי', מאי שנא ליתן מרדעת כדי לחממה דשרי ומאי שנא ליטל אוכף מעליו כדי לצננה דאסיר. אמ' רב פפא לחממה אית לה צערא, לצננה לית לה צערא, דאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה.
אמ' רב חייה בר אשי אמ' רב תולין טרסקל לבהמה בשבת. פי' משום תענוג עושין לה, כדי שלא תצטער להנמיך צוארה בארץ לאכל, אלא משימין לה שעורים בטרסקל ותולין אותה בצוארה. ושמואל אמ' מרדעת מותר, אבל טרסקל אסור. כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימן בר יפת דיתיב וקאמ' משמ' דר' יוחנן נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת ואין תולין לבהמה טרסקל בשבת, אמ' ליה יישר, וכן תירגמה אריוך בבבל. פי' שמואל. דאי רב, בטרסקל נמי שרי. וכיון דקם ליה ר' יוחנן כשמואל כך הלכ', דרב ושמואל ור' יוח' הלכה כר' יוחנן, כל שכן הכא דקאי שמואל כר' יוחנן.
תניא, לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו. פי' זנב השועל תולין לו משום עין רעה, וזהורית לנוי. לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים (ש)בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחסם שבפיה, ולא סייחין בטרסקלין שבפיהן, ולא בהמה בסנדל שברגליה. פי' אם יש מכה ברגלה עושין לה סנדל, שלא יזיקוה האבנים. ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה. פי' הוא מומחה לאדם ולא לבהמה, דאדם דאית ליה מזלא מסייע ליה מזליה, בהמה דלית לה מזלא לא מסייע ליה מזליה. אבל יוצאה היא באגד שעל גבי מכה ובקשישין שעל גבי השבר. פי' משימין חתיכות עצים על גבי השבר שלעצם כדי להחלימו. קתני מיהת ולא בקרסטלין לא ברשו' הרבים, ברשות הרבים הוא דלא, הא בחצר שפיר דמי, מאי לאו בגדולים ומשום תענוג, וקשיא לשמואל ור' יוח', לא, בקטנין, ומשום צער. ומודה שמואל בקטנים כיון שמצטערין הרבה להנמיך צוארן ולוכל מן הקרקע.
<h2>דף נג:</h2>
תניא, סכין ומפרכין לאדם ואין סכין ומפרכין לבהמה. פי' סכין שמן על גבי המכה ומפרכין גילדי המכה כדי שלא יצערו אותו. תניא, בהמה שאחזה דם אין מעבירין אותה במים בשביל שתצטנן, [אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן]. אמ' עולא מה טעם גזירה משום שחיקת הסממנין. אי הכי אדם נמי, אדם נראה כמיקר.
אמ' רב נחמן בר יצחק שחיקת סממנין תנאי היא. דתניא, בהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה. פי' שירפו בני מעיה ותשלשל, גזירה משום שחיקת סממנין. ור' יאשיה מיקל. דלא גזר משום שחיקת סממנין. אמ' רבא הלכ' כר' יאשיה. וכיון דפסק רבא דבבהמה לא גזרי' משום שחיקת סממנין, בבהמה שאחזה דם מעמידין אותה [במים] בשביל שתצטנן. פיס'. הזכרים יוצאין לבובין, מאי לבובין, אמ' רב נחמן בר יצחק עור שקושרין עליהן כנגד זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. אחר שנתעברו. ממאי, מדקתני סיפא הרחילות יוצאות שחוזות, מאי שחוזות שאוחזין אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ומדסיפא כדי שיעלו עליהן הזכרים, רישא כדי שלא יעלו על הנקיבות.
<h2>דף נד.</h2>
והרחילים יוצאות כבולות כבונות. מאי כבולות, שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן. לאחר שנתעברו. מאי כבונות, שמכבנין אותן למילת, כדתנן שאת כצמר לבן מאי כצמר לבן, אמ' רב ביבי אמ' ר' אסי כצמר בן יומו נקי שמכבנין אותו למילת. פי' קושרין על הכבשים בגדים שלא יתלכלך צמרן.
פיס'. והעזים צרורות. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחילים הכבונות. ר' יהוד' או' העזים יוצאות צרורות לייבש, אבל לא לחלב. פי' תנא קמא שרי עזים צרורות לכל דבר, בין לייבש בין לחלב, ור' יוסי אוסר העזים בין לייבש בין לחלב, ור' יהודה מתיר לייבש, שהוא מתכוין שלא יעשו חלב יותר כדי שיתעברו, ואותו הוא קשר מהודק, אבל לא לחלב שהוא קושר ראשיהן כדי שלא יזוב חלבן, ואין זה קשר מהודק, ודיל' נפיל ואתי לאייתוייה. איתמר, רב אמ' הל' כר' יהודה ושמואל אמ' הלכה כר' יוסי. תניא, העזים יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב, משם ר' יהוד' בן בתירה אמרו כך הלכה, אבל מי מיפיס שזהו לייבש וזה לחלב, ומתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסור. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הל' כר' יהודה בן בתירה, כי אתא רב דימי אמ' ר' יוח' הל' כתנא קמא. [פי' כתנא קמא] דברייתא דתני העזים יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב, דהא עלה קיימי ואתיא ר' יוחנ' כרב דאמ' הל' כר' יהוד', וכן הלכה.
מתני'. ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטוטלת לא עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמה. לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך. פי' מטוטלת היא מרדעת שלו.
תניא, לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו. פי' הגבנונית שלו, דהשתא לא נפיל. לא עקוד ולא רגול. אמ' רב יהודה עקוד בעקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו על גב זרועו ויקשור. וטע' דמילת', דיל' נפיל ואתי לאייתויינהו, או משום משוי. לא יקשור גמלים זה בזה. מאי טע', אמ' רב מנשיא משו' דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פי' נראה כאילו מוליכן למוכרן בשוק.
אבל מכניס חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך. אמ' רב אשי לא שנו אלא לעניין כלאים. כלאים דמאן, אילימא כלאים דאדם. פי' וכגון שהיו נושאין משוי שהיה בא מבעוד יום וחשיכה לו בתוך התחום ונכנס אחר חשיכה. והא תנן אדם מותר על כולן לחרוש ולמשוך, אלא כלאים דחבלים, והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חיבור. לעולם כלאים דחבלים, והכי קאמ' שלא יכרוך ויקשור. אמ' שמואל ובלבד שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח. פי' שלא יראה כי הוא נושא את החבל. והתנא דבי שמואל טפחים, הלכ' למעשה קמ"ל. פי' לעולם עד טפחים שרי, אלא שמואל הכי אמ' אם בא אדם לשאול הל' למעשה מחמירין לו ואין מתירין לו אלא טפח. והתניא ובלבד שיגביה איפסר מן הקרקע טפח. פי' משמ' כל מה שירצה יצא מתחת ידו, לבד שלא יהא על גבי קרקע, אלא יגביהנו טפח מעל גבי הקרקע. כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני. פי' זה השיעור ניתן לחבל הנותר בינו ובין (הנותר) הגמל שיגביהנו מעל גבי הקרקע טפח, שלא יראה כי הוא גוררו על גבי הקרקע.
<h2>דף נד:</h2>
מתני'. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו, ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, ולא בסולם שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו. אין התרנגולין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהן, אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, אין הרחילות יוצאות חנונות, אין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופד, ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו שלר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא כרצון חכמים. אין חמור יוצא במרדעת. מאי טע' דיל' נפיל ואתי לאייתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
ולא בזוג אע"פ שהיא פקוק. פי' פקקו במוכין ואינו משמיע קול, אפילו הכי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ואסור, שכך היו עושין סימן לחמור הנמכר. ואי קשיא, ומה אנו צריכי' לזה הטעם, תיפוק לי דכל מידי דלא הוי לשמור הוי משוי, כדאמרן ברצועה שבין קרניה דפרה. יש לומר, כל הני דמתני' צורך בהמה הן, ואע"פ שאינן לשמור, ובאותן דליכא למיגזר דיל' נפל ואתי לאייתויינהו שרי, ובההוא דאיכ' למיגזר דיל' נפל אסור. וזוג נמי דרכה שלבהמה לצאת בו בחול, מפני שמתנהג' לקישקוש הזוג ואין צריך בעלים ליה להנהיגה, ובשבת אע"פ שפקקו ואף על פי דמיהדק וליכא למיגזר דיל' נפיל אסור, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל רצועה דקרני פרה אין דרך הפרות בכך, ולפיכך הוי משוי.
ולא בסולם שבצוארו. מאי היא, אמ' רב הונא בר לועא למאי עבדי לה להיכא דאית לה מכה, דלא הדר חייך לה. פי' אם יש מכה בגופה עושין בצוארה נסרים מיכן ומיכן, שלא תוכל לחזר ראשה אצל המכה ולחככה בשיניה. ולא ברצועה שברגלה. דעבדי לה לגזרה. פי' שנוקפת רגליה זו בזו, ונחתכין רגליה מחמת הניקוף, וקושרין שם רצוע' כדי להגן על רגליה. ואין התרנגולין יוצאין בחוטין, דעבדי להו לסימנא כי היכי דלא ליחלפו, ולא ברצועות שברגליהן, דעבדי להו כי היכי דלא ליתברו מאני. פי' שלא יוכלו לקפוץ וישברו את הכלים. אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, דעבדי להו כי היכי דלא ליחמטן אליתייהו. פי' שאליותיהן גדולות ושמינות יישברו אם יגרדו אותן על גבי קרקע. ובחורי ישר' הכריע, תרג' אחמט.
אין הרחלים יוצאות חנונות. אמ' רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין ממנו קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שיתעטש ויפלו דרנין שבראשה. פי' תולעים. אי הכי הזכרים נמי ליעביד, זכרים דמנגחי אהדדי ממילא נפלי. אין העגל יוצא בגימון. אמ' רב הונא, בר נירא. פי' עושין לו עול קטן על צוארו, כדי שיהא מורגל לחרוש. אמ' ר' אלעזר מאי משמע, דהאי גימון לישנא דמיכף הוא, דכת' הלכוף כאגמון ראשו. ולא פרה בעור הקופד דעבדי לה כי היכי דלימציוה ילי. פי' הוא ריצי בלע', שעורו עשוי כקוצין, קושרין אותו על שדים שלפרה שלא יינקו אותן השרצים. אנקה תרג' יאלא.
ולא ברצועה שבין קרניה. אי לרב בין לנוי בין לשמר אסור, אי לשמואל דאמ' לנוי אסור לשמר מותר, הכא לנוי. פרתו שלר' אלעזר בן עזריה יוצאה ברצועה שבין קרניה. תנא, לא שלו היתה אלא שלשכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, שכל שאיפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפש על אנשי עירו, בכל העולם נענש על כל העולם כולו. אמ' רב פפא הנך דבי ריש גלותא מיתפסי אכולי עלמא.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפס, ולא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר שלזהב ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצאת אינה חייב' חטאת. טבילה מאן דכר שמה, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מה טעם קאמ', מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. פי' לדיל' שלפא ומחויא ליכא למיחש, שאין דרכה שלאשה לגלות שערה משום פריצות, ואין הטעם אלא מפני שאמרו חכמ' בחול לא תטבול בהן עד שתרפס. וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפס, בשב' לא תצא בהן דיל' מתרמיא לה טבילה שלמצוה ושריא להו ואתיא לאייתויי' ארבע אמות ברש' הרבים. פי' שכיון שתתירם בשעת טבילה שוב אינה רשאית לקלע בהן שערה, דאסור לקלע שערה שבת, כדאמרי' לקמן בפרק המצניע, והילכך אתיא (לא) לאייתויינהו. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלליאתא מאי, אמ' ליה אריג קאמרת, כלשהוא אריג לא גזרו רבנן. פי' כעין צילצול קטן הוא הנעשה על ידי אריגה, והוא עשוי נקבים נקבים ואינו מתהדק על השיער והמים נכנסין בו.
ת"ר, אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. ר' יהוד' או' שלצמר ושלשיער אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן, אמ' רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו, למעוטי דצואר. אמ' רב יוסף היינו טע' דרב הונא, לפי שאינה חונקת את עצמה. איתיביה אביי, הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצואריהן, ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה בחבקין שבצואריהן אמאי לא, אמ' רב הונא בקטלא עסיק', שהאשה חונקת את עצמה, דניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר. פי' החוטין והרצועות ודאי אין מהדקתן, אבל הקטלא שהוא ענק מהדקתה כדי שתראה בעלת בשר והיא חונקת עצמה.
<h2>דף נז:</h2>
ר' יהודה אומ' שלצמר ושלשיער אין חוצצין. אמ' רב נחמן אמ' שמואל מודין [חכמים] לר' יהוד' בחוטי שיער. תניא נמי הכי, חוטי צמר חוצצין, חוטי שיער אין חוצצין, ר' יהוד' אומ' שלצמר כשלשיער. אמ' רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא, דקתני יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משלחבירתה בין משלבהמה. חוטי שיער אין חוטי צמר לא, מני אילימא ר' יהודה אפילו חוטי צמר נמי, אלא לאו רבנן, וש"מ בחוטי שיער לא פליגי, ש"מ.
פיס'. לא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין. פי' שאינן תפורין בשבכה שהיא כפה שעל שערה, שהשבכה שמכסה את שערה אינה מגלה אותן, ואלה הטוטפת והסנבוטין בזמן שהן תפורין בשבכה ליכא למיחש, כדתנן בסיפא, אבל בשאינן תפורין איכא למיחש דיל' שלפא ומחויא ואתיא לאייתויי' ארבע אמות ברשות הרבים. ירושלמ', תכשיטין למה הן אסורין, אמ' רבא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתירתן לחברותיה להראותן והיא שכחה ומהלכת בהן ארבע אמות. מאי טוטפת, אמ' רב יוסף חומרתא דקטיפתא. פי' קישרי רפואות שלעשבים ידועין, שמועילין לעין רעה. אמ' ליה אביי ותיהוי כקמיע ותשתרי, אלא אמ' מר יהוד' משמיה דאביי אפזייני. פי' כמין ציץ על המצח. תניא נמי הכי, יוצאה אשה בשבכה המוזהבת. פי' שאינה מגלה שערה. ובטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה. ואי זו טוטפת ואי זה הן סנבוטין, אמ' ר' אבא טוטפת המקפת מאוזן לאוזן, סנבוטין המגיעין עד לחיים. אמ' רב הונא עניות עושות אותן שלמיני צבעונין, עשירות עושות אותן שלכסף וזהב.
פיס'. ולא בכבול לרשות הרבים. אמ' ר' ינאי כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן, אבל כיפה שלצמר שפיר דמי. או דיל' כיפה שלצמר תנן, וכל שכן כבלא דעבדא. פי' חותם עושין שמוליכו העבד עליו להיות ניכר כי הוא עבד, והיו קורין לו כבול, וגם כיפה שלצמר שמנחתה האשה על ראשה תחת השבכה כדי לחמם את ראשה היא נקראת כבול, ואינה מכסה כל ראשה אלא כנגד קדקדה היא, ופעמי' שהיא משימה ידה תחת השבכה ומוציאתה ואינה מגלה ראשה בעבור זה. אמ' ר' אבהו מסתברא כמאן דאמ' כיפה שלצמר. תניא נמי הכי, יוצאה אשה בכבול ובאצטמא בחצר. ר' אלעזר או' בכבול אף ברש' הרבים. כלל אמ' ר' שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו, למעלה מן השבכה אין יוצאין בו. פי' אלמא כבול כיפה היא, ופליג ר' אלעזר ואמ' כיון דתחת הסבכא הוא גם ברש' הרבים מותר, ולא חיישי' דיל' שלפא, ותנא קמא סבר כיון שאינו מכסה כל הראש יכולה היא ליקח אותו בלא גילוי. מאי אצטמא, אמ' אביי כליא פרוחי. פי' אחרי שהאשה שמה השבכה על ראשה וקשרה עליה כל מיני קישוריה, אם שערות ראשה יוצאות מתחת השבכה ופורחות לחוץ יש לה כמין צילצול קטן והיא קושרתן על מצחה ותופשת תחתיו כל אותן השערות, ונקראת אצטמא.
<h2>דף נח.</h2>
ושמואל אמ' כבלא דעבדא תנן, אמ' שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו, ולא בזוג שבצוארו אבל בזוג שבכסותו יוצא, ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג שבצוארה. ואסיק' לא קשיא, כאן בשלטיט כאן בשלמתכת, וכדרב נחמן דאמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה דבר המקפיד עליו אין יוצאין בו, ודבר שאינו מקפיד עליו יוצאין בו. פי' הא דתניא לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחות' שבכסותו, מיירי בחותם שעשה לו רבו בשלמתכת, ואם יאבדנו רבו קפיד עליו, הילכך לא יצא דיל' נפיל מיניה, ומשום אימתא דרביה דקפיד עליה אתי לאייתויי ארבע אמות ברש' הרבים. והאי דאמ' שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו, הוא מדבר בחותם שלטיט, דלא קפיד רבו עליה, הילכך אי נפיל לא אתי לאייתוייה. ובחותם שבכסות אמאי לא, דיל' מיפסיק ומירתת ומקפל ליה ומחית ליה אכתפיה. וכדרב יצחק בר יוסף, דאמ' היוצא בטלת מקופלת ומונחת לו על כתיפו חייב חטאת. פי' ירא מרבו שלא יאמר לו השלכת הסימן מעליך כדי שלא תיראה עבד ועתיד אתה לברוח, והילכך יגביה טליתו על כתיפו כדי שלא ירגיש בו רבו שנפסק, אבל חותם שבצוארו אינו יכול לכסותו בקיפול טליתו, ומשו' הכי ליכא למיגזר בצוארו, ולגבי בהמה הוי משוי בין בצוארה בין בכסותה.
אמ' מר ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא בזוג שבכסותו. מאי שנא שבצוארו דלא דיל' מיפסיק ואתי לאייתויי, שבכסותו נמי דיל' מיפסיק ואתי לאייתוייה, הכא במאי עסיקינן כגון דמחא מימחא, וכדרב הונ' בריה דרב יהושע דאמ' כל שהוא אריג לא גזרו ביה רבנן. אורג תרג' מחי, אבל שלבהמה הוי משוי, שכל שהוא משום נוי לבהמה הא אמרן דהוי משוי.
<h2>דף נט.</h2>
פיס'. ולא בעיר שלזהב. מאי עיר שלזהב, אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' ירושלים דדהבא, כדעבד לה ר' עקיבה לדביתהו. ירושלמי, מעשה בר' עקיב' שעשה לאשתו עיר שלזהב, חמתיה דרבן גמליאל וקניית בה, אתת ואמרה קמי בעלה, אמ' לה הכין הוית עבדא לי דהוות עבדא ליה דהוות מזבנה מקלעיתא דשערה ויהבה ליה והוה לעי באורייתא.
<h2>דף נט:</h2>
ת"ר, לא תצא אשה בעיר שלזהב ואם יצאת חייבת חטאת, דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' לא תצא, ואם יצאת פטורה, ר' אליעז' אומ' יוצאה אשה בעיר שלזהב לכתחילה. במאי קא מיפלגי, ר' מאיר סבר משוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא ודילמא שלפא ומחויא. ור' אליעז' אמ' לך, מאן דירכה למיפק בעיר שלזהב אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. פי' וסתם מתני' אתיא כרבנן.
כלילא, רב אסר ושמואל שרי. באניסכא כולי עלמ' לא פליגי דאסיר, כי פליגי דארקותא, מר סבר נסכא עיקר, ומר סבר רוקתא עיקר. פי' דאניסכא שהיא כולה שלמתכת או מכסף או מזהב, לשון נסכא שהיא חתיכה שלכסף, ורוקתא היא רצועה וקובעין בה אבנים טובות ומרגליות וקושרין אותה סביב הראש כעין כתר. רב אשי מתני לה לקולא, דאריקתא כולי עלמ' לא פליגי דשרי, כי פליגי דאנסכא מר סבר דיל' שלפא ומחויא ואתיא לאייתוייה, ומר סבר מאן דירכה למיפק בכלילא אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפה ומחויא לה. וקיימלן כר' אשי, דהוא בתרא. וקשיא לי, אמאי דארוקתא כולי עלמ' לא פליגי דשרי. אטו מפני שהיא רצועה אם יש עליה זהב ומרגלית לא חשיבא ליה למישלף ואחוויי. והא אמרן לעיל גבי טוטפת וסנבוטין, עניות עושות אותן שלמיני צבעונין והן אסורות דיל' שלפא ומחויא וכל שכן ארוקתא מוזהבת. אמ' ליה רב שמואל בריה דרבה בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי.
דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי, נפיק עשרין וארבעה כלילי מכולא נהרדעא. דרש רבה בר אבוה כלילא שרי, נפיק תמניסר כלילי בחד מבואה. פי' ועטרות הכלה לא נאסרו אלא בשבעת ימי חופתה, אבל כל ימות השנה מותרות, וכך הלכה דכלילא שרי. ובעל כורחין סבירא להו בעיר שלזהב כר' אליע', דאמ' מאן דרכה למיפק בעיר שלזהב אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. מאי טע' יהיב רב אשי למא' דשרי כלילא, ואם כן אין הל' כמתני' דתני ולא בעיר שלזהב אלא כר' אליעז' דשרי.
אמ' רב יהוד' אמ' שמו' קמרא שרי. פי' אזור מוזהב. אית דאמרי דארוקתא, ואמ' רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת. פי' רצועה וקובעין בה זהב וכסף. איכא דאמ' דאניסכא, ואמ' רב ספרא מידי דהוה אאבנט שלמלכים. פי' חתיכות זהב מצויירות ומחוברות יחד. אמ' ליה רבינא לרב אשי קמרא עילויה המניינא מאי, אמ' ליה תרי המייני קאמרת. פי' בודאי הוי משוי יותר. אמ' רב אשי האי ריסוקא אי אית ליה מפרחתא שרי ואילא אסיר. פי' חתיכת מעיל רחבה כשיעור טפח ורוצה לחוגרה על מתניו, אם עשה לה פתילין משני ראשיה, שיוכל להדקה בהן ולקושרה על מתניו שלא תפול מותר, ואי לא אסיר, שמתוך שהיא רחבה אינה מתהדקת בקשירה ודיל' נפלה ואתי לאייתוייה.
פיס'. ולא בקטלא. מאי קטלא, מנקטא פארי. פי' מין ענק היא והאשה משימתו בצוארה, כדאמרן לעיל שהיא חונקת עצמה שתיראה כבעלת בשר. חח ונזם תרג' ירושלמ' קטלין ושביבין. ולא בנזמים. מאי נזמים, נזמי האף. מפרש בירושלמי דבר שהוא ניתן על גבי החוטם. ולא בטבעת שאין עליה חותם, הא יש עליה חותם חייבת, אלמא לאו תכשיט הוא, ורמינהי תכשיטי נשים טמאין, ואילו הן תכשיטי נשים קטליות נזמים וטבעות בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם. ופריק רב נחמן בר יצחק טומאה אשבת קא רמית, טומאה כלי מעשה אמ' רחמ' וכלי הוא, שבת משום תכשיט ולא תכשיט הוא, אין עליה חותם תכשיט. פי' ואינה חייבת חטאת, אבל אסירא מדרבנן דיל' שלפא ומחויא, יש עליה חותם משוי וחייבת חטאת שאין דרכה שלאשה להוליך טבעת שיש עליה חותם כי אם האיש.
<h2>דף ס.</h2>
פיס'. לא במחט שאינה נקובה, למאי חזיא. פי' דתיהוי תכשיט ואינה חייבת חטאת. תירגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה, ובשבת למאי חזיא. פי' הרי אסור לאשה לחלק שערה בשבת, כדבענן למימר לקמן בפרק המצניע, תנא כמין נזם שלזהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה ובשבת מנחתה על פדחתה.
מתני'. לא יצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, ולא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינה מן המומחה, לא בשריין לא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא אינו חייב חטאת. פי' סנדל מסומר הוא שמסמרין אותו מלמטה ויש לו עקב וגם תרסיות שהן רצועות שקושר על גבי רגלו. ומאי טעמ' הוא אסור, אמ' רבה אמ' שמו' שלפי שמד היה והיו נחבאין במערה. פי' בסוף השמד היה, שלא היו מפקירין אותן למיתה, אבל לא היו מניחין אותן לקיים המצוות, ואם ימצאו אותו שמקיים המצוות הורגין אותו, והיו נחבאין במערה לקיים השבת בסתר. אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. פי' הנכנס יכול לעיין מיכן ומיכן, וכשאין איש נכנס, אבל היוצא אינו יודע ושמא יראו אותו האויבים. נהפך סנדלו שלאחד מהן, כסבורין היו שאחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו הן באין עלינו להורגינו, דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים, באותה שעה אמרו לא יצא האיש בסנדל המסומר. אי הכי בחול נמי ליתסר, מעשה שהיה בשבת היה. ביום טוב לישתרי, אלמא תנן ולא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור. פי' אין משלחין ביום טוב לא סנדל מסומר מפני שאסור לנעלו, וגם לא מנעל שאינו תפור דלא חזי ולא מידי, וכל מידי דלא חזי לנועלו ביום טוב אין משלחין אתו. בשבת מאי טע' משום דאיכא כינופיא, יום טוב נמי איכא כינופיא, תענית ציבור דאיכא כינופיא נמי ליתסר, מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא הוה, הכא כינופיא דהיתירא הוא.
<h2>דף ס:</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא לחזק, אבל לנוי מותר. פי' אם שם בו הרבה לחזק הוא ואסור, אבל שם בו מעט לנוי מותר. וכמה לנוי, ר' יוחנ' אמ' חמש בזה וחמש בזה, ור' חנינא אמ' שבע בזה ושבע בזה. אמ' ליה ר' יוחנ' לרב שמן בר אבא אסברה לך, לדידי שתים מיכן ושתים מיכן ואחת בתרסיותיו, ולר' חנינא שלש מיכן ושלש מיכן ואחד בתרסיותיו.
בעא מיניה רב הונא מר' אמי חמש מהו, אמ' ליה אפילו שבע מותר. תשע מהו, אמ' ליה אף שמונה. בעא מיניה ההוא רוצענא תפרו מבפנים מהו, אמ' ליה מותר. דכיון דתפרו מבפנים הוה ליה מנעל. וסנדל גזרו ביה רבנן, מנעל לא גזרו ביה רבנן. בעא מיניה ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא עשאו כמין כלבוס מהו, אמ' ליה מותר. אמ' רב ששת חיפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר. מיכן מוכיח דדוק' אם עשוי כעין אותו סנדל שהיה בשעת מעשה, אבל אם שינהו מאותו התיקון מותר. ירושלמי, ולא בשעת השמד גזרו, כיון שעבר השמד יהא מותר, לא עמד בית דין וביטל.
פיס'. ולא ביחיד שאין ברגלו מכה. פי' אם אין ברגלו מכה ויוצא בסנדל אחד מלעיגין עליו ומוציאו ואתי לאייתוייה ברשות הרבים, אבל אם יש ברגלו מכה מכתו מוכחת עליו ש[מ]פני זה אינו נועל שנים. בהי מיניהו נפיק, אמ' רב הונ' באותה שיש בה מכה, וחייא בר רב אמ' באותה שאין בה מכה.
<h2>דף סא.</h2>
ת"ר, כשהוא נועל נועל שלימין ואחר כך שלשמאל, וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ שלימין, כשהוא רוחץ רוחץ שלימין ואחר כך רוחץ שלשמאל, וכשהוא סך סך שלימין ואחר כך שלשמאל. והרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה, מפני שהוא תחילה לאיברים. אמ' רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא מידי שניהן, ומנו מר בריה דרבנא סיים דימינא ולא קטר וסיים דשמאלא וקטר ליה והדר קטר דימינא, אמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דלא קפיד.
פיס'. ולא בתפילין. אמ' רב ספרא לא תימא אליב' דמאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא, אלא אפילו למאן דאמ' שבת זמן תפילין הוא לא יצא, דיל' מיפסקא רצועה ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ברשות הרבים. וקתני סיפא אם יצא אינו חייב חטאת. אמ' רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמ' שבת זמן תפילין, אלא אפילו למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב, מאי טע' דרך מלבוש עבידי.
פיס', ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמ' רב פפא לא תימא עד דמתמחי גברא ומתמחי קמיעא, אלא כיון דמתמחי גברא אע"ג דלא מתמחי קמיעא, דיקא נמי דקתני ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא קתני בזמן שאינו מומחה, ש"מ. פי' לא בענן שיהא הקמיע מומחה, שכבר ריפא קמיע זה ג' בני אדם מחולי זה, אלא אע"פ שאין הקמיע מומחה, לבד שנעשה מאדם מומחה שריפא ג' בני אדם בג' מיני קמיעין כבר הוחזק מומחה לכל הקמיעין, וכל קמיע שהוא עושה יוצאין בו בשבת, ומשום הכי קתני בזמן שאינו מן המומחה שהוא עומד על הרופא, ולא קתני שאינו מומחה, דהוה משמע (שנה) על הקמיע, וכל שכן היכא דאתמחי קמיעא ולא אתמחי גברא שיש חזקה בגוף הקמיע. ומתני' דקתני בזמן שאינו מן המומחה רבותא נקט, דלא מיבעי אם הקמיע מומחה, אלא אפילו שלא הומחה הקמיע לבד אם נעשה מומחה מותר.
ת"ר, אי זו היא קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש. פי' אפילו לאדם אחד, כיון שזה הקמיע ריפאהו ג' פעמים הוחזק הקמיע ויוצאין בו מכל אדם העושה אותו, ואע"פ שאינו אותו האדם המומחה, דכיון דקמיע הוי מומחה לא בענן שיהא אדם העושה אותו מומחה, כדפרישית. אחד קמיע שלכתב ואחד קמיע שלעיקרין, אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, ולא שנכפה אלא שלא יכפה. פי' לא תימא דווק' אם נכפה התירו לו שיצא בשבת בקמיע, אבל אם לא נכפה לא, אלא אע"פ שלא נכפה יוצא בו כדי שלא יכפה, כגון שהיה ממשפחת הנכפין והיה ירא שלא יכפה גם הוא. וקושר ומתיר ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויוצא בו לרשו' הרבים מפני מראית העין. פי' דלא מוכחא מילת' דלרפואה נקיט ליה, אלא כוונתו להתקשט בשיר ובטבעת, ומפני שהיה קשור בהן הוציאו עמהן והוי משוי, אלא בצוארו יוציאנו, דמוכחא מילתא דהוי לרפואה. ואי אמרת, תיפוק לי דאסיר משום שיר וטבעת גופייהו, שאין אדם רשיי לצאת בהן דילמא שליף ומחוי ואתי לאייתוינהו. יש לומר, כיון שהקמיע קשור בהן לא שליף להו, דמירתת לסלק הקמיע מעליו, ולא מיתסר אלא משום קמיע עצמו, דלא מוכחא מילת' דלרפואה נקיט לה. ומקשה, והא תניא אי זהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה בני אדם כאחד. פ' דמשמ' דווקא אם ריפא ג' בני אדם אז הוי מומחה, אבל אם ריפא אדם אחד שלשה פעמ' לא הוי מומחה. ומהדר, לא קשיא, הא לאתמחויי גברא והא לאתמחויי קמיעא. פי' מאי דתני הכא שלשה בני אדם כאחת, הוא להיות הרופא מומחה, שאם ריפא ג' בני אדם בג' קמיעין הוחזק מומחה בכל הקמעין, ויוצאין בשבת בכל קמיע שהוא עושה, ואע"פ שקמיע זה לא נתנסה לשום אדם, וזהו ששנינו בזמן שאינו מן המומחה. והאי דתני לעיל כל שריפא ושנה ושילש, דמשמע אפילו לאדם אחד, זהו להיות הקמיע מומחה שנקבל אותו מכל אדם, ואע"פ שאינו המומחה, כיון שקמיע זה הוחזק לרפאות, ולא מיבעיא אם ריפא ג' בני אדם אלא אפילו אם ריפא אדם אחד ג' פעמים הוי מומחה.
<h2>דף סא:</h2>
אמ' רב פפא פשיט' לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זמני, אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. פי' ואם ריפא הרופא ג' בני אדם מג' מיני חלאים בג' מיני קמיעין, וכל אחד ואחד ריפאו מחולי זה ובקמי' זה ג' פעמים, איתמחי גברא בכל קמיע שיעשה, כיון שהוחזק בג' מיני קמיעין, ואתמחי קמיעא. (או בן) [אותן] ג' קמיעין שעשה, כיון שבכל קמיע ריפא ג' פעמים נעשו אותן הקמיעים מומחין ומקבלין אותם מכל אדם העושה אותן, ואע"פ שאינן מומחין ויוצאין בהן בשבת, ולא אמרו כיון שלא הומחה הקמיע אלא מאדם מומחה יש לומר דמזל אותו הרופא גורם שיצליח בכל רפואותיו, דכל זמן דחזינן חזקה בקמיע לא שבקינן לחזקה דקמיע ותלינן בחזקה דגברא, אלא הוחזק הקמיע מיד כל אדם. תלתא קמיעי לתלתא גברי חד חד זמנא, גברא אתמחי קמיעא לא אתמחי. פי' גברא אתמחי בכל קמיעותיו. חד קמיעא לתלתא גברי, קמיעא אתמחי גברא לא אתמחי. (פי' גברא אתמחי בכל קמיעותיו חד). פי' קמיעא אתמחי, שאפי' אם ריפא אדם אחד ג' פעמי' הוי מומחה, כל שכן שריפא ג' בני אדם מחולי זה. בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא מאי, קמיעא ודאי לא אתמחי. שכל קמיע לא ריפא כי אם פעם אחת. גברא אתמחי אי לא אתמחי, מי אמר' הא אסי לה תלתי זימני בג' מיני קמיעות, והילכך הוחזק לכל קמיע. או דיל' מזליה דהאי גברא הוא דמקבל קמיעא. ולא הוי מומחה עד שיעשה ג' קמיעין לג' בני אדם תיקו.
איבעיא להו, קמיעין יש להם קדושה או אין בהן קדושה. למאי היל', לאצולינהו מפני הדליקה. ת"ש, הלכות והקמעין אע"פ שיש בהן אותיות שלשם ומעניינות הרבה שלתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן. פי' אין מצילין אותן במקום שיש בהן קצת איסור דרבנן, כדמפרשי' בפרק כל כתבי הקודש, אבל אם יכול להצילן מפני הדליקה, כגון להוציאן מן הבית לחצר, בודאי שחייב להצילן. אבל לעניין גניזה מאי. ת"ש, היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המיטה הרי זה יגוד ויגנז, אלא ליכנס בהן בבית הכסא מאי, יש בהן משום קדושה ואסיר, או אין בהן משום קדושה ושרי. ת"ש, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, הא מן המומחה נפיק, ואי אמרת יש בהן קדושה זמנין דאצטריך לבית הכסא ואתי לאייתויי ארבע אמות ברשות הרבים. [ס"ב ע"א] הכא במאי עסיקי' במחופה עור. והרי תפילין דמחופות עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארב' אמות ונכנס. התם משום שין, דאמ' אביי שין שלתפילין הל' למשה מסיני, ואמ' אביי דלת שלתפילין הל' למשה מסיני.
<h2>דף סב.</h2>
פיס'. לא בשריין ולא בקסדא ולא במגפיים, שריין, זרדא. פי' שריון שלברזל. קסדא, סנוורתא. פי' כובע שלנחשת. מגפיים, אמ' רבה בר בר חנה פזמקי. פי' בתי שווקים שלברזל ואם יצא אינו חייב חטאת, דדרך מלבוש הן.
מתני'. לא תצא אשה במחט נקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוכילייר, ולא בכובלת, ולא בצלוחית שלפלייטון. ואם יצאת חייבת חטאת, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית שלפלייטון. וקשיא לי, האי מחט נקובה דמחיי' חטאת היכי דמי, אי שהוציאה בידה איהכי אפי' מחט שאינה נקובה נמי, ואמאי תנן ואם יצאת אינה חייבת חטאת, אלא ודאי דרך תכשיט, כדאוקימנה לעיל, כמין טס שלזהב יש לה על ראשה, בחול חונקת בה שערה ובשבת מנחתה על פדחתה, ואפי' הכי תני דאם היתה מחט נקובה חייבת, דאין דרך תכשיט בכך ומשוי הוא. וכיון דלא הוציאתה בידיה היכי מיחייבא, והא אמרן בפרק קמא תניא לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, ולא נגר בקיסם שבאזנו, לא (ב)גרדי (ש)באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדגמא שבאזנו, ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר' מאיר, ור' יהוד' אומ' אומן דרך אומנותו חייב ושאר כל אדם פטורין. הנה בפירוש דר' מאיר פטר אפילו באומן דרך אומנותו עד שיוציא בידו, ור' יהודה נמי עד כאן לא מחייב אלא באומן דרך אומנותו, אבל כל אדם פטור עד שיוציא בידו. והכא גבי אשה היכי מחייבי כולא עלמא במחט נקובה ואע"ג דלא הוציאה בידה, וכי היכי דדייק תלמודא בטבעת לקמן והא הוצאה כלאחר יד היא, ושקיל וטרי עד דמשכח דדרך הוצאה בכך, אמאי לא דייק נמי גבי מחט הכי. וראיתי שהירושלמי מקשה ומתרץ בזה, ומייתי למתנית' דלא יצא החייט במחטו וכול', ומקשה הכי מחלפה שיטתיה דר' מאיר, דתנינן תמן אם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר, והא אמ' הכין, ר' מנא אמ' ליה סתם ר' אבון בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים, ברם הכא טפלין יוצאין בכך, מחלפא שיטהון דרבנן, דתנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית שלפלייטון, הא במחט שאינה נקובה חייב, ודא היא אומן באומנותו חייב, אמ' ר' אבון תפתר באשה גדלת.
פיס'. ולא בטבעת שיש עליה חותם. אמ' עולא וחילופין באיש. פי' אשה בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת, ובשאין עליה חותם פטורה. ובאיש הוא להפך, שבטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, ובטבעת שיש עליה חותם פטור. אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, וכל מידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. מותיב רב יוס' הרועים יוצאין בשקים, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רועים לצאת בכך. פי' אלמא משום דחזו לרועים חזו לכל אדם, הכא נמי מידי דחזי לאשה חזי לאיש. אלא אמ' רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. פי' משונים הם מן האנשים לכל דבר, ומי שראוי לזה אין ראוי לזה.
ומקשה, והא הוצאה כלאחר יד הוא. פי' הוצאת הטבעת באצבע אין זו הוצאה שיתחייב עליה חטאת כי אם בתוך ידו, ומתרץ רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה בקופסא, ומנחתה באצבעה עד שמגעת לקופסא, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן, ומניחה באצבעו עד שמגיע אצל האומן. וכיון שדרכן בכך בחול, בשבת הויא הוצאה חשובה. ומיבעיא לי איש בטבעת שיש עליה חותם גזרו ביה רבנן דיל' שליף ומחוי כי היכי דאשה גזרי' בטבעת שאין עליה חותם, אי לא. ומצאתי כתוב בירושלמי בהל' ולא בעיר שלזהב, והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר, נשמעינה מן הדא רבן גמליאל בר' ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח שלזהב בידו, וגערו בו חביריו משום תכשיט, הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה, הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא, ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו אפילו בחצר.
ולא בכוכיליר. מאי כוכיליאר, אמ' רב מכבנתא. רוב המפרשין אומ' בית הנפש, ואינו נראה לי, דאמאי חייבת, מאי שנא האי בית הנפש מנזמים וטבעות שאין חייבת עליהן חטאת. ובתשובות הגאונים מצאתי כתיב מכבנתא היא דומה למחט, וראשה אחד לסיכה שאוגדין בה תכשיטין הנתונין כנגד פניה, וכמעשה דברתיה דר' עקיבה בפרק מי שהחשיך דאמרי' שקלא למכבנת' ואנחתה בכזיונה ואתרמיא בעיינה דחיויא וקטלתה. וזה נראה לי, שכיון שאינה עשויה לתכשיט אלא לאגוד בה התכשיטין משוי היא. וגם נראה לי שאינה (מחובת) [מחוברת] בשום תכשיט אלא מיטלטלת היא לבדה, ומשו' הכי הויא משוי.
פיס'. ולא בכובלת. מאי כובלת, אמ' רב יוסף חומרתא דפילון. פי' קשר שלמיני בשמים בצוארה, מפני שריחה רע. וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית שלפלייטון. פי' שמן אפרסמון. ת"ר, לא תצא אשה בכובלת ובצלוחית שלפלייטון ואם יצאת חייבת חטאת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' לא תצא, ואם יצאת פטורה. ר' אליעזר או' יוצאה אשה לכתחילה בשבת בכובלת ובצלוחית שלפלייטון. במאי קמיפלגי, ר' מאיר סבר משוי הוא ורבנ' סברי תכשיט הוא, ודיל' שלפא ומחויא ואתיא לאייתויינהו, ור' אליעזר סבר מאן דירכה למיפק בהני אשה שריחה רע, ואשה שריחה רע לא אתייא לאחוויינהו. דזילא בה מילת', והל' כחכמים.
<h2>דף סב:</h2>
אמ' רב אמי ואמרי לה במתניתא תנא שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות ואילו הן, המשתין מים בפני מיטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו. המשתין מים בפני מיטתו ערום, אמ' רבא לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לית לן בה, ולא אמרן אלא בארעא, אבל במנא לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, אמ' רבא לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לית לן בה, ולאו מילתא היא דאמ' רב חסדא אנא משאי מלא חופניי ויהבי לי מלי חופניי טיבותא. ושאשתו מקללתו בפניו, אמ' רבא לא אמרן אלא על עסקי תכשיטיה, והני מילי דאית ליה ולא עביד ליה.
<h2>דף סג.</h2>
מתני'. לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמ' או' אינן לו אלא גנאי, שנא' וכתתו חרבותם לאי(ט)[ת]ים וגו'. בירית טהורה ויוצאין בה בשב', כבלים טמאין ואין יוצאין בהן.
מאי אלה, קופל. פי' מקל שיש ברזל בראשו, ואם יצא באלה חייב חטאת, דלא דמו לשריין וקסדא ומגפים שהן דרך מלבוש, אבל הני אין דרך מלבוש. ור' אליעזר או' תכשיטין הן לו. אמ' ליה אביי לרב יוסף מאי טע' דר' אליע', דכת' חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך. אמ' ליה רב פפא למר בריה דרבנא ההיא בדברי תורה כת', אמ' לו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והל' כחכמים.
<h2>דף סג:</h2>
פיס'. בירית טהורה ויוצאין בה בשבת. אמ' רב יהודה בירית זו אצעדה. מותיב רב יוסף בירית טהורה ואילו אצעדה טמאה היא, אלא אמ' רב יוסף קסבר רב יהודה בירית במקום אצעדה עומדת. פי' אצעדה היא עשויה כמין טבעת שלכסף, ומשימתה האשה בזרועותיה והיא תכשיט ומחזקת את בתי ידיה שלא יפלו על הידים. וכמו שעושין אצעדה בזרועות כך הן עושין בירית בשוקי האשה, כדי להחזיק בבתי שוקיה שלא יפלו על רגליה, ומפני שהיא למטה על השוקים ואינה נראית אינה חשובה תכשיט אלא היא משמשת לכלים לבתי שוקים, הילכך היא טהורה שאינה מקבלת טומאה, ויוצאין בה בשבת שהרי דרך מלבוש וצורך מלבוש היא. יתיב רבין ורב הונא קמיה דר' ירמיה ויתיב ר' ירמיה וקא מנמנם, ויתיב וקאמ' בירית באחת כבלים בשתים, אמ' רב הונא אילו ואילו בשתים ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים. פי' בשתי שוקי האשה הן משימין אותן הטבעות להחזיק בתי שוקיה, בין אם ישימו באחת בין אם ישימו בשתיהן דין אחד להם שהן טהורות ויוצאין בהן בשבת, אלא שמשימין שלשלת ביניהן ונעשין ככבלים, ומפני השלשלת מקבלין טומאה, ואין יוצאין בהן בשבת באותו שלשלת שאינו לא מלבוש ולא צורך מלבוש. ושלשלת משויא להו מנא, משום דמעשה קא עביד, דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' משפחה אחת היתה בירושלם שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרין, ועשו להם כבלים והטילו שלשלת ביניהן שלא יהו פסיעותיהן גסות ולא יהו בתוליהן נושרין. (ועשו להם כבלים והטילו שלשלת ביניהן שלא יהו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרין). פי' והויא להו כלי מעשה, ומשום הכי מקבלין טומאה. איתער בהו ר' ירמיה, אמ' להו יישר, וכן אמ' ר' יוחנן.
<h2>דף סד.</h2>
ונקרב את קרבן י"י וגו'. אמ' ר' אלעזר עגיל זה דפוס שלדדין, כומז זה דפוס שלבית הרחם. אמ' רב ששת מפני מה מנה הכת' תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה שלאשה כאילו נסתכל במקום התורף.
<h2>דף סד:</h2>
מתני'. יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משלחבירת', בין משלבהמה, בטוטפת ובסנביטין בזמן שהן תפורין, בכבול ובפיאה נכרית בחצר, במוך שבאזנה, במוך שבסנדלה, במוך שהתקינה לנידתה, בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן בתחילה בשבת. שן תותבת ושן שלזהב ר' מתיר וחכמ' אוסרין. פי' חוטי שיער אינן חוצצין ויכולה לטבול עמהן, ואי מתרמיא לה טבילה שלמצוה ליכא למיגזר בהו דיל' אתי לאייתויינהו.
וצריכא, דאי אשמעי' דידה משום דלא מאיסי לה, אבל חבירתה דמאיסי לה אימא לא. ואי אשמעי' דחבירתה משום דבת מינה, אבל דבהמה דלאו בת מינה ומינכר אימא לא, צריכא. תנא, ובלבד שלא תצא ילדה בשלזקינה וזקינה בשלילדה. בשלמא בשלזקינה ילדה כיון דשבח הוא לה אתיא לאחוויי, אלא ילדה בשלזקינה גנאי הוא לה, אלא כדי נסבה. וקשיא לי, דבחוטי שיער ליכא למישלף ואחוויי דגנאי הוא לה לגלות שערה. ונראה לי דאיפכא (גזרי') [גרסי'], בשלמ' ילדה בשלזקינה מאיסי לה ואיכא למיחש דיל' בעת טבילתה לא תשוי להו ארישה, שמפני ששערה שרוי [במים] מואסת בשער הזקנה, ואתיא לאייתויינהו ארבע אמות ברשו' הרבי', אלא זקינה בשלילדה לא מאיסי, אלא כדי נסבה.
פיס'. בכבול ובפאה נכרית לחצר. פי' פיאה קליעות שלשיער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שיער שלחבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שיער. אמ' רב כל שאסרו חכמ' לצאת בו ברשות הרבים אסור לצאת בו בחצר, דיל' נפיק בהו לרשות הרבים, חוץ מכבול ופיאה נכרית. ולרב מאי שנא הני, אמ' עולא כדי שלא תתגנה על בעלה, כדתניא, והדוה בנידתה, זקנים הראשנים אמרו שלא תכחול ושלא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר' עקיבה ולימד אם כן נמצאת אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אם כן מה ת"ל בנידתה עד שתבוא במים. אמ' רב יהוד' אמ' רב כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. פי' וכל אילו התכשיטין שאסר' ברשות הרבים גם בחצר נמי אסורין. תנן, ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. ותניא פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת עמו בחצר, תנאי היא, דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין. וכיון דליכא אמורא דפליג עליה דרב הילכ' כוותיה. ותו, דבפרקא קמא דע"ז מקשה תלמודא והאמ' רב יהודה כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואין מקשין אלא מהלכה פסוקה, ואם כן אין הל' כאותה מתניתא דתני פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת עמו בחצר, אלא כמו שאסור ברשות הרבים כך אסור בחצר.
<h2>דף סה.</h2>
פיס'. במוך שבאזנה, תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה. במוך שבסנדלה, תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה. ובמוך שהתקינה לנידתה, סבר רמי בר חמא למימר והוא שקשור לה בין יריכותיה. אמ' ליה רבא אע"פ שאינו קשור לה, כיון דמאיס לא אתיא לאייתוייה. בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבא עשתה לו בית יד מהו, אמ' ליה אפי' הכי מותר. ר' יוחנן נפק בהו לבית המדרש. פי' במוך שבאזנו ובסנדלו בלא קשירה. ולא הודו לו חביריו. פי' שכמו שאסור ברשות הרבי' בלא קשירה כך אסור בחצר כדרב. ר' ינאי נפק בהו לכרמלית, וחולקין עליו כל בני דורו. והא תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה, לא קשיא, הא דמיהדק והא דלא מיהדק. [פי' היכא בענן קשור היכא דלא מיהדק] ור' ינאי מיהדק הוה ואפי' הכי לא הודו לו כל בני דורו, ולא מיפלגי בין מיהדק ללא מיהדק.
ובפלפל לריח הפה, ובגרגר מלח דעבדי ליה לדור שיני. פי' לכאב השינים הגדולים. ובכל דבר שתתן לתוך פיה, זנגבילא, אינמי דרצין. פי' קנמון.
שן תותבת ושן שלזהב ר' מתיר וחכמים אוסרין. פי' אם נפל ממנה שן מביאה שן ומיישבתו שם, או שן שלזהב. אמ' ר' זירא לא שנו אלא שן שלזהב, אבל שן שלכסף דברי הכל מותר. תניא נמי הכי שלכסף דברי הכל מותר, שלזהב ר' מתיר וחכמים אוסרין. אמ' אביי ר' ור' אליעזר ור' אלעזר ביר' שמעון כולהו סבירא להו כל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחוויי, ר' הא דאמרן, ר' אליעזר [דתניא ר' אליעזר] מתיר בכובלת ובצלוחית שלפלייטון, ר' שמע' בן אלעזר דתניא כלל אמ' ר' שמע' בן אלעזר כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בו, וכל שהוא למעלה מן הסבכה אינה יוצאה בו. פי' והיה מתיר כיפה שלצמר, כדאמרן ושיטה הוי, ולית היל' כחד מיניהו.
הבנות יוצאות בחוטין. שמשימין בנקבי אזניהן כדי שלא יסתמו, ואפי' בקיסמין שבאזניהן. אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקן בחוטין, ולא שביק להו דגניין אהדדי, ועביד להו מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. לא שביק להו דנפקן בחוטין, והתנן הבנות יוצאות בחוטין, בנתיה דאבוה דשמו' דצביען הוו, ודיל' שלפא ומחוויא. ולא שביק להו דגניין בהדי הדדי, [ס"ה ע"ב] סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה, ועביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. פי' בימי תשרי כבר יבש טיט הנהר בקרקעיתו, מפני שכל הקיץ נח הנהר וירדה כל העפרורית למטה והיא קשה ואינה כטיט הנדוק, ואם תכנס האשה לטבול שם ידבק הטיט ברגליה, שרגליה שוקעות בטיט והוי מחיצה ומבדיל בין רגליה למים, ומשום הכי היה משים מחצלאות בקרקעית הנהר שלא ישקעו רגליהן (במים) [בטיט]. ואי קשיא ממאי דתנן בפרק ז' דמקוואות הטביל בו את המיטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה, מפני שהמים מקדמין, והכא נמי נימא אע"פ שרגליה שוקעות בטיט טהורה, מפני שהמים מקדמין. תשובה, אין האשה דומה למיטה, מפני שהמיטה משקעין אותה במים כל שהיא בבת אחת והמים צפין עליה, הילכך אם נשקעו רגליה בטיט אין בכך כלום, מפני שקודם שתשקע בטיט עלתה לה טבילה וזה הוא מפני שהמים מקדמין, ואחר שהוטבלה במים אם נשקעו רגליה בטיט אין בכך כלום, אינמי אע"פ שלא עלתה טבילה למטה אלא בעת שקיעת רגליה בטיט כגון שלא היו המים עמוקין כמקוה, מכל מקום בעת ששוקעות רגליה בטיט צפו המים עליה ועלתה לה טבילה ואע"פ ששקעו רגליה בטיט, מפני שקודם שיידבק הטיט ברגליה ויחוץ קדמוהו המים, שכשעושין הרגלים גומא בטיט נכנסין המים ולאחר שעה מידבק הטיט ברגליה וחוצץ ביניהן ובין המים, וזהו שהמים מקדמין, שהם קידמו ליגע ברגלים קודם הטיט. אבל האשה אינה נכנסת לעולם במים עמוקים שכל גופה שוקע בהן ויעלו המים על ראשה, שהיא יריאה שלא תיחנק, אלא נכנסת במים המגיעין עד מתניה ולכל היותר עד צוארה וראשה חוץ למים, ואחרי כן נכפפת ומכנסת גם ראשה במים, וכל זמן שלא תכניס גם ראשה במים לא עלתה טבילה לכל גופה העומד בתוך המים, שאין הטבילה עולה לחצאין, אלא באותה שעה שכופפת ראשה לתוך המים אז עולה לה טבילה, וכבר שקעו רגליה בטיט קודם שתכניס ראשה תחת המים, והמים שהקדימו לרגליה קודם הטיט לא הועילו לה כלום, מפני שראשה עדיין חוץ למים, הילכך צריכה שתשים (שתשים) מפץ תחת רגליה שלא יהו שוקעות בטיט והויא חציצה. ובימי ניסן שהנהר מתרבה מרוב הגשמים והשלגים שירדו על ההרים והולכין ומתפשרין, ומהפשרות השלגים מתרבה הנהר. ומסייע דקסבר ליה לרב, דאמ' רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת. פי' כשמתרבה פרת הוא עדות שירדו גשמים בארץ יש' ומרוב הגשמים נתרבה הנהר. וקסבר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. פי' הכי תניא בספרא אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, ת"ל אך [ה]מעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. פי' המעיין שדרכו להיות זוחל ונמשך הוא מטהר אפילו בדרך זחילתו, וכל שכן אם היו המים נקוין באשבורן, כגון באר נובעת עמוקה שאין מימיה זוחלין. אבל המקוה שנעשה ממי גשמים אינו מטהר אלא באשבורן כדרך מנהגן, שאין מנהגן להיות זוחלין ונמשכין אלא נקוין למקום אחד, והילכך באשבורן מטהרין ולא בזוחלין, שאם היתה חרדלית שלגשמי' נמשכת והטביל בהן כלים כדרך זחילתן לא נטהרו עד שינוחו המים למקום אחד, ותנן בפרק קמא דמקוות למעלה מהן מעין שמימיו ממועטין שרבו עליו מים שאובין, שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא. פי' האי שאובין לאו דווקא, אלא הוא הדין למי גשמים הנוטפין ונקוין לתוכו אם רבו על המעיין שוב אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן. והאי דנקט שאובין רבותא נקט, דאפילו שאובין לא פסלי ליה מלטהר בכל שהו, דכי היכי דמים שאובין שנפלו למקוה שלם לא פסלוהו אלא הרי הוא שלם בכשרותו, ואע"פ שנתרבו עליו מים, הם הכי נמי כשנפלו למעיין לא פסלוהו אלא הרי הוא כדינו לטהר בכל שהוא. אבל תורת זוחלין אין בו, דרובו ממים הנוטפין בטלו לו מדין הזחילה, שאין המים מטהרין אלא כדרך מנהגן, ואין מנהג מי גשמים להיות זוחלין, ואע"פ שמתבטלין לתוך המעיין, נהי [ד]הן מתבטלין שלא יהו פסולין, אבל לא שניתן להם תורת מעין לטהר בזוחלין שהרי אין דרכן בכך. ועכשיו שמואל היה סובר כי פרת בניסן מימיו מתרבין מן הגשמים ומהפשרת שלגים שהן נוטפין, ומתרבין הנוטפין על הזוחלין שלנהר, ואין הנהר מטהר עכשיו בדרך זחילתו אלא באשבורן כדרך הנוטפין, משום הכי היה חופר גומא על שפת הנהר שיהיו המים נקוין שם ולא יהו זוחלין וטובלות שם.
מתני', יוצאין בסלע שעל הצינית, הבנות יוצאות בחוטין, ואפי' בקיסמין שבאזניהן. ערביות רעולות, מדיות פרופות. וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה. פורפת על (על) האגוז ועל האבן ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף (כתחילה) [בתחילה] בשבת.
פיס'. ערביות רעולות, מדיות פרופות. וכל אדם, אלא שדיברו חכמ' (אלא) בהווה. פי' ערביות דרכן לצאת בחול רעולות, שמתעטפות בסדין ראשם וגופן והסדין משולשל אחריהן. והמדיות דרכן לצאת פרופות, שקושרות רצועה בצד אחד שלבית הצואר, ובצד השיני משימה שום דבר או אבן או מוך וכורכת עליו ראש הרצועה ומכנסת הרצועה בצוארה, ופורפת הוא לשון קרסים דמתרגמ' פורפין, וכמו שדרכן לצאת בחול כך הן רשאות לצאת בשבת. וכל אדם רשאי לעשות כן, אלא דיברו חכמ' בהווה. שהזכירו ערביות ומדיות ופורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ולא אמרי' משוי הוא או מוקצין, אלא בטילים הם לגבי טלת, ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת. ומקשה, והא אמרת פורפת ברישא, אמ' אביי סיפא אתאן למטבע. פי' סיפא דתני ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת אמטבע קאי שהוא מוקצה, והוא הדין אאבן, אבל על האגוז שהוא מוכן מותר לפרוף בו לכתחילה בשבת. והכי תניא בתוספתא, פורפת בתחילה בדבר הניטל בשבת. ורישא דתני פורפת על האבן ועל האגוז, לאו בשבת קאמ' אלא מבעוד יום, ואתא למימר לן דאע"ג דפירפה על האבן ועל המטבע שהן מוקצין, כיון שפרפן שם הוכנו כבר ומותר לטלטלן בשבת, אבל לכתחילה לא תפרוף בהן בשבת מפני שהן מוקצין ואסור לטלטלן, אבל באגוז ובכל דבר שהוא מוכן פורפת לכתחילה בשבת.
מאי צינית, בת ארעא. פי' מכה שיש לה תחת העקב במקום שדורס על הקרקע, ומשימין עליה סלע וקושרין אותה והיא רפואתה, שהחלודה שלה מעלי לה.
<h2>דף סה:</h2>
בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת. תיבעי למאן דאמ' מערימין בדליקה, תיבעי למאן דאמ' אין מערימין בדליקה. פי' דתנן התם ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף. פי' ומערים כי ללבוש הוא צריך ומוציאן לחוץ ומצילן מן הדליקה. ר' יוסי או' שמונה עשר כלי. פי' דווק' אלה שלובש אדם כדרכו, כדמפרש התם רשאי ללבוש ולהוציא ולא יותר, שאסור להערים וללבוש יותר ממה שדרכו ללבוש. תיבעי למאן דאמ' מערימין התם הוא דאי לא שרית ליה דרבנן אתי לכבויי דאוריית'. אבל הכא אי לא שרית ליה דלרבנן לא אתי לאפוקי מדאורייתא, או דיל' אפילו למאן דאמ' אין מערימין בדליקה התם הוא דדרך הוצאה בכך. פי' הילכך אע"פ שמערים ואו' כי ללבוש אני צריך, אסור. אבל הכא דאין דרך הוצאה בכך אימא שפיר דמי, תיקו, וקיימ' לן דכל תיקו דרבנן לקולא.
<h2>דף סו.</h2>
מתני', הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' מאיר. ור' יוסי אוסר. אם יש בית קיבול כתיתין טמא, סמוכות שלו טמאים מדרס, אין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה. אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. פי' מי שנקטעה רגלו עושה לו קב שלעץ חלול ומשים שם ראש שוקו התחתון. ור' מאיר סבר האי קב שלעץ מנעל חשוב ויוצאין בו בשבת. ור' יוסי סבר לא חשיב מנעל ואין יוצאין בו בשבת. ובפרק יום הכיפורים אמרי תנא ושוין שאין יוצאין בו ביום הכיפורים, ואסיק רבה התם בין לר' מאיר בין לר' יוסי מנעל הוא ובשבת הוא דפליגי כול'. פי' לעיניין יום הכיפורים דכולי עלמא לא פליגי דמנעל הוא, דאע"ג דלית ביה עור מיגין הוא העץ וכל מידי דמיגין איתסר ביום הכיפורים, ובשבת הוא דפליגי, דר' יוסי סבר דיל' מיפסיק ואתי לאייתוייה ארבע אמות ברשו' הרבים, ור' מאיר לא גזר. ואם יש לו בית קיבול כתיתין שישים שם סמרטוטין או מוכין כדי שלא יכאיב ראש שוקו [כלי] הוא וטמא.
ופליגי בה אביי ורבא, דאביי אמ' טמא טמא מת. מפני שיש לו בית קיבול כתיתין להשים שם, דאילו בעבור הנחת ראש שוקו לא חשיב בית קיבול. ודווק' טומאת מגע יש לו כדין כלים המקבלין, אבל טומאת מדרס אין לו, שאין הקיטע סמוך עליו, שאינו עשוי אלא לכבוד בעלמ' שיש לו סמוכות אנה סומך, כדבענן למימר. ורבא סבר אף טמא מדרס. אם היה זב, שכיון שיש כתיתין שם פעמים שהוא סומך עליו, וכל שהזב סומך עליו טמא מדרס ונעשה אב הטומא' לטמא אדם וכלים. סמוכות שלו טמאין מדרס. פי' זה הקיטע עושה לו עץ אחד חלול בראשו ומכניס שם ראש שוקו העליון דהיינו הברך שלו, ושם הוא נשען ובו מגיע עד הארץ. וראש שוקו התחתון הוא נתון לתוך הקב שלא יראה שהוא חתוך, וכשהוא מהלך אינו נשען אלא על אותו שהכניס שם הברך שלו, אלא פעמים שמסלק ברכו שם ופושט את שוקו ונסמך על הקב. ויוצאין בהן בשבת ולא הוי משוי, שהרי מהלך כל ימות החול וגם ליכא למיחש הכא דיל' מיפסיק ואתי לאייתוייה, שהרי כל עצמו הוא עליו. ונכנסין בהן בעזרה, שאינן חשובין מנעל שאסור ליכנס בו בעזרה. כסא וסמוכות. מי שהוא קיטע בשתי רגליו עושה לו כעין כסא שלעץ ויושב עליו. ויש לו ספסלין שלעץ בשתי ידיו שהוא סומך עליהן וקופץ וגורר כל הכסא עליו, ובעבור זה טמאין מדרס שהרי סומך עליו בין על הכסא בין על הספסלין שהן הסמוכות. ואין יוצאין בהן בשבת דמשוי חשיבי, ואין נכנסין בהן בעזרה דטפי גריעי הני ממנעל.
<h2>דף סו:</h2>
אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת. מאי אנקטמין, אמ' ר' אבהו חמרא דאכפא. פי' הגידם שידיו קטועות ועושין לו יד שלעץ ונקרא חמרא דאכפא. ובירושלמי (מפרק) [מפרש] מאי אנקטמין, אמ' ר' אבהו אונוס קטמין חמרא דידא. פי' אונוס הוא חמור. קטמין הן מי שידיו קטומות. ומפני זה הן טהורין שאינן עשויין לשום מלאכה וגם אינו נסמך עליהן, ואין יוצאין בהן בשבת דמשוי הן.
מתני'. הבנים יוצאין בקשרין, ובני מלכים בזגין. וכל אדם, אלא שדיברו חכמ' בהווה. מאי קשרים, אמ' רב יהודה קשרי פואה. פי' שהן תולין הפואה בצוארן משום רפואה. ומקשה, מאי איריא קטנים אפי' גדולים נמי, ומאי איריא. בנים אפי' בנות נמי, אלא מאי קשרים כי הא דאמ' אבין בר הונא אמ' רב חמא בר גוריא מי שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה מסנדלו שלימין וקושר לו בשמאלו. פי' מתגעגע בנו עליו ורוצה לילך עמו בכל מקום ואין אביו יכול לסלקו [מ]עליו, נוטל האב רצועה מסנדלו שלימין וקושר לו בזרוע שמאל שלבנו ומועיל לסלקו מעליו. ואמ' אבין בר הונא אמ' רב חמא בר גוריא סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי. פי' מי שכואבין בני מיעיו מביאין כוס והופכין אותו על הטיבור ומושך הכאב שבבני מעים, ומותר לעשות כן בשבת ולא חיישי' משום שחיקת (ה)סממנין. ואמ' רבין בר הונא אמ' רב חמא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת, כי הא דרב הונא כי הוה אתי מבי רב ורב מר' חייא ור' חייא מבי ר' כי הוו מיבסמי. פי' כשנשתכרו ביין. הוו מייתו משחא ומילחא ושייפי להו בגוייהו דידייהו ודכרעייהו, ואמרי כי היכי דצייל האי משחא ליציל חמריה דפל' בר פלניתא. ואמ' אבין בר הונא אמ' רב חמא בר גוריא מותר ליחנק בשבת. פי' מי שנפל עצם בגרונו מכניס אצבעו לתוך פיו ומגביהו ומחזירו למקומו, ונראה כאילו הוא נחנק כשמכניס אצבעו עד תוך גרונו. ואמ' אבין בר הונא אמ' רב חמא בר גוריא לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. פי' לכרוך סמרטוטין על הנער ולחתלו בהן כדי לישב בהן איבריו, כל אלה מותר לעשות בשבת ואין בהן לגזור משום שחיקת סממנין.
ת"ר, יוצאין באבן תקומה בשבת. פי' קושרת המעוברת אבן בצוארה ומקימה את העובר שלא תפיל אותו, ונקרא בלע' ריטני. משום ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיבירה אלא שמא תתעבר ותפיל. אמ' רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי והוא דאיכוון ותקל. פי' שנמצא צרור ששוקל כמותה, שלא תצטרך לחסר ממנו עד שיכוין משקלה. בעי אביי משקל דמשקל מאי, תיקו. מיכן מוכיח דאביי סבירא ליה כר' מאיר, דאמ' אף במשקל אבן תקומה. וכן הל'.
<h2>דף סז.</h2>
ובני מלכים בזוגין וכל אדם. אמ' רב הושעיא ר' שמע' היא, דאמ' כל ישראל בני מלכים. רבה אמ' באריג בכסותן ודברי הכל. פי' כיון שנארג הזוג בכסות ליכא למיחש דיל' מיפסיק ואתי לאייתוייה, ולא לחוש דיל' שליף ומחוי ליה.
מתני'. יוצאין בביצת החרגול, ובמסמר הצלוב משום [רפואה] דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרין אף בחול, משום דרכי האמורי. יוצאין בביצת החרגול. פי' מין חגב, כדכת' ואת החרגול למינהו. דעבדי לי לשיחלא. פי' כאב האוזן, ויש אומ' כאב הירך. ובשן שלשועל דעבדי לה לשינתא, דחיה למאן דנאים, דמתה למאן דלא נאים. ובמסמר הצלוב. דעבדי לי לזירפא. פי' מין נפיחה, וחכמ' אומ' הא אף בחול אסור לצאת בהן משום דרכי האמורי.
אביי ורבא דאמ' תרויהו כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה, או סם, או לחש שלוחש על המכה, מותר לעשותן ואין בו משום דרכי האמורי. ואביי ורבא פסקי הילכת' כר' מאיר, דאמ' יוצאין בהן משו' רפוא', דהא חכמ' היו אוסרין אע"פ שהוא עושה בעבור רפואה. ומשום הכי מותרין כל הלחשים האמורין בתלמוד שכולן על החולי הן. ומקשה, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמ' טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קא עביד. פי' ונראה כדרכי האמורי, ודווק' ברפואות גופו התיר ולא ברפואות ממונו, כגון זו [ו]כגון קבורת שליא בפרשת דרכים בשילהי בהמה המקשה. ומהדר, כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעו עליה רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים. פי' אינו מתכוין בסיקרא זו בעבור רפואת האילן שיהא נחשב כדרכי האמורי, אלא סימן היה עושה לו שיהא ניכר לרבים שהוא משיר פירותיו כדי שיבקשו עליו רחמים. ואמרי' בירושלמי, אמ' ר' אלעזר הולכין אחר שמיעת בת קול מה טעם ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, ר' יוח' וריש לקיש הוו מתחמדין מי חמי אפוי דשמואל, אמרי נלך אחר שמיעת קול, עברין קומי סדרה שמעין קלא דטיילין קריין ושמואל מת, וסיימון וכן הוות ליה.
<h2>דף סז:</h2>
כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהיא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. פי' שוכח משמ' דהכיר שיש שבת בתורה, ולבסוף שכח עיקר שבת. והיה סובר שאין שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בהרבה שבתות בהעלם אחד שלא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא אחת, דכולהו חדא שגגה הוו.
פיס'. והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. פי' אם ידע שיש שבת בתורה, אבל שכח שהיום שבת ועשה מלאכות הרבה באותה שבת אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא חטאת אחת על כל השבת, שהרי השגגה בשב' היתה שלא ידע כי היום שבת, אבל המלאכו' ידע שהן אסורות בשבת ולא היתה שגגה במלאכות, ואם עשה כעניין זה בהרבה שבתות חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהיא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה. פי' כיון שידע שהיום שבת ולא ידע שהמלא' אסורות, הויא לה שגגה אצל המלאכו' ולא אצל השבת, הילכך חייב להביא קרבן על כל מלאכה ומלאכה. ובכריתות בפרק אמרו לו פליגו רבה ורב חסדא, דרבה סבר שבתות לאו כגופין דמיין לחלק לחטאות, דהיכא דהויא זדון שבת ושגגת מלאכות ועשה מלאכה אחת בשתי שבתות בהיעלם אחד, שלא נודע לו בנתים שמלאכה זו אסורה, אינו חייב אלא אחת, ולא אמרי' שבתות מוחלקות, ויתחייב באותה מלאכה על כל שבת ושבת, דשבתות לאו כגופין דמיין. ודייק ממתני' דקתני חייב על כל מלאכה ומלאכה, ואילו על כל מלאכה שלכל שבת ושבת לא קתני, ש"מ לא כגופין דמיין, ואינן מוחלקות לחטאות. ורב חסדא סבר שבתות כגופין דמיין, ומפר' מתני' הכי חייב על כל מלאכה ומלאכה שלכל שבת שבת, שאם עשה כל הארבעים בשבת זו ועוד בשבת שנייה ושלישית, אע"פ שלא נודע לו בנתים שהמלאכות הללו אסורות מביא ארבעים על כל שבת ושבת.
<h2>דף סח.</h2>
פיס'. והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא אחת. פי' שעשה הרבה תולדות מעין אב אחד בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף סח:</h2>
איתמר, רב ושמו' דאמרי תרויהו אפילו תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים, כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו דווק' היכיר ולבסוף שכח, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים פטור. פי' דהוי אנוס ולא שוגג.
<h2>דף סט:</h2>
תניא, היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד. אמ' רבא בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו. ומקשה, וההוא יומא לימות, אלא כל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפי' ההוא יומא, וההוא יומא במאי מינכר ליה בקידושא והבדלה. ואי קשיא, יתענה יום אחד מספק, וכי המתענה יום אחד משבוע ימות. נראה לי, דהאי דאמ' רבא שבכל יום עושה כדי פרנסתו, לא אמ' בשיעור פרנסת כל אדם שאוכל די שובעו, אלא כדי לקיים את נפשו בדבר מועט, והילכך בכל יום הוא צריך. וה"ג בירושלמ', תנן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום נפש.
<h2>דף ע.</h2>
חילוק מלאכות מנלן, ר' נתן אומ' לא תבערו אש בכל מושבותיכם, מה ת"ל, לפי שנ' ויקהל משה את כל עדת יש' וגו' אלה הדברים, דברים, הדברים, אלה הדברים, אילו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו לו למשה בסיני. פי' הוה ליה למימר דברים בלא ה' ובלא אלה, אלא לדרשא אתא, מיעוט דברים שנים, וה' מרבה אחת הרי שלש, ואלה בגימטריא שלשים ושש, הרי ל"ט. יכול עשאן כולם בהיעלם אחד אינו חייב אלא אחת. ת"ל בחריש ובקציר תשבת. פי' ביארם לעצמם לחייב על כל אחת ואחת. ועדיין אני או' על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולן לא יהא חייב אלא אחת, ת"ל לא תבערו אש, הבערה בכלל הייתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה.
<h2>דף עב:</h2>
איתמר, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמ' פטור אביי אמ' חייב. רבא אמ' פטור דהא לא קא מיכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמ' חייב דהא קא מיכוין לחתיכה בעלמא. והלכה כרבא.
<h2>דף עג.</h2>
מתני'. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע, החורש, והמעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, והמרקיד, הלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמסיך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין. והקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבדו, המוחקו, והמחתכו. והכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר. המכבה, והמבעיר. והמכה בפטיש. והמוציא מרשות לרשות, הרי אילו ארבעים מלאכות חסר אחת.
הבונה והסותר והמכבה והמבעיר. פי' מדלא תני הסותר על מנת לבנות, כי היכי דתני הקורע על מנת לתפור, אלא תני הסותר בלחוד, ש"מ בסותר בלחוד מיחייב, אע"פ שאין בדעתו לבנות, דומיא דמכבה חייב אע"פ שאין בדעתו להבעיר. וסתם מתני' כר' יהודה, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והילכך סותר אע"פ שאין בדעתו לבנות כלל, אלא לפנות חצירו, חייב. וכן המכבה, אע"פ שאין בדעתו להבעיר חייב, ודלא כר' שמע' דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואין מכבה חייב אלא כשמכבה פיחמין על מנת להבעירן. ודלא כר' יוסי נמי דאמ' סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, לבנות במקום אחר לא הוי סותר.
<h2>דף עג:</h2>
מניינא למה לי, אמ' ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהיעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. הזורע והחורש. מכדי (מירכב) [מיכרב] כרבי והדר זרעי, ליתני חורש והדר זורע. תנא בארץ ישר' קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי. פי' אחר שזורעין חורשין כדי לכסות הזרע, ורבותא נקט, לא מיבעיא חרישה דמקמי זריעה הויא לארפויי ארעא דהויא מלאכ', אלא אפי' חרישה דבתר זריעה הויא מלאכה. תנא הזורע והזומר הנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן. מאי קמ"ל שהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. אמ' רב כהנא זמר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משו' נוטע ואחת משו' קוצר. פי' רב כהנא דבעי צריך לעצים ואז מיחייב משו' קוצר, אבל אם אינו צריך לעצים אינו חייב משום קוצר, אתיא כר' שמעון דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הילכך בענן קצירה שיהא צריך לגופה, דאילו לר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אע"פ שאינו צריך לעצים חייב משום קוצר, שהרי תולש מן המחובר, כדפרישית בפרק כל כתבי הקודש במהדורא תליתאה. אמ' רב יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. פי' כשחותכה היא מתגדלת יותר.
והחורש. תנא, החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. אמ' רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש. אמ' רבה היתה לו גומא וסתמה, בבית חייב משו' בונה, בשדה חייב משום חורש. אמ' ר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפי' לר' יהודה דאמ' כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הני מילי מתקן, האי מקלקל הוא.
והקוצר. תנא, הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן. אמ' רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. פי' שהתמרים הם כפותין בדקל כמו אשכל, והמפרידן דומה למפרק חיטין מן השבלים. רב אשי אמ' אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. והמעמר. אמ' רבה האי מאן דמכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע.
והדש. תנא, הדש והמנפט והמנפץ כולן מלאכה אחת הן. פי' מנפץ מוציא זרע הפשתן מן הגבעולין, מנפט שמוציא הגרעינין מתוך צמר גפן. ירושלמי, ההן דשחיק תומא, כד מפרר ברישיה משום דש, כד מבחר בקולפייתיה משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, כד יהיב משקין משום לש, גמר מלאכתו משו' מכה בפטיש.
הזורה והבורר והמרקיד. פי' זורה הוא בשעת הגורן ברחת שמפרר החיטין מן הקש, ובורר הוא שמנפה החטים בנפה בעת שרוצה לטחון כדי להפריד מהן הפסולת, ומרקיד הוא בקמח שמרקיד בנפה להפריד הקמח מן הסובין. ומקשה, היינו זורה היינו בורר היינו מרקיד. פי' ג' אבות הללו הן מעין מלאכה אחת, שבורר (ומפרר) [ומפריד] האוכל מן הפסולת, ולמה חלקן לשלשה, ואם עשאן בהיעלם אחד חייב שלש חטאות. אביי ורבא דאמרי תרויהו כל מילתא דהואי במשכן אע"ג (דדמיא) [דאיכא] אחריתי דדמיא לה חשיב לה.
<h2>דף עד.</h2>
ת"ר, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח, לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמ', אמ' עולא הכי קאמ' בורר ואוכל בורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בורר חייב חטאת. מתקיף לה רבה וכי מותר לאופות לבו ביום, [וכי] מותר ללוש לבו ביום, אלא א' רבה בורר ואוכל בפחות מכשיעור, דהיינו כגרוגרת. בורר ומניח פחות מכשיעור. וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף, וכי מותר לאופות או לבשל פחות מכשיעור, אלא אמ' רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור [ואם בירר פטור אבל אסור. בנפה ובכברה לא יברור] ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני, אלא אמ' רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת, בורר ומניח אוכל מתוך פסולת, ופסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני, אלא אמ' אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב. פי' אפילו ביד אפי' אוכל מתוך פסולת אם בירר כדי להניח חייב. אמרוה רבנן קמיה דרבה אמ' להו שפיר קאמ' נחמני, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואכל בירר והניח. פי' לאלתר, דאי לבו ביום כבר אמרנו נעשה כבורר לאוצר, ואפי' ביד חייב חטאת. רב אשי מתני חייב, רב ירמיה מדפתי מתני פטור, ולא קשיא כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. פי' דאפי' לברור ולאכל ולברור ולהניח כדי שיאכל מיד לאלתר דווקא ביד שרי, אבל בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה חייב חטאת. עיין בספר המכריע בהל' כג.
אמ' חזקיה הבורר תרמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור, שאני תורמוסא דשלקי ליה שבע זמנין, דאי לא שלקי ליה מיסרח סרח, דכי פסולת מתוך אוכל דמי.
<h2>דף עד:</h2>
והטוחן. אמ' רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. פי' מי שמחתכם חתיכות דקות כדי לבשלם בקדירה הוי תולדה דטוחן. גרסי' בירושלמי, ההן דשחיק פלפלין חייב משום טוחן, ולקמ' בפרק ר' אליעזר או' תולין גרסי' בתלמודין, אמ' רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי תרתי אסיר, רבא אמ' כיון דקא משני אפילו טובא נמי. מיכן למדנו שכדרכו, דהיינו במדוך, חייב משום טוחן, אבל על ידי שינוי בקתא דסכינ' אפילו טובא שרי, והוא הדין למלח. ובתוספתא תניא בפרק ראשון אין כותשין את המלח במדוך שלעץ, אבל מרסק הוא ביד שלסכין ובעץ הפרור [ו]אינו חושש. ואי קשיא, כיון דכדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי [יהא] פטור אבל אסור. תשובה, קתא דסכינא הוא שינוי גמור, דבין מדוך של אבן למדוך של עץ הוא שינוי, כדתנן בפרק קמא דביצה בית שמי אומ' תבלין נידוכין במדוך שלעץ והמלח בפך ובעץ הפרור, ובית הלל אומ' תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ, אלמא מדוך של עץ הוא שינוי. וקתא דסכינא הוא שינוי גמור, הילכך מותר לכתחילה, כדאמרן גבי בורר דבנפה וכברה חייב חטאת, ובקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור, וביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחילה.
אמ' רב אשי האי מאן דמסלת סליתי חייב משום טוחן. פי' מבקע העצים לחתיכות דקות. ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך. פי' המבקע קנים לעשות מהן כלי, ומתכוין לחותכן במידה.
הלש והאופה. אמ' רב פפא שביק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה, ותנא דידן סידורא דפת נקט. אמ' רב אחא בר עויא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל. פי' מקל לח שם לתנור כדי לייבשו, וכשמתייבש בתנור יוציא הליחלוח שלו ומרתיח, משום הכי חייב משום בישול. פשי', מהו דתימא לשרורי מאניה קא מיכוין, קמ"ל מירפא רפי והדר קמיט. פי' הוה אמינא כל כוונתו היא לחזק המקל ואין זה בישול, קמ"ל שבישול הוא, שמתחילה הוא רפוי כשיוצא לחלוחיתו ומרתיח ואחר כך מתחזק. ואי קשיא, הא אמרי' בפרק אין מעמידין גוי דשדא סכתא לאתונא וקבר ביה יש' קרא מעיקרא שפיר דמי, דמהו דתימ' גוי לבשולי קא מיכוין, ש"מ גוי לשרורי מאניה קא מיכוין. תשובה, בודאי כל עיקר כוונתו של גוי לשרורי מנא קא מיכוין, אבל מיהו כיון דמעיקרא רפי ומתבשל בלחלחותו ואין יכול להתחזק אם לא יתבשל תחילה מיחייב בשבת משום מבשל. אבל לעניין בישולי גוים אינו חשוב בישול אלא הראוי לאכילה ולא זה שהוא מבשל המקל כדי לחזקו. אמ' רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל. פשיט', מהו דתימ' אקיש הדר למילתא קמייתא, קמ"ל.
והמסיך והעושה שני בתי נירין. פי' מסיך הוא השתי שמתקן השתי שלמסכת, ובתי נירין הן הנקרא בלעז ליצו, ועושין בית לכל חוט וחוט של שתי, ואם עשה שני בתים מהן חייב.
הגוזז את הצמר. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' הטווה צמר מעל גבי בהמה בשב' חייב שלש חטאות, משום גוזז ומשו' מנפס ומשום טווה. רב כהנא אמ' אין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוס בכך ואין דרך טויה בכך, וההיא דמשכן דכתיב טוו את העזים, חכמה יתירה שאני.
ת"ר, התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. פי' הכנף הוא ארוך ואין נוצה בכולו, קוטם וחותך ראשו שאין בו נוצה ומשליכו, ואותו שיש בו נוצה מורטו. אמ' ריש לקיש תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משו' מחתך, ממרט חייב משום ממחק. פי' קוטם את הכנף ומשליך הרך שלו וממרט נוצתו והוא צריך לקשה שבו לעשות ממנו כדי כרכר. ומשום הכי אמ' ממרט משום ממחק, שהוא ממחק את הקשה הצריך לו, דאילו לנוצה הוא צריך מאי ממחק איכא, אלא ודאי לקשה שבו הוא צריך. ולקטום את כנף העוף מבית שחיטתו ביום טוב אמרי' בבכורות בפרק הלוקח בהמה מן הגוי דהויא [פלוגתא] דרב ושמואל, דלרב דאמ' הלכ' כר' יהוד' דדבר שאין מתכוין [אסור] אסור, ולר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר מותר. והתולש את הכנף כדי לגלות בית השחיטה דבר שאינו מתכוין הוא, דאי זה תולש דהוא גוזז הוי דבר שמתכוין, הני מילי כי צריך לכנף או לצמר דומיא דזומר וצריך לעצים שחייב (וצריך) משום קוצר, אבל אם אינו צריך לעצים אינו חייב משו' קוצר. והכא נמי אם הוא צריך לצמר או לכנף כי הכא חייב משום גוזז, ואי לא מתכוין אלא לגלות בית השחיטה אין זה גוזז ופטר ר' שמעון, והל' כר' שמע'.
והקושר והמתיר. קשירה במשכן היכא הואי, אמ' רבה שכן קושרין יתידות אהלים, אמ' ליה אביי ההוא קושר על מנת להתיר הוא. פי' ואנן לא מחייבינן אלא בקשר של קיימא. אלא אמ' אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. אמ' ליה רבא תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר, אלא אמ' רבא שכן [צדי] חלזון קושרין ומתירין.
והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. קריעא במשכן היכא הואי, רבה ור' זירא דאמ' תרויהו שכן יריעה שנפל בה דרנא. פי' העש. קורעין אותה ותופרין אותה. אמ' רב זוטרא בר טוביה אמ' רב המותח חוט של תפירה חייב חטאת. פי' אם היתה התפירה רפוייה ומשך החוט והידקה חייב כאילו תפר. ונראה לי, שאילו שעושין נקבים בפי בתי הידים ויש להם חוט מחובר עם מחט שמכניסין באותן הנקבים ומהדקין על ידיהן, בין אם היה פתיל מושם בנקבים מערב שבת מרווח והידקו ומותחו בשבת בין אם הכניסו בנקבים בשבת אין בו משום תופר, דתופר לא הוי אלא שרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד וכ[ש]נרפה החוט קשה לו, והילכך כשמותחו חייב חטאת. אבל זה שאינו רוצה בהידוקו אלא בשעה שלובשו וכשפושטו מרפה אותו אין בו משום תופר, ואינו דומה אלא למי שיש בבגדו לולאות וקרסים ומחברן בשבת. וגם מפני המחט שהיא נקוב' אין לאוסרו, דמחט נקובה האסורה אינה אלא כשאינה מחוברת בבגד, אבל זאת שמחוברת בפתיל והפתיל מחובר בבגד ואינו נפרד לעלם מותר, והוא הדין לפתיל העשוי למנעלים. ודווקא אם יש נקבים הוא מותר, אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו וכשפושט מרחיבו וכשלובש מותחו ומהדק בתי ידיו תפירה היא זו, דמה לי תפירה ביום אחד ומה לי תפירה עולמית.
והתופר שתי תפירות. והא לא קיימן אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן והוא שקשרן. פי' וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא, ואם עשה קשר של קיימא חייב שתים, משום תופר ומשום קושר.
<h2>דף עה.</h2>
אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכת' אומ' ואת פועל י"י לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר' יונת' מצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות, שנ' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכ' ובינתכם לעיני הגוים, אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני הגוים הוי אומ' זה חישוב תקופות ומזלות.
הצד צבי. ת"ר, הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ר' יהוד' אומ' חייב שתים, שהיה ר' יהוד' אומ' פציעה בכלל דישה. אמרו לו אין פציעה בכלל דישה, אמ' רבא מאי טעמייהו דרבנן, אין דישה אלא בגידולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה, אמ' ר' יוח' שפצעו מת. רבא אמ' אפי' תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. פי' ואע"ג דסבר ר' יהוד' דבר שאין מתכוין אסור, מיהו לא מחייב חטאת. והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, שאני הכא דאנן סהדי דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח ציבעיה. שיותר מצליח לצביעה דם החי מדם המת.
והשוחטו והמפשיטו. שוחט משום מאי מיחייב, רב אמ' משו' צובע ושמואל אמ' משום נטילת נשמה. ורב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע, אמ' רבא מילתא אמרי אימא בה טעמ' דלא ליתו דרי בתראי וליחכו, צובע מאי ניחא ליה, ניחא ליה דליתווסם בית השחיטה דמא כי היכי דליחזיוה אינשי וליתו וליזבנו מיניה. פי' ולאו אשוחט דמתני' קאי, דודאי שוחט דמתני' לא תנייה אלא משום נטיל' נשמה, דהא תנא ליה צובע בהדיא, אלא אשוחט דעלמ' קאי ומחייב ליה תרתי, משום נטילת נשמה ומשום צובע. ואי אמרת אמאי לא אמרי' אין צביעה באוכלין, כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע, משום דגידולי קרקע חשיבי, והילכך מלאכות הנוהגות בהן אינן נוהגין בשאר מטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין, והכי נמי אמרי' במעבד לקמ' דיש עיבוד באוכלין.
<h2>דף עה:</h2>
והמולחו והמעבדו. היינו מולח היינו מעבד, ר' יוחנ' וריש לקיש אמרי תרויהו אפיק חדא מיניהו ועייל שירטוט. פי' קודם שיחתכנו משרטט אותו כדי שיחתוך ביושר, והשירטוט חשוב מלאכה והוא אחד מארבעים מלאכות. אמ' רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד, רבה אמ' אין עיבוד באוכלין, אמ' רב אשי אפי' רבה בר הונא לא אמ' אלא דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא. מאי טע' לא משוי איניש מיכליה עץ. וכיון דרב אשי מפרש למילתיה, ש"מ דהכי היל', ויש עיבוד באוכלין אם הוא מתכוין לשומרו לימי' רבים.
והמוחקו והמחתכו. פי' מוחק הוא שמעביר השיער מעליו ומחליקו, ומחתכו הוא שמחתכו במידה לעשות ממנו מנעלים וסנדלים. אמ' רב אחא בר חיננא השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק. פי' מעמידין עמודים בחלונות שבאכסדרה, ובין העמודים אדם נשען על החלון, ואם היו מלאין עפר או טיט שף אותן ומחליקן שלא יתעפרו בהן בגדיו. אמ' ר' חייא בר אבא שלשה דברים שח לי ר' אמי משמיה דר' יהושע בן לוי, המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך. פי' משוה ראשי הכלונסות שיהו שוין ומחתכן במידה. והממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק. פי' מחליק רטייה על המכה באצבעו או על חתיכת בגד ומניחה על גבי מכתו, והיא תולדה דמוח'. והמסתת את האבן בשבת חייב משו' מכה בפטיש. פי' דמכה בפטיש הוי גמר מלאכה, דכל מידי דהוי גמר מלאכה הוי תולדת מכה בפטיש, וסיתות האבן היא גמר מלאכתה שמעכשיו היא ראויה לשקעה בבניין. ומכה בפטיש, פירש המורה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן בגמר מלאכה. ואינו נראה לי, דאחר הוא המכה בקורנס על הסדן ממכה בפטיש. דהא לקמן בפרק הבונה תנן המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב כול' עד רבן שמעון בן גמליאל אומ' אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה. אלא אחר הוא זה מזה, דמכה בפטיש אינו מכה על הסדן אלא על הכלי, והתם בעי מכה על הסדן מאי קא עביד, [דמכה בפטיש ודאי קא עביד, דמתקן מנא. אלא המכה בקורנס על הסדן מאי קא עביד]. ומכה בפטיש הוא לאחר שהכה בקורנס על העשת ופושטו לכאן ולכאן ועשה כל הכלי או על ידי הקשת קורנס או שהתיכו בדפוס, לוקח הפטיש שהוא קטן מן הקורנס ומכה עליו ומחליקו ומדבק סדקיו, וזהו גמר מלאכתו, וזאת המלאכה היתה בכלי שרת שהיו עושין במשכן, וכל גמר מלאכה למדנו ממנה. אמ' ר' שמעו' בן יאסינא אמ' ריש לקיש הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. פי' דרך הכלים החדשים לציירן כדי לייפותן, ואותה הצורה שהוא עושה בהן היא גמר מלאכתן, וכן המנפח בכלי זכוכית על ידי ניפוחו עושה אותו כלי, והילכך הניפוח הזה חייב עליו חטאת שהיא גמר מלאכתו. אמ' רבה האי מאן דשקל אוקפי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש, והוא דקפיד עלייהו. פי' כשאורג היריעה יוצאין ממנה ראשי חוטין וקשרין גסין, וכשגומר היריעה מסלקן במספרים, והן נקראין אוקפי, ואם סילקן בשבת כיון דקפיד עלייהו דהוי גמר כלי, ודמה למכה בפטיש.
והכותב שתי אותות והמוחק על מנת לכתוב שני אותות. ת"ר, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור. מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב. אמ' ר' מנחם ביר' יוסי זה חומר במוחק מבכותב. נראה לי דהוא הדין אם מחק דיותא בעלמא, או טיט או שמן או כל ליכלוך כדי לכתוב שתי אותות חייב, דבמחיקה לא קפדינן אאותיות אלא בלבד שימחוק כדי לכתוב שתי אותות. וכך מצאתי בתוספת' בפרק הבונה, נפל דיו על גבי הספר ומחקו, שעוה על גבי פינקס ומחקה, אם יש מקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב. ירושלמי, יש שהוא כותב נקודה אחת מלמעלה וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, ויש שהוא מוחק נקודה אחת מלמעלה חייב עליה משום מוחק ומשום כותב. היך עבידא היא דלת ועשאו ריש, ריש ועשאו דלת, חייב משום כותב וחייב משום מוחק.
והמכה בפטיש. רבא ור' זירא דאמרי תרויהו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משו' מכה בפטיש. ירושלמי, ר' יוחנן וריש לקיש עבדון הואי בהאי פירקא תלת שנין ופלג, אפקון מ' חסר אחת תולדות על כל חדא הן דאשכחון מסמך סמכון, הן דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש.
מתני'. ועוד כלל אחד אמרו, כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו הוציאו בשבת חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו הוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. כל הכשר להצניע לאפוקי מאי. פי' לכל דבר אדם צריך אי זהו דבר שאינו כשר להצניע. רב מתנה אמ' לאפוקי דם נידה, מר עוקבא אמ' לאפוקי עצי אשירה. מאן דאמ' דם נידה (כן) [כל] שכן עצי אשירה, ומאן דאמ' עצי אשירה אבל דם נידה מצנעי ליה לשונרא. וקשיא לי, דהא תנן בפרק ר' עקיב', ר' יהוד' אומ' אף המוציא משמשי ע"ז כל שהו, שנ' לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ויש לומר דפליגי בהא תנא קמא ור' יהודה. דתנא קמא סבר כיון דאסירי בהנאה לא חשיבי מידי ולא מיחייב בהוצאתן, ור' יהוד' סבר כי היכי דחשיבי לעיניין איסורן בכל שהן חשיבי נמי לעניין הוצאת שבת, ואע"ג דלא חזו ליה, והני אמוראי סבירא להו כתנא קמא. ומצניעין כמוהו. פי' זהו כלל לכל החפצים, שכל דבר שראוי להצניע לבני אדם חשיב להוצאת שבת, ואפי' לאדם עשיר לא חשיב ליה, כיון דלכל אדם חזי מחייב עליה. ודבר הראוי להצניע הוא כל אותם השנויין לפנינו, ומוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל כול', והמוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה כול', וכל השופכין ברביעית, וכל האוכלין כגרוגרת, וכל השנויין לפנינו, הן פירוש לזה הכלל שכולן מפרשין אי זהו דבר הראוי להצניע.
ואמרי' אמ' ר' יוסי בר' חנינא הא דלא כר' שמעון, דאי ר' שמע' האמ' לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. פי' לקמן בפרק המוציא פליג ר' שמעון עם תנא קמא, ואמ' כל אילו המשקין יין וחלב ודבש ושמן שיעורן לכל אדם ברביעית, והשיעורין הללו לא נאמרו אלא להתחייב עליהן המצניעיהן. והאי תנא דכל שבני אדם מצניעין כמוהו חייב עליו כל אדם, ואע"פ שלא הצניעו. וכל אילו השיעורין שנאמרו ביין וחלב ודבש ושמן אע"פ שאינן רביעית הוי חשוב לכל אדם, ולא בעי תנא דמתני' בהן רביעית, דאם כן כי היכי דתני כל האוכלין כגרוגרת ליתני נמי וכל המשקין כרביעית, מה צורך לכלל זה. אלא ודאי כלל זה דתני ומצניעין כמוהו נקט לרבותא, דאע"ג דאין בהן רביעית, כיון דמצניעין כמוהו חייב עליו, ודלא כר' שמעון. וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו, הוציאו בשבת אינו חייב עליו אלא המצניעו. פי' וכל שאין כשר להצניע, כגון דם נידה ועצי אשירה ואין מצניעין כמוהו שהוא פחות מכשיעור המפורש לקמן על כל דבר ודבר, אם הוציאו בשבת פטור כיון דלא חשיב, ואינו חייב עליו אלא המצניעו, שאם הצניעו שום אדם אחשביה גביה אע"ג דלית ביה שיעורא ומיחייב עליה, אבל שאר אדם אין חייבין עליו, דלא אהניא מחשבתו אלא לעצמו ולא לכל אדם. והך נמי אתיא דלא כר' שמעון, דר' שמע' סבר מצניע בעי שיעור ומתני' סבר המצניע לא בעי שיעור.
<h2>דף עו.</h2>
ואמ' ר' (שמעון) [אלעזר] הא דלא כר' שמע' בן אלעזר, דתניא כלל אמ' ר' שמעון בן אלעזר, כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו, נתחייב זה במחשבתו של זה. ומתני' תנן אינו חייב אלא המצניען.
מתני'. המוציא תבן כמלא פי פרה, עצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, ויבישין כמלא פי גדי, אין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. המוציא אוכלין כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן וסובן ומורסנן. ר' יהוד' אומ' חוץ מקליפי עדשים המתבשלין עמהן.
עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, פי' עמיר שהן שרשים קשין משערין אותן כמלא פי טלה, ועשבים שהן רכין כמלא פי גדי, שהוא קטן מפי טלה. עלי שום ועלי בצלים, כל זמן שהן לחין הן מאכל אדם ושיעורן ככל האוכלין כגרוגרת, וכשיבשו דינן כעשבים כמלא פי גדי, ואין מצטרפין כל אילו זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. אמ' ר' יוסי ביר' חנינה אין מצטרפין לחמור שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. פי' אין העצה מצטרף לתבן להשלים כמלא פי פרה, אבל תבן מצטרף לעצה להשלים כמלא פי גמל.
מאי עצה, אמ' רב יהודה תבן של מיני קטניות. פי' ומפני שהוא יותר קשה מן התבן של תבואה שיערו אותו כמלא פי גמל, שהוא יותר ממלא פי פרה. כי אתא רב דימי אמ' המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, ר' יוחנ' אמ' חייב וריש לקיש אמ' פטור. לרמשא אמ' ר' יוחנן הכי, לצפרא הדר ביה. אמ' רב יוסף שפיר עבד דהדר ביה, דהא לא חזי לגמל. אמ' ליה אביי אדרבה, כמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה. אלא כי אתא רבין אמ' המוציא תבן כמלא פי פרה, לגמל כולי עלמא לא פליגי דחייב, דהא חזי לפרה, כי פליגי במוציא עצה כמלא פי פרה לפרה, ואיפכא איתמר, ר' יוחנן אמ' פטור וריש לקיש אמ' חייב. ר' יוחנן אמ' פטור, אכילה על ידי הדחק לאו שמיה אכילה, ריש לקיש אמ' חייב אכילה על ידי הדחק שמה אכילא.
<h2>דף עו:</h2>
חוץ מקליפיהן גרעיניהן וסובן ומורסנן. פי' בענן שיעור כגרוגרת אוכלין בלא הקליפין ובלא הגרעינין, וכן נמי בלא סובין ומורסן, שאין הסובין והמורסן משלימין לגרוגרת. ומקשה, וסובן ומורסנן לא מצטרפי, והא תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן, אלמא מצטרפי. אמ' אביי שכן עני אוכל פיתו בעיסה בלוסה. פי' מעורבת העיסה עם הסובין והמורסן, ומשום הכי מצטרפין לחלה, אבל לכגרוגרת דשבת שהוא דבר מועט לא מצטרפי. והוא הדין נמי שאם הוציא כגרוגרת מאותו הלחם שחייב, ואע"פ שהסובין והמורסן מעורבין שם, דכיון דעבדינהו לחם עם הקמח אחשבינהו, אבל כגרוגרת קמח (או) [אם] יש שם סובין או מורסן, אפי' לעני לא חשיב עד שיהא קמח נקי.
ר' יהודה אומ' חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן. פי' כל הקליפות אין מצטרפות לגרוגרת, חוץ מקליפי עדשים, שדרכן להתבשל העדשים בקליפיהן. ומקשה, עדשים אין פולין לא, והתניא ר' יהוד' אומ' חוץ מקליפי פולים ועדשים. לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי. ועתיקי מאי טע' לא, אמ' ר' אבהו מפני שנראין כזבובין בקערה.
המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף בהן הקילורית, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. ר' שמע' או' כולן ברביעית. לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. תנא כדי מזיגת כוס יפה, מאי כוס יפה כוס שלברכה. פי' כך יין צריך להוציא, כשיעור שנותנין לכוס של ברכה ומוזגין אותו במים. וכוס של ברכה קורא כוס יפה, משום דבעי שטיפה והדחה. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. פי' דשיעור כוס של ברכה הוא רובע רביעית הלוג מיין חי כשימזגנו על חד תלת מיא יעמוד על רביעית הלוג.
<h2>דף עז:</h2>
חלב כדי גמיעה. ת"ר, המוציא חלב של בהמה כדי גמיעה, חלב של אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפה. פי' מה ששפין על העין בפעם אחת. דבש כדי ליתן על הכתית. פי' כתית שיש על גבו של גמל בגבנוניתו, ועל זה נקרא דבשת גמלים שרגילין למשוח שם דבש. תנא, כדי ליתן על פי כתית. שמן כדי לסוך אבר קטן. תנא שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו, פי' אצבע קטנה של קטן.
<h2>דף עח.</h2>
מים כדי לשוף בהן את הקילורית. פי' כדי לשפשף בהן את הקילורית שרוצה ליתן על גבי העין. ושאר כל המשקין ברביעית. פי' כגון מי תותין ורימונים וכל מי פירות. וכל השופכין ברביעית. פי' מים עכורין דלא חזו לשתייה וקיימי לשפיכה, ואמרי, שופכין למאי חזו, אמ' רב ירמיה לגבל בהן את הטיט.
מתני'. המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה. ר' יהודה או' כדי ליטול מידת מנעל לקטן, נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין. המוציא קשר של מוכסין חייב, נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון.
<h2>דף עח:</h2>
מתני'. עור כדי לעשות קמיע, קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישר', דיו כדי לכתוב שתי אותיות, כוחל (כוחל) כדי לכחול עין אחת. פי' אם הוציא שיעורו כדי לכרוך על הקמיע שתולה בצוארו. [ע"ט ע"א] ואמרי' בעא מיניה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה. פי' עור מעובד שאלו, וממתני' לא מצי למיפשט דיש לומר כשאינו מעובד הוא. [אמ' ליה כדתנן, עור כדי לעשות קמיע. דעור דמתני' מעובד הוא]. המעבד עור בכמה. פי' עור שאלו ואמ' המעבד העור, דתנן דהוי אב מלאכה, כמה עור יעבד ויתחייב. אמ' ליה לא שנא. פי' ששיעור עיבודו שיעור הוצאתו. עוד שאלו, לעבדו בכמה. פי' שלא עיבדו, אלא עתיד לעבדו, שיעור הוצאתו בכמה. אמ' ליה לא שנא, פי' דבין מעובד ובין שאינו מעובד שיעור אחד להם בהוצאת שבת כדי לעשות קמיע. ומנא תימרא, דתנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטוה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול, אלמא כיון דלטוייה קאי שיעורו כטווי, הכא נמי כיון דלעיבוד קאי שיעורו כמעובד. ואקשי', ולא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד, והתנן הבגד שלשה על שלשה למדרס, השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה, מפץ ששה על ששה, ותני עלה הבגד והשק והעור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה. ומתרץ, ההיא בקרטבלא. פי' עור מבושל, שהוא עב וקשה ואינו ראוי לעשות ממנו כלום ולא לכרוך על הקמיע, ולא חזי כי אם לשטיח לאכל עליו ולשכב עליו, הילכך שיעור הוצאתו כשיעור טומאתו בה' טפחים. אבל לעולם עור רך מעובד, הראוי למנעלים וסנדלים וגם ראוי לכרוך על הקמיע, שיעור הוצאתו כדי לעשות קמיע כמתני'.
ת"ר, הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב שלדקל, אחרים או' כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. פי' קליפה עבה הגדילה סביב הדקל. רבב כדי לטוש תחת אספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע. והא תניא כגרוגרת, אידי ואידי חד שיעורא הוא. פי' שומן שיעורו כדי לשוף ולמשוח תחת אספוגית קטנה כדי לטגנה בו במרחשת. מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורה כאגוז.
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין. תנא, כמה קשר מוכסין שתי אותיות. פי' והן גדולות מאותיות שלנו. המוציא קשר של מוכסין חייב. אי קשיא, השתא נייר חלק כשיעור לכתוב קשר של מוכסין חשיב, קשר עצמו לא כל שכן. ויש לומר המוציא קשר של מוכסין חייב מכל דבר שנעשה, בין שכתבו על עור או קלף, ואע"פ שהקלף צריך שיעור גדול מזה כדלקמ', כיון שנעשה עליו קשר של מוכסין חשוב הוא וחייב עליו.
<h2>דף עט:</h2>
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה, שהיא שמע ישראל. אמ' רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף, מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפלין. פי' דוכסוסטוס, כשהקלף הוא עב מגרדין ממנו קליפה אחת מעל גבי מקום השיער, ואותה הקליפה שגירד תיקרא דוכסוסטוס, וגוף העור יקרא קלף מפני שהוקלף. וקלף אין כותבין אלא במקום בשר שהוא היפה והחלק שלו, מפני שמקום שיער שלו אינו חלק, בעבור שהסירו משם אותה קליפה. ודוכסוסטוס אין כותבין אלא במקום שיער, שהוא היפה והחלק שלו, שמקום בשר שלו היה דבוק עם הקלף שגרדוהו משם, והילכך אינו חלק ויפה מפני הגרדין שבו. ואקשי' ליה ממאי דתנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, ומהדר למצוה. ואם כתבן אדוכסוסטוס נמי כשירין. ת"ש הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער. ומהדר נמי, למצוה. ואקשי' ליה, והתניא שינה פסול. ומהדר, אמזוזה. שאם כתבה על הקלף פסולה, אבל תפילין כשירין אדוכסוסטוס. והתניא, שינה בין בזה ובין בזה פסול. ומהדר, אידי ואידי אמזוזה, והא דכתבה אדוכסו' במקום בשר והא דכתבה אקלף, אבל לעולם התפילין כשירות בזה ובזה. ואיבעיתימא שינה בזה ובזה תנאי היא, דתניא שינה בזה ובזה פסול, ור' אחא מכשיר ורב דאמ' כר' אחא, רב פפא אמ' רב דאמ' כתנא דבי מנשה, דתנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלת פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשירה, מאי, אילימא מזוזה, מזוזה אקלף מי כתבי'. פי' והתניא הל' למשה מסיני מזוזה אדוכסוסטוס. אלא לאו תפילין. וש"מ דכשרות גם על דוכסוסטוס, ורב דאמ' כתנא דבי מנשה. ומקשי', ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן. פי' אע"ג דמכשרי' להו אדוכסוסטוס אגויל לא כתבי. אלא כי תניא ההיא בספר תורה. ומהכא לא תסייעיה לרב, וילפינן מהכא דקים ליה לתלמודא דלא כתבינן תפילין אגויל שהוא מעובד בעפצים, וטע' דמילתא מפני שהגויל נכתב במקום שיער ותפילין צריכין להיכתב במקום בשר. אינמי מפני שצריך להכניסן בבתים לא כתבי' להו על הגויל שהוא עב, אלא על קלף שהוא דק הרבה מפני שהוסרה קליפתו. ואמרי', לימא מסייעא ליה, כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טע' דאין מורידין הא מורידין עושין, מאי לאו דכתיבי אדוכסוסטוס. ואתיא סיועא לרב. ומהדר, לא, דכתיבי אקלף. ולעולם דוכסוסטוס פסול לתפילין. ומיהא שמעי' דשתי פרשיות של מזוזה רשיי לכותבן על שתי מגילות ולתופרן יחד, דהא אינן סמוכות זו לזו, והכי תלי טע' לפי שאין מורידין, הא מורידין עושין, אלא לאו ש"מ רשיי לחברן בתפירה. ויש מי שפירש ספר תורה שבלה, ונשארה אחת מן הפרשיות של מזוזה ואחר הפרשה יש חלק, שיכול לכתוב האחרת, דהא אינן יחד בספר תורה, ומזוזה אינה אלא כאיגרת אחת. ואינו נראה לי, שהיכן ימצא כל כך חלק. ומקשה, מזוזה אקלף מי כתבי. ומהדר, אין. והתניא כתבה על הנייר ועל המטלת פסולה, אמ' ר' שמעון בן אלעזר [רבי] מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת. פי' שהקלף הוא גוף העור, ודוכסוסטוס היא הקליפה שהוסרה ממנו ואינה חזקה הקליפה כמו גוף העור, ולעולם תפילין על דוכסוטוס הן פסולין. ואמרת, השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף, אלא אימא קלף הרי היא כדוכסוסטוס, מה דכסוסטוס כותבין עליו מזוזה, אף קלף כותבין עליו מזוזה. וקיימא הכי מסקנא דהיל' דמזוזה כשירה בין על הדוכסוסטוס בין על הקלף, אבל תפילין אינן כשירות אלא על הקלף ולא על הדוכסוסטוס, וכל שכן על הגויל דלא, דהא כי הוה ס"ד מעיקרא דתפילין נכתבין אדוכסוסטוס אמרי' ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבי', כל שכן השת' דאסיקנה דדוכסוסטוס פסול לתפילין דגויל נמי פסול, ולא מיתכשר לתפילין אלא קלף שכתיבתו במקום בשר. ובשימוש תפילין ראיתי כתוב, אמ' אביי אי כתבינהו בגויל שפיר דמי, ואי לא ליכתבינהו אקלף במקום בשרא ובגויל לאפי שערא. ונראה לי שאין לסמוך על זה, שאם אביי אמ' הדברים הללו היאך לא נכתבו בתלמוד, והאיך מתמיה תפילין אגויל מי כתבי ואביי היה מכשירן, הילכך נראה לי דלאו דסמכא נינהו מה שכתוב בשימוש תפילין.
<h2>דף פ.</h2>
כוחל כדי לכחול עין אחת. והא לא כחלי, אמ' רב הונא שכן צנועות כוחלות עין אחת. פי' שמכסות את פניהן ואינן מגלות אלא עין אחת, ואותה העין שמגלות כוחלות. תניא, ר' שמע' בן אלעזר אומ' כוחל אם לרפואה כדי לכחול עין אחת, אם לקשט בשתי עינים. ואוקימנה בעירניות שאינן כל כך צנועות ומגלות שתי עיניהן.
שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. תנא כדי ליתן על פי נקב שביין. פי' שמוציאין ממנו יין וסותמין אותו בשעוה.
מתני'. דבק כדי ליתן בראש השפשף, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ר' יהוד' אומ' כדי לעשו' פטפוט. סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. ר' יהוד' אומ' כדי לסוד (בלבול) [כלכול]. ר' נחמיה אומ' כדי לסוד אנדיפי.
תנא, כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה של ציידין. פי' הציידין תוחבין קנה ארוך, ובראש הקנה משימין לוח קטן ונקרא שפשף, ומשימין בראש השפשף דבק שכשיבוא העוף וישב עליו ידבק רגלו או כנפו באותו הדבק ויפול ויתפשנו. זפת או גפרית כדי לעשות נקב. פי' נקב גדול שבחבית סותמין אותו בזפת או בגפרית.
חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. פי' חרסית היא כתישת לבינים, ומתקנין בה הכור של צורפי זהב, ואם הוציא כשיעור שיעשו ממנה פי הכור שהוא דבר מועט חייב. ר' יהוד' אומ' שיעורו הוא כדי לעשות ממנה פטפוט, שהוא רגל הכירה, שעוש' לכירה שלשה פטפוטין, כדתנן בכלים פיטפוטי כירה שלשה, ושיעור הפיטפוט הוא יותר גדול מפי כור. ואקשי', למימרא דשיעורא דר' יהוד' נפיש משיעורא דרבנן, והא קיימ' לן דשיעורא דרבנן נפיש, דתנן ר' יהוד' אומ' כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן. פי' רבנן משערין הגמי כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה, שהוא שיעור גדול מר' יהודה דמשער במידת מנעל של קטן, אלמא ר' יהוד' מחמיר גבי הוצאת שבת ומחייב בשיעור קטן. ומהדר, כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה. שהוא שיעור קטן לסוד הפטפוט.
סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. פי' סובין שורפין כמו פחמים של צורפי זהב.
<h2>דף פ:</h2>
ת"ר, המוציא שיע' כדי לגבל, טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. פי' השיער יפה לטיט שאינו מתפרך, שהשיער מחזקו. סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. פי' סדין הבנות בסיד כדי להשיר את השיער ולהאדים את הבשר. תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. פי' האי קטנה דמתני' אאצבע קטנה קאי. אמ' רב יהוד' אמ' רב בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו. פי' שהגיעו לכלל הבאת שערות ולא הגיעו לפרק השנים והוא ניוול להם. בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור.
תנא, אנפיקנון שמן זית שלא הביאו שליש. פי' אנפיקנון דתנן במנחות אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא נתבשלו שליש צורכן. ולמה סכין אותו, מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר. ר' יהודה אומ' כדי לעשות כלכול. ואסיקנה, כלכול היא צעדה מקום הצעדים, ואנדיפי הוא המצח.
מתני'. אדמה כחותם המרצופין, דברי ר' עקיב', וחכמ' אומ' כחותם האיגרות. זבל וחול הדק כד לזבל קלח של כרוב, דברי ר' עקיב', וחכמ' אומ' כדי לזבל כרישה, חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. קנה כדי לעשות קולמוס, אם היה עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבבצים, טרופה ונתונה באילפס. פי' אדמה עפר כמו ואדמה על ראשו, כחותם המרצופין שקין גדולים שממלאין פרקמטיא ומטעינין אותן על הבהמה וחותמין הקשר שבפיהן באדמה, וחותם האיגרות הוא יותר שיעור מועט וכמו שחותמין בשעוה היו חותמין באדמה.
חול גס כדי ליתן מלא כף סיד. תנא, כדי ליתן על פי כף של סיידין. פי' שמערבין עם הסיד כדי להיות חזק.
קנה כדי לעשות קולמוס. תנא, קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו. כדי לבשל ביצה קלה. מאי ביצה קלה, אמ' רב ששת ביצת תרנגול', ומאי קרו לה ביצה קלה שיערו חכמי' (ו)אין לך קלה לבשל יותר מכדי ביצת תרנגולת. ומאי שנא כל שיעורי שבת כגרוגרת והכא כביצה, אמ' רב נחמן כגרוגרת מביצה קלה.
<h2>דף פא.</h2>
מתני'. עצם כדי לעשות תרווד, ר' יהוד' אומ' כדי לעשות חף. זכוכית כדי לגרד בה ראש הכרכר, צרור אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב או' כדי לזרוק בבהמ'. כדי לעשות חף, אמ' עולא חפי פותחת. פי' אותם השינים שמשימין בתוך הפותחת, שעולין ויורדין ונופלין על העץ שבתוך הפותחת, שהוא סוגר את הדלת. כדי לזרוק בבהמה. אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוחנ' כדי שתהא בהמה מרגשת בה. וכמה שיעורה, תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומ' משקל עשרה זוזין. זונין עאל לבי מדרשא. אמ' להו רבותיי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה, אמרו לו כזית כאגוז כביצה, אמ' להו וכי טורטני יכניס, נמנו וגמרו מלא היד.
אמ' רב יהוד' אבל לא את הפייס. פי' פיסת רגבים אל יטלטלנה בשבת כדי לקנח בה מפני שהיא מתפרכת ואינה מקנחת, ונמצא מטלטלה שלא לצורך. אמ' רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול. פי' מי שהוא עצור ממשמש בצרור בפי הטבעת ונפתח הנקב ויוצא הריעי. ובשבת אסור, שלא התירו לו לטלטל כל כך הצרור. מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד. יעשה שינוי מעט, שלא ימשמש בכל ידו אלא בראשי אצבעות'. אמ' ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא היד, ואם לאו כהכרעת מדוכה קטנה של בשמים. פי' אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא, שנפנה שם כל פעם שצריך, יכניס מלא היד, שאם ישארו שם יהיו צריכין לו לפעם אחרת ונמצא שטילטלם לצורך. ואם אין לו מקום קבוע, אלא בכל פעם יוצא ונפנה כאשר ימצא לו מקום, לא התירו לו להכניס אלא שלשה אבנים, שכל אבן שיעורה כראש הבוכנא קטנה ששוחקין בה את הבשמים, ומפני שראש הבוכנא הוה עגול ועב יותר מכל הבוכנא קורא אותו הכרעה, שהוא מכריע על הבוכנא לצד אחד, מפני שהוא עב. והכי מפר' בירושלמ' מלא רגל מדוכה קטנה של בסם, והוא ראש הבוכנא הנכנס ושוחק בתוך המדוכה. אמ' רב ששת אם יש עליה עד מותרת. פי' אבן שקינח בה בחול וליכלוך הקינוח ניכר בה, והוא עד שכבר קינח בה מותרת היא לטלטלה בשבת לקנח בה, ואע"פ שיש לו כל שיעורו יכול לטלטל גם זו, שכיון שכבר קינח בה (שכבר) הוכנה לכך ואין בה איסור מוקצה. מיתיבי, עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתיות ואילו הן, האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ובית הכוסות, ומוריגי בהמה, ושדרו של דג, ודג מליח שלא בושל כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית, והמקנח בצרור שקינח בו חבירו. פי' והיכי אמרת אם יש עליה קינוח מותרת, והא לא חזיא. לא קשי', הא בלח והא ביבש. ואיבעיתימ' (הא) כאן מצד אחד כאן משני צדדין. ואיבעית' הא דידיה והא דחבריה. אמ' ליה אביי לרב יוסף ירדו עליה גשמים וניטשטש מהו, אמ' ליה אם רישומן ניכר מותר. פי' אבל אם ניטשט' הקינוח שהיה עליה לגמרי חזרה להיות מוקצה כבתחילה.
<h2>דף פא:</h2>
בעא מיניה רבה בר שילא מרב חסדא, מהו להעלותן עמו לגג. פי' אילו שרוצה לקנח בהן מותר להעלותן מן החצר לגג, או דיל' לא התירו לו לטלטלן אלא סמוך לבית הכסא ולא כל כך. אמ' ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' כדילפינן מוהתעלמת מהם, פרט לזקן ואינה לפי כבודו, והכא נמי דחינן איסור מוקצה מדרבנן, דאסמכוה אלאו דלא תסור משום כבודו.
אמ' רב הונא אסור ליפנות בשדה נירא בשב', מאי טעמ' דילמ' שקיל צרור מעילאי ושדי לתתאי ומיחייב משום דרבא, דאמ' רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש.
אמ' ר' שמע' בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו, והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. פי' התולש בכוונה מעל הצרור חייב חטאת, דזהו מקום גידולן, ולא תימא כיון דלא השרישו בארץ כתלושי' דמו, ואפי' הכי מותר לקנח בו, ולא חיישי' שמא יתלוש אותן העשבים, שהו' אינו מתכוין לתלוש כי אם לקנח, ודבר שאינו מתכוין מותר כר' שמע'. אמ' רב פפא ש"מ מדריש לקיש, האי פרפיסא שרי לטלטולה בשבת. פי' פרפיסא הוא עציץ נקוב שזורעין שם עשבי בשמים, ומותר לטלטלו בשבת אע"פ שהזרעים בתוכו, ולא אמרי' כשמגביהו מן הקרקע נראה כתולש, שהרי הוא יונק מריח הקרקע, שכמו שהתיר ר' שמע' לטלטל צרור מלא עשבים ולא אסר משום תולש הוא הדין לזה פרפיסא, ואיסור מוקצה אין בו, שלכך הוא עשוי להניחו על שולחנו להריח בו, או במראשות מיטתו. מתקיף לה רב פפא, אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך. פי' מה שהתיר ר' שמע' לא התיר אלא לצורך כבודו לקנח בו, אבל שלא לצורך קינוח, כדי להריח בו, לא התיר. אמ' אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, היה מונח על גבי קרקע והניחו גבי יתידות חייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע. פי' שדרך הנקב הוא יונק מריח הקרקע. ופירש המורה דהאי חייב לאו דווקא הוא, אלא איסור בעלמ' קאמ', דאי חייב ממש קאמ' היכי שרו רבנן איסור כרת לצורך הקינוח, ודכוותה אמרי' הבא על הגויה חייב משום נשג"ז, דלאו מדאוריי' הוא אלא מדרבנן. ודווק' לסלק העציץ מעל גבי קרקע יש בו משום תולש, אבל אם היה מונח על גבי יתידות מותר לטלטלו ולשומו על גבי שולחנו, ואין שם לא משום תולש ולא משום נוטע, והוא שהכינו לכך שלא יהא אסור משום מוקצה.
אמ' ר' יוחנ' אסור לקנח בחרס. אי משום סכנה שמא יחתוך שיני כרכשתא, אי משום כשפים. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו אזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבון בהדייכו לא אותבוה, אמרה מילתא אסרתה לארבא, אמרי אינהו מילתא שריוה. אמרה להו מאי אעביד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינה אמנא, ולא (ולא) שלפיתו ירקא ואכליתו מכישא דאסר גינאה.
<h2>דף פב.</h2>
אמ' רב יהודה האי מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב להדיא. פי' אל ירכין גופו בבהלה ובחזקה. ולא ליטרח טפי. דהא כרכשתא אתלת שיני יתבא, דילמא משתמטא חדא מיניהו ואתי לידי סכנה.
היו לפניו צרור וחרס, רב הונא אמ' מקנח בצרור ואין מקנח בחרש. פי' בשבת קאמ', ואע"פ שהצרור מוקצה והחרש יש בו תורת כלי, מוטב שיקנח בצרור ולא בחרש מפני הסכנה. ורב חסדא אמ' מקנח בחרס. שיש עליו תורת כלי. ואין מקנח בצרור. שהוא מוקצה. מיתיבי, היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואינו מקנח בצרור, תיובתא דרב הונא. תרגמא רפרם בר פפא באוגני כלים. שהן חלקין ואינן חותכין.
היו לפניו צרור ועשבים, רב חסדא ורב המנונא, חד אמ' מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים. פי' מחוברין לקרקע, וגזירה שמא יתלוש. וחד אמ' מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. שהוא מוקצה. ואם תאמר אסור להשתמש במחובר לקרקע, לא אסרו אלא באילנות ובקנים וכיוצא בהן שהם קשים, כדאמ' בפרק בכל מערבין. מיתיבי, המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות, לא קשיא, הא בלחין הא ביבישין. הנצרך לפנות ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא, חד אמ' רוח רעה שולטת בו. פי' ריח הפה. וחד אמ' רוח זוהמא שולטת בו. פי' שמסריח כל גופו. תניא, הנצרך ליפנות ואכל דומה לתנור שהסיקוהו על אפרו, וזו היא תחילת ריח הפה. אכל ולא שתה אכילתו נהפכת לדם, וזו תחילת חולי מעים. אכל ולא הילך ארבע אמות אכילתו נרקבת, וזו היא תחילת רוח רעה. רחץ ולא סך תחילה כשופך מים על גבי חבית, רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים. רחץ בחמין ולא נשתטף בצונין דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונין. הנצרך ליפנות ואינו יכול אמ' רב חסדא יעמו' וישב יעמוד וישב. ת"ר, הנכנס לסעודת קבע יהלך עשר פעמים שלי' י' פסיעות ונפנה ונכנס וישב במקומו.
מתני'. חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו, דברי ר' יהוד'. ר' מאיר או' כדי לחתות בו את האור. ר' יוסי או' כדי לקבל [בו] רביעית. אמ' ר' מאיר אע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר, ולא ימצא במכתתו חרס לחתות אש מיקוד. אמ' לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא. ומקשה, מסתברא שיעוריה דר' יוסי נפיש. פי' דלחתות אש בחרש קטנה אדם יכול להוליך אש, אבל לקבל רביעית הוא שיעור גדול. ומקרא שיעורא דר' מאיר דנפיש. דאי סל' דע' שיעורא דר' יוסי נפיש, לייט קרא במנא זוטרא דלא לישתכח והדר לייט במנא רבה. אמ' אביי לחתות אש מיקידא רבה. שאין אדם יכול לחתות מיקידא רבא אלא במנא רבה, ולעולם שיעוריה דר' מאיר נפיש. שפיר קאמ' ר' יוסי לר' מאיר. פי' שהרי כדי לקבל רביעית אחשביה קרא, ואם כן דבר חשוב הוא אצל שבת. ור' מאיר לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח, אלא אפי' מידי דלא חשיב לאינשי לא לישכח ליה. ולעולם לא חשיב אלא כדי לחתות אש. ותנא קמא מחמיר ומחייב בשיעורא זוטא כדי ליתן בין פצים לחבירו, פי' פצימין הן קורות מנוסרות לטבלאות, ומאותן הטבלאו' עושה מזוזות לחלונות משני הצדדין ומלמעלה ומלמטה, כמו אסקופה ומשקוף, וכשמסדר אותם הפצימין לארץ כמין סואר של קורות, אם יש חלל בין פצים לחבירו משים חרש ביניהן כדי שיעמדו מיושבין זה על זה ולא יתעקמו.
אמ' ר' עקיבה מניין לע"ז שמטמא במשא כנידה, שנ' תזרם כמו דוה צא תאמר לו, מה נידה מטמאה במשא אף ע"ז מטמא במשא. תנן התם בע"ז [מ"ז ע"ב]. מי שהיה ביתו סמוך לע"ז אסור לבנותו. כיצד יעשה, כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה. היה שלו ושל ע"ז נידון מחצה על מחצה, אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ, שנ' שקץ תשקצנו וגו'. ר' עקיבה אומ' כנידה, שנ' תזרם כמו דוה, מה נידה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא. אמ' רבא במשא כולי עלמ' לא פליגי דמטמאה, דהא איתקש לנידה, כי פליגי באבן מסמא. פי' באבן גדולה, שהיא מושמת על גבי אבנים וכלים תחתיה. ועמדה ע"ז על אותה האבן ותחתיה כלים, אעפ"י שלא נגעה בהן ולא הוסטה עליהן הן טמאים, כמו שהנידה מטמאה משכב ומושב אע"פ שלא דרסה עליהן, אלא עמדו תחת אבן (מטמא) [מסמא], כדילפינ' בספר' מקראי. ודווקא משכב ומושב מיטמאין במדרסו של זב ולא שאר כלים, שכל מה שהזב נישא עליו ולא נגע בו טהור חוץ מן האדם ומושב ומשכב. והכי תנן בזבין, וע"ז לאו בת מעבד משכב ומושב הוא, שאין מדרס אלא בבעלי חיים, אלא היא מטמאה כלים שתחת אבן מסמא בטומאה קלה, דהאי כי דיניה והאי כי דיניה. ר' עקיב' סבר מה נידה מטמאה באבן מסמא אף ע"ז מטמאה באבן מסמא. והאי דתנן במשא לאו דווקא, והוא הדין באבן מסמא. ורבנ' סברי כשרץ, מה שרץ לא מטמא באבן מסמא אף ע"ז לא מטמאה באבן מסמא. ולר' עקיב' למאי הילכ', איתקש לשרץ למשמשיה. ולרבנן למאי היל', איתקש לנידה למשא. ליקשה (לעילה) [לנבילה], אין הכי נמי, אלא למאי היל' איתקש לנידה, מה נידה אינה לאיברים אף ע"ז אינה לאיברים. פי' שאין אבר אחד מן הנידה מטמא כנידה לעשות משכב ומושב, אלא הרי הוא מטמא כאבר מן החי במגע ובמשא ובאהל ולא כנידה, ונבילה ושרץ איתנהו לאיברים, כדתנן בפרק קמא דאהילות האיברים אין להם שיעור, אפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. ור' אלעזר אמ' באבן מסמא כולי עלמ' לא פליגי דלא מטמאה, כי פליגי במשא. פי' שלא הוזכרה אבן מסמא אלא גבי משכב ומושב אצל הזב ולא בשאר כלים, וע"ז לאו בת מיעבד משכב ומושב היא, הילכך אין לה טומאה אבן מסמא. ר' עקיב' סבר כנידה, מה נידה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא. ורבנן סברי כשרץ, מה שרץ לא מטמא במשא אף ע"ז לא מטמאה במשא. ור' עקיב' למאי היל', איתקש לשרץ למשמשיה. ולרבנ' למאי היל', איתקש לנידה לאיברים, מה נידה אינה לאיברי' אף ע"ז אינה לאיברים. וכל הני מתני' עד המוציא עצים אין זה מקומן, אלא איידי דאמרן בשילהי פרקין דלעיל קראי דאסמכתא לר' מאיר ולר' יוסי, תנא נמי הני קראי דאסמכתא ילפינן מיניהו.
<h2>דף פג:</h2>
מתני'. מניין לספינה שהיא טהורה, שנ' דרך אניה בלב ים. פשיט', אניה בלב ים היא. הא קמ"ל כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. תניא, חנניה או' נלמדה משק, מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל מיטלטל מלא וריקם, לאפוקי ספינה דאינה מיטלטל' מליאה וריקנית. מאי ביניהו, איכא ביניהו ספינה של חרס, מאן דאמ' דרך אניה בלב ים הא נמי אניה בלב ים היא, ומאן דאמ' משק הנך דכתיבי גבי שק הוא, דאי מיטלטל מלא וריקם אין, ואילא לא, דהיינו ספינה של עץ, לאפוקי ספינה של חרס דאע"ג דאינה מיטלטלת מליאה וריקנית טמאה. אינמי ספינת הירדן איכא ביניהו, מאן דאמ' דרך אניה בלב ים הא נמי אניה בלב ים היא. פי' שהנהר נמי טהור כמו הים. ומאן דאמ' מיטלטל מלא וריקם, הא נמי מיטלטלת מליאה וריקנית היא, דתניא חנניה בן עקביה או' מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה, מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה אל הים.
<h2>דף פד:</h2>
מתני'. מניין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעין בתוכה ה' זירעונין, ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע, שנ' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זירועיה תצמיח, פי' ה' זירעונין זורעין בתוכה, ולא הוו כלאים. מאי משמ', אמ' רב יהוד' כי כארץ תוציא חד, צמחה תרי, זירועיה תרי הרי ארבעה, תצמיח חד הרי חמשה. פי' כיון דזירועיה אתא לדרשא, דרשי' כולהו לריבויא, ואע"ג דתוציא צמחה חד משמע דרשינן להו לתרי. וקים להו לרבנן דחמשה בשיתה לא ינקי מהדדי. פי' מקרא ילפינן לחמשה זירעונין, אבל מידת הערוגה כמה צריך להם לא ילפינ' מקרא, אלא כיון דקים להו לרבנ' דחמשה זרעים חיין בששה על ששה ולא ינקי מהדדי, סתמא דמילתא דקרא נמי בהאי שיעורא מיירי שיוכלו לחיות בו. ושיעור יניקת הזרע הוא טפח ומחצה, וצריך להרחיק מזרע לזרע ג' טפחים, שיהא טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, וזורע זרע אחד לכל רוח באמצע הרוח, אחד לצפון ואחד לדרום ואחד באמצע בין שניהן ואחד במזרח ואחד במערב שיבוא בין זרע לזרע ג' טפחי'. ומקשה בגמ', והאיכא מקום קרנות. פי' שלא זרעתה אלא זרע אחד לכל רוח ורוח באמצע הרוח, והרי יש גם מקום הקרנות, שיוכל לזרוע בכל קרן וקרן זרע אחד ויבואו כולן ט' זרעים, ובין כל זרע וזרע יהיו ג' טפח', אחד בקרן מזרחית דרומית ואחד בקרן מזרחית צפונית, ואחד באמצע רוח המזרח, ואחד כנגדו בתוך הערוגה רחוק ממנו ג' טפח', ואחד באמצע רוח המערב, ואחד באמצע רוח המערב, ואחד באמצע רוח צפון, ואחד בקרן דרומי' מערבית, ואחד בקרן מערבית צפונית. אמרי בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות. פי' אלה חמשה זרעים לא זרען באחד אחד, אלא מילא כל רוח ורוח מזרע אחד, ובאמצע זרע גרגר אחד כדי שלא יפסיד קרקע ערוגה והרחיק בין כל מין ומין ג' טפחי'.
<h2>דף פה.</h2>
אמ' רב אסי ערוגה ששה חוץ מגבוליה. פי' לבד קרקע הנזרע צריך שיהא ששה על ששה חוץ מן הגבולין שלה, שצריך שיהיה לה גבול מבחוץ סביב שיהלך שם וישקה הזרעי' ויעדור אותם שלא יכנס וידרוס הזרעים. שלא תאמר מאילו ו' טפחי' יניח גבול סביב ולא יהא מקום הזריעה ששה על ששה, להכי אצטריך רב אסי למימ' דבענן שיהא קרקע הזריע' ששה על ששה, שיהא בין זרע לזרע ג' טפחים.
<h2>דף פו.</h2>
מתני'. מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמיאה, שנ' היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. פי' בג' ימים אכתי לא מסרחה, וקרינא ביה שכבת זרע הראויה לקלוט ולעשות זרע. והקפיד הכת' על טומאת קרי והפרישן מנשותיה' ג' ימים, וביום רביעי להפרשה יקבלו את התורה, שאף אם תפלוט ברביעי תהיה טהורה שכבר הסריחה, ואמרי' בגמ' דארבעה בשבתא עבוד פרישה, ובשבת ניתנה התורה, הרי פירשו שלש' ימים רביעי, חמישי, ושישי, וקרא דכת' כי ביום השלישי ירד י"י על הר סיני, הוא שלישי לימים שלימין עם לילותיהן, שיום רביעי אין לילו עמו. משה הוסיף יום אחד, דרחמ' אמ' ליה וקדשתם היום ומחר דמשמ' שני ימים, ומשה הוסיף ודרש היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. ובענן שני ימים בלא יום רביעי, דהיינו חמישי ושישי, ובשבת שהוא יום שלישי לימים שלימים ניתנה התורה.
מתני'. מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. פי' לקמ' בפרק ר' אליע' דמילה הויא פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן, דר' אלעזר סבר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו, ורבנן סברי דווקא ביום הראשון למילתו מרחיצין אותו, אבל ביום השלישי לא, ופלוגתיהו מיפרשא התם, ור' עקיב' סבירא ליה הכא כר' אלעזר בן עזריה. מתני'. מניין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
מתני'. מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים, אע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר, שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. פי' הקיש סיכת השמן לביאת המים, דמשמ' הכי תנן ביום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה כול'.
<h2>דף פט:</h2>
מתני'. המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזי', קליפי רימונים, אסטס ופואה, כדי לצבוע בגד קטן בשבכה. מי רגלים, נתר ובורית, קימוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. ר' יהודה אומ' כדי להעביר על הכתם. פי' ביצה קלה כבר פירשנו שהיא ביצת תרנגולת, ולא כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה. והא תנינא חדא זמנא, קנה כדי לעשות קולמוס ואם היה עבה או מרוסס כדי לעשות ביצה קלה שבבצים. מהו דתימא התם הוא דלא חזי ליה למידי, אבל עצים דחזו לככא דאקלידא אפילו במשהו, קמ"ל. פי' שיני הפותחת. כדי לצבוע בגד קטן בשבכא. פי' כפה שמשימה האשה על ראשה. ורמינהי, המוציא סממנין שרויין כדי לצבוע בהן דיגמא לאירא. פי' דגמא מראה שמראה לו הצבע כזה תרצה ושיעורו לאירא, והוא מוך שמכניס הגרדי בפי הקנה של ערב ושיעורו קטן. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דוגמא לאירא. פי' השרויין סבר שיעורן בכך, אבל שאינן שרויין צריך שיוכל לצבוע בהן בגד קטן (כשבבה) [בשבכה].
פיס'. ר' יהודה אומ' כדי להעביר את הכתם. פי' כדתנן בנידה שבעה סממנין מעבירין על הכתם, פי' כדי לראות אם הוא דם או צבע, אם יעבור באילו הסממנין הוא דם והבגד טמא ואם לא יעבור הוא צבע והבגד טהור. וקשיא לי אמאי לא תני הכא רוק תפל ומי גריסין כדתני התם.
<h2>דף צ.</h2>
מי רגלים, תנא מי רגלים של ארבעים יום. נתר, תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטיפטרית. פי' מין עפר הוא. בורית, אמ' רב יהוד' זו אהל. פי' עשב שמנקין בו את זוהמת הידים והבגדים. קימוניא, אמ' רב יהודה שלוף דוץ. יש מפרשין שהוא מין עשב הנקרא כך. ומייבשין אותו וטוחנין אותו ורוחצין בו את ידיהן כמו אהל. אשלג, אמ' שמואל שאלתינהו לנחותי ימא ואמרו לי שילגה שמיה, ומשתכחא בנקבא דמרגנייתא ומפקי לה ברימצא דפרזלא. פי' במסמר של ברזל, שמכניס ראש הברזל בנקב המרגלית ומוציא ממנו כמין עפר והוא אשלג, ולקמן בפרק הבונה אמרי' דרימצא הוא מסמר.
מתני'. פלפלת כל שהיא, עטרן כל שהוא. מיני בשמים מיני מתכות כל שהן, מעפר המזבח מאבני המזבח, ממקק ספרים וממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. ר' יהוד' אומ' אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהן, שנ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. פלפלת כל שהיא. קשיא לי, דלעיל תנן תבלין כדי לתבל ביצה קלה והכא תנא פלפלת כל שהיא. ומצאתי שהירושלמי מקשה אותה בעורלה שנינו תבלין כדי לתבל ביצה ועוד שנינו פלפלת כל שהיא, ופריק, תבלין ששנינו הן שחוקין אבל פלפלת היא כברייתה, למאי חזיא, לריח הפה. עטרן כל שהיא, למאי חזיא לצלחתא. פי' כאב חצי הראש. מיני בשמים כל שהן. פי' שהוא להריח.
ת"ר, המוציא ריח רע כל שהוא, שמן טוב כל שהוא, ארגמן כל שהוא, בתולת הוורד אחת. פי' ריח רע מעשנין את התינוקות שלא תשרה עליו רוח רעה. ארגמן הוא בגד הצבוע, וכל שהוא חשוב לעשות ממנו אימרא. בתולת הוורד שהיא גדילה לבדה בקלח אחד, שדרך השושנים לעלות כפותין וזה עולה לבדה, והיא חשובה. מיני מתכות כל שהן. למאי חזי, תניא ר' שמעו' בן אלעזר או' שכן ראוי לעשות ממנו דרבן קטן.
ממקק ספרים. פי' רקבובית שנאכלו על ידי תולעת ששמו מקק, ומפני שהן קדושים וטעונין גניזה בכל שהוא חשיבי להוצאת שבת. ר' יהוד' אומ' אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהוא, שנ' [ו]לא ידבק בידך מאומ' מן החרם. פי' אלמא רחמ' אחשביה לכל שהוא, דכת' מאומה, ותנא קמא סבר אע"ג דאחשביה קרא לאיסוריה כיון דלא חזי לאינשי למידי לא מיחיי' עליה, וזהו דבר שאינו כשר להצניע, כדאמ' לעיל בפרק כלל גדול. וקשיא לי, מאי שנא ע"ז ממת ונבילה ושרץ דתנן בפרק דלקמ' וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ חייב, וכי היכי דהתם לא צריך להוא אלא לפנות ביתו מן הטומאה הוא עושה ומתחייב בהוצאתן, הם הכי נמי בע"ז אע"פ שאינו צריך לה כיון שהוא מפנה ביתו ממנה נתחייב בהוצאתו. ונראה לי, דר' יהודה דמחייב בע"ז מחייב במת ונבילה ושרץ, אבל ר' שמעון פליג עליה, דהכי תנן לקמן ור' שמע' פוטר, משום דבעי ר' שמע' הוצאה שהיא צריכה לגופה שיהא ל(ך)[ו] למוציא צורך באותו החפץ, אבל אם אינו צריך לאותו החפץ פטור על הוצאתו. ותנא קמא דהכא דפליג על ר' יהוד' בע"ז ר' שמע' היא. ואי קשיא, כיון דתנא קמא דר' יהוד' הוא ר' שמע' אמאי מחייב במקק ספרים ומטפחותיהן מפני שצריך לגונזן, והא הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר כיון שיש מצוה בגניזתן [כ](מ)מלאכה שצריכה לגופה חשובה. איהכי אפי' מוציא את המת לקוברו נמי מצוה יש בקבורתו, ואמאי פטר ר' שמע' אף המוציא את המת לקוברו, אלמא דבעי ר' שמע' שיהא צריך לאותו החפץ שהוציאו, והכא כיון שאין לו שום צורך בהן אמאי מתחייב בהוצאתן. ויש לומר, דמקק ספרים ואבני המזבח שיש בהן קדוש' ואע"פ שאינו צריך להשתמש בהן הוא חייב, מפני שכשרואה אותן אדם אינו משליכו לחוץ, אלא מצניען עד שימצא מקום לגונזן והילכך חשיב ומצניעין כמוהו הוי, והיינו דתנן מפני שמצניעין אותן לגונזן, אבל ע"ז ומת ונבילה ושרץ כיון שרואה אותן בתוך ביתו משליכן בחוץ ומפנה את ביתו והמת קובר מיד ואינו מצניען לגונזן, וכיון שאין דרך אדם להצניען לא חשיבי.
מתני'. המוציא קופת הרוכלים, אע"פ שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא אחת. זירעוני גינה פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירה או' חמשה. זרע קישואין שנים, זרע דלועין שנים, זרע פול המצרי שנים, חגב חי כל שהוא, מת כגרוגרת, ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה כל שהוא, (ו)[ש]מצניעין אותה לרפוא'. ר' יהוד' אומ' אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. פי' המוציא קופת הרוכלין שיש בה הרבה צרורות תכשיטי נשים (אלא) אינו חייב אלא אחת. שהוצאה אחת לכולן. ירושלמי, (נ)[מ]קשה אילו הוציא והוציא בהעלם אחד כל[ו]ם אינו חייב אלא אחת, למי נצרכה לר' אליעזר שלא תאמר מינין הרבה יעשו בהוצאות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת, לפום כן צריך למימר אינו חייב אלא אחת. פי' ר' אליעזר על שתי הוצאות בהעלם אחד מחייב שתים, ואם הוציא זירעוני גינה שאינן נאכלין שיעורן בפחות מכגרוגרת, כיון שאינן נאכלין, ובא ר' יהודה בן בתירה לפרש שיעורן חמשה נימין. ירושלמי, שכן דרכן ליזרע בערוגה. ואם היו זרע קישואין או דילועין או פול המצרי חשוב שני נימין מהן. ורמינהי, זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב, דברי ר' עקיבה, וחכמ' אומ' כדי לזבל כרישה. אלמא נימא אחת חשיבא. אמ' רב פפא לא קשיא, הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם מוציא נימא אחת לזריע'.
<h2>דף צ:</h2>
ר' יהוד' או' אף המוציא חגב חי טמא. ותנא קמא טמא לא, דיל' מאית ואכיל ליה. פי' ואע"ג דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, לא יהבי' ליה בידים, דכת' לא תאכלום, להזהיר גדולים על הקטנים. ור' יהוד' אי מאית מיספד ספיד ליה.
ת"ר, המוציא גרעינין של תמרה אם לזריעה שתים, אם לאכילה כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר אחת, אם להסק כדי לבשל ביצה קלה, ואם לחשבון שתים, אחרים אומ' חמש. ת"ר, המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, שמצניעין אותן לנשבין. פי' רשתות. מקשה של חזיר אחת. פי' כמין קשין שעלו שזרתו וראויה כל אחת ואחת (להשמיר) [להשימה] בראש המשיחה של תופרי מנעלים. צורי דקל שנים. פי' הוצין ונצרים של דקל, ועושין מהן מלאכה כמין קופות וסלים שנים, שהן חשובין. תורי דקל אחת. פי' כמין גידין גדולים בסביב הדקל, ואחת מהן ראויה לקשור פי דלעת יבישה. חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לצחק בו. מת כגרוגרת. הרי הוא כשאר כל האוכלין. ירושלמי, הדא דתימר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב.
צפורת כרמים. מאי צפורת כרמים. אמ' רב פליא ביארי. פי' כך שמה. אמ' אביי כי קומצא היא ומשתכחא בדיקלא דחד נברא. פי' בדקל בחור שלא נכרך אלא בסיב חד שגדל סביבותיו וכורכו. ועביד לה לחכמה, היכי עביד, אכיל לה לפלגא דימינא ופלגא דשמאלא (וחכים כל מה דבעי) שדי ליה בגובתא דנחשא וחתים לה בשתין גושפנקי ותלי לה בדרעא דשמאלא, וחכים כל מה דבעי, וגמיר כל מאן דבעי, וסימנין לב חכם לימינו, והדר אכיל ליה לאידך פלגא, ואילא מיעקר תלמודא.
המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה חייב עליו כל שהוא, וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו, אינו חייב אלא כשיעורו. פי' כל האוכלין דתנן דשיעורן כגרוגרת, אם הצניע מהן לזרע אי לדגמא להראות ללוקח שפירות כאלה אתן לך או לרפואה חייב עליו בכל שהוא, דאחשביה בהצנעתו. והוא הדין נמי אי אצנעיה לאכילה, כגון שהיה פרי חדש והצניעו לתינוק, אע"פ שאין בו כגרוגרת חייב, דאע"ג דלעלמ' לא חשיב מפני שאין בו שיעור גרוגר', לזה שהצניעו חשוב הוא, כדתנן לעיל בפרק כלל גדול וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. והאי דנקט לזרע לדוגמא ולרפואה, לאו למעוטי אכילה, אלא אורחא דמילתא קתני שאין אדם מצניע אוכלין פחות מגרוגרת אלא להכי ולא לאכילה, אבל אי מיקרי והצניע גם לאכילה הכי נמי דחשיב וחייב.
ומקשה, למה לי למיתני המצניע לזרע ליתני המ[ו]ציא לזרע לדוגמא ולרפואה חייב עליו כל שהוא. פי' מה צורך שיצ[נ]יענו תחילה לזרע ואחריכן הוציאו, לזרע לבד אם הוציאו לזריעה אע"פ שלא הצניעו מתחילה כלל הרי הוא חשוב, שהרי מוציאו לזורעו, ובאותה המחשבה יתחייב עליו בכל שהוא, ומה צורך לחשב עליו מתחיל' ולהצניעו כיון שיש לנו מחשבה בהוצאה, דמאי דתנן כל האוכלין כגרוגרת דווקא כשהוציאן על דעת לאוכלן, אבל על דעת לזורען או לדגמא או לרפואה בכל שהוא חשיבי, ומה צורך להצניען מתחילה. אילו היה מוציא פחות מכשיעור לאכילה התם ודאי לא הוה מיחייב עד דאצנעיה מתחילה לכך, אבל לזרע לדגמא ולרפוא' שום הצנעה אינו צריך, אלא לבד שמוציאן על דעת לזריעה חייב הוא. והכי אמרי' לקמ' אמ' רב יהוד' אמ' שמואל מחייב היה ר' יהוד' אפי' במוציא חיטה אחת לזריעה, אלמא בהוצאה בלחוד שהוא מוציאה לזריעה הוא חייב, ואינו צריך שום הצנעה. אמ' אביי הכא במאי עסיקי' כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא. מהו דתימ' בטולי בטלה למחשבה קמייתא, קמ"ל דכל העושה על דעת מחשבה הראשנה הוא עושה. פי' מתני' רבותא נקט לך, דודאי היכא דהוציאו על מחשבת זריעה בכל שהוא מיחייב, דהא אחשביה, אלא אע"ג שהוציאו סתם, שלא חישב עליו לזריעה, אלא היה מטלטלו מבית לבית, כיון שמתחילה חישב עליה ואצניעה לזריעה, אע"ג דהשתא אינשי למחשבתו הראשנ', כל זמן שלא ביטלה לאותה המחשבה בפירוש אמרי' על דעת מחשבתו הראשנה הוא עושה ועדיין היא בחשיבותו ונתחייב עליו בכל שהוא. ודווק' כשזכור ההצנעה, אלא שכח למה הצניעו, התם אמרינ' דלא ביטלה למחשבה קמייתא וכל מה שעושה על דעת הראשנה הוא עושה, אבל אם שכח ההצנעה לגמרי עכשיו כהוציאו סתם אינו חייב אלא כגרוגרת, דסתם הוצאת אוכלי' לאוכלן היא ושיעורו כגרוגרת. ומשו' הכי קתני המצניע לזרע ולא קתני המצניע סתם לרבותא, אע"ג דהוות ההצנעה לזריעה והשתא אפקיה סתמא דמשמ' לאכילה, דהוה אמינא באה מחשבה (שמיה) [שניה] ובטלה המחשבה הראשנה, דכאילו פירש לאכילה דמי, קמ"ל דכיון שהוא זכור ההצנעה לא ביטל המחשבה ראשנה, וכל שכן אם היתה ההצנעה ראשנה לשם אכילה והשתא שכח למאי אצנעיה והוציאו סתם שהוא חייב, שאין כאן שינוי מחשבה.
<h2>דף צא.</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל מחייב היה ר' מאיר אף במוצי' חטה אחת לזריעה. פשיט', כל שהוא תנן, מהו דתימ' כל שהוא לאפוקי מכגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית, קמ"ל. פי' חיטה שהיא אוכלין, דבאוכלי' יש לחלק בין כשהוציאן לאכילה ובין כשהוציאן לזריעה, אבל זירעוני גינה אע"ג דלזריעה מפיק להו בענן חמשה, דסתם זירעוני גינה לזריעה מפיק להו (בענן חמשה דסתם זירעוני גינה לזריעה מפיק להו בענן חמשה דסתם זירעוני גינה לזריעה מפיק להו) ואפי' הכי תני חמשה, אבל אם ודאי הצניע נימא אחת לזריעה ואחרי כן הוציאה חייב, משום דאחשבה בהצנעתו.
פיס'. וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. מתני' דלא כר' שמע' בן אלעזר, דתני' כלל אמ' ר' שמעון בן אלעז' כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחיי' זה במחשבתו של זה.
<h2>דף צא:</h2>
פיס'. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. פשי', אמ' אביי הכא במאי עסיקינן כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר, מהו דתימ' כיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי, קמ"ל כיון דזרקיה לאוצר בטליה. פי' כיון שלא חזר והצניעו אלא עירבו עם שאר פירותיו ביטל חשיבותו.
מתני'. המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור, (שלא) מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. קופה שהיא מליאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה, אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור, עד שיוציא את כל הקופה. האי אסקופה היכי דמיא, אילימא אסקופה רשות הרבים. פי' כגון שעומדת חוץ מן הפתח ואינה מקורה במשקוף ואינה גבוהה שלשה, דדרסי לה רבים. אמאי, והא אפיק לה מרשו' היחיד לרשות הרבים. ואלא אסקופה רשות היחיד, דגביהא עשרה ורחבה ארבעה, בין שחזר והוציאן, בין שהוציאן אחר פטור, הא אפיק ליה מרשות היחיד לרשות הרבי'. ואלא אסקופה כרמלית, והא קמ"ל דנח בכרמלית הא לא נח בכרמלית מחייב, ומתני' דלא כבן עזיי דתניא המוצי' מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזיי פוטר.
פיס'. קופה שהיתה מליאה פירות כול'. אמ' חזקיה לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודילועין, אבל מליאה חרדל חייב. אלמא קסבר אגד כלי לאו שמיה אגד. פי' אע"פ שהחרדל עומד בכלי, כיון שהחרדל יצא בחוץ חייב, אע"פ שעדיין לא יצא כל הכלי, חיבור הכלי שהוא מחובר לרשות היחיד לאו שמיה חיבור וכאילו הונח החרדל ברשו' הרבים דמי. ור' יוחנן אמ' אפילו מליאה חרדל נמי פטור, אלמא קסבר איגד כלי שמיה איגד. [צ"ב ע"א] וכן אמ' רבא לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודילועין, אבל מליאה חרדל חייב, איגד כלי לאו שמיה איגד. ואביי אמ' אפילו מליאה חרדל נמי פטור, איגד כלי שמיה איגד. קם אביי בשיטתיה דרבא, וקם רבא בשיטתיה דאביי. ורמי דרבא אדרבא ורמי דאביי אדאביי. דאיתמר המוציא פירות לרשות הרבים אביי אמ' ביד חייב בכלי פטור, ורבא אמ' ביד פטור בכלי חייב. פי' ביד שהוציא ידו מליאה פירות בחוץ וגופו בפנים. ובכלי. שהפירות בחוץ והכלי בפנים. ומתרץ, איפוך. פי' ואימא הכי רבא אמ' ביד חייב בכלי פטור, וקיימ' לן אביי ורבא הל' כרבא, והילכך איגד כלי שמיה איגד, אבל איגד גוף לא שמיה אגד. ומקשה, וביד חייב, והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור. ומהדר, התם למעלה משלשה, הכא למטה משלשה. פי' דכל פחות משלשה כלבוד דמי וכמונח בקרקע דמי, ומאי דאמ' רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, הא אמרן לעיל בפרק המוציא דווק' בזורק אבל במעביר תוך שלשה כיון דנקיט ליה בידיה כאילו הניחו על גבי קרקע דמי, והשתא נמי דאפיק ידיה ונקיט ליה כמונח על גבי קרקע דמי.
מתני'. המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו, או על כתיפו, חייב, שכן משא בני קהת. לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפיקו, באזנו, ובשערו, באפונדתו ופיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו, ובחפת חלוקו, במנעלו, ובסנדלו, פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. פי' שכן משא בני קהת קאי אכתיפו, כדכת' בהו בכתף ישאו, במרפיקו שכופף זרועו על מרפיקו ואוחז החפץ בתוך מרפיקו, ובחפת חלוקו שפת חלוקו היא האימרא בשפת חלוקו.
<h2>דף צב.</h2>
אמ' ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת. פי' אע"פ שכל המשוי למעלה מעשרה טפחים חייב, דלא תימ' האי על כתיפו דתנן בענן עד שיהא החפץ משולשל למטה מעשרה, ואתא מתני' לאשמועי' שדרך הוצאה בכך, אבל מיהו בענן שיהא משולשל למטה מעשרה, קמ"ל ר' אלעזר אע"פ שכל החפץ הוא למעלה מעשרה חייב. ואע"ג דתנן לקמן הזורק ד' אמות בכותל למעל' מעשרה טפחים כזורק באויר, אלמא כל למעלה מעשרה טפחים מקום פטור הוא, דווק' לגבי זורק, דלא נקיט חפצא בידיה, אבל המוציא דנקיט לחפצא אפי' למעלה מעשרה חייב, שכן דרך בני קהת. ומשא בני קהת גופייהו מנלן מארון, דאמ' מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וגמירי כל טונא דמידרי במוטות תולתא מלעיל ותרי תולתי מלתחת, אשתכח דמלמעל' מעשרה הוה קאי. פי' כיון דתולתא הוה מלעיל נמצא שלא היה משולשל למטה מכתפיהם אלא ז' טפחי' פחות שליש, וסתם בני אדם גבוהין שלש אמות מכתפיהן ולמטה, הרי מן הארון ועד הקרקע י"א טפחי' ושליש. אמ' רב משום ר' חייה המוציא משוי על ראשו בשבת פטור, ואם תאמר אנשי הוצל עושין כך. ודרך הוצאה בכך. בטלה דעתך אצל כל אדם. והוצאה כלאחר יד הוא.
<h2>דף צב:</h2>
מתני'. המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו, לאחריו ובא לו לפניו חייב. באמת [אמרו] האשה חוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. ר' יהוד' או' אף במקבלי פתקין. פי' צרר מעות בסודר שבראשו, והשליכו שיבא ראש הסודר לפניו ובא לו לאחריו פטור, מפני שנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה, ואין זו מלאכת מחשבת. אבל אם נתכוון להשליך ראש הסודר לאחריו ובא לו לפניו חייב, שנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה, ואין זה ביטול מחשבה. והאשה חוגרת בסינר הוא בגד אחר שחוגרו במתניה ומשולשל למטה ומקיפה מלפניה ומאחריה משום צניעות, ודרך הנשים לקשור מעות בסינר שלהן כדרך האיש בסודר, ואם נתכוונה שיעמדו המעות מלפניה ובאו לה לאחריה חייבת, שכן דרכו של סינר להיות חוזר ומתגלגל תדיר וצד שלפניה יבוא לאחריה, והילכך אין כאן שינוי מחשבה שמאותה שעה יתגלגל לאחריה ועל דעת כן עשתה. ר' יהוד' אומ' אף במקבלי פטקין, שכתב המלך הרבה פטקין לשלוח להרבה מדינות על ידי הרבה רצין, ולכל רץ ורץ מוסרין פיטוק אחד, ואותו שקיבל הפיטקין מאת המלך למוסרן לרצין אם הוציאו על מנת ליתן לרץ זה ונזדמן לו רץ אחר והניח בידו חייב, ולא אמרי' לא נתקיימה מחשבתו, שאין קופדין בכך לכל מי שימסור יוליכנו.
תנא, שכן לבלרי מלכות עושין כן. פי' אין מקפידין למי ימסרו, אלא לכל המזדמן להם מוסרין. מתני'. המוציא ככר לרש' הרב' חייב. הוציאוהו שנים פטורין. אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ור' שמע' פוטר. תניא, זה יכול וזה יכול, ר' מאיר מחייב ר' יהוד' ור' שמע' פוטרין. זה אינו יכול וזה אינו יכול, ר' מאיר ור' יהוד' מחייב' ור' שמע' פוטר. זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב. פי' וסתם מתני' ר' יהוד'.
<h2>דף צג.</h2>
במאי קא מיפלגי, בהאי קרא קא מיפלגי, ואם נפש אחת תחטא מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות י"י, ר' שמע' סבר תלתא מיעוטי כתיבי, נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא. פי' כולהו אתו למעוטי. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, דומיא דעני ודבעל הבית דתנן. וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי זה יכול וזה אינו יכול. ור' יהודה סבר חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין. ור' מאיר מי כת' נפש תחטא אחת תחטא, תרי מעוטי כתיבי, נפש אחת תחטא בעשותה תחטא, חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין.
אמ' מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב. הי מיניהו חייב, אמ' רב חסדא זה שיכול, דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד. אמ' ליה רב המנונא והא מסייע בהדיה. פי' ונמצא שאין זה יחיד שעשאה. אמ' ליה מסייע אין בו ממש. פי' כיון שזה יכול בלא לו וזה אינו יכול לבדו, אע"פ שסייעו, סיועו אינו חשוב כלום, וזה שיכול עשה הכל וחייב.
<h2>דף צג:</h2>
מתני'. המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. את המת במיטה חייב, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר. פי' כיון שהכלי טפילה לו ועיקר מחשבתו היתה על האוכלין ולא חישב על הכלי הויא ליה הוצאת הכלי כמתעסק, ואנן בענן מלאכת מחשבת.
<h2>דף צד.</h2>
את החי במטה פטור אף על המיטה. דקסבר חי הוא נושא את עצמו, ואין זה יחיד שעשאה. לימא מתני' ר' נתן היא ולא רבנן, דתניא המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים בין חיין בין שחוטין חייב, ר' נתן אומ' על השחוטין חייב על החיין פטור, מפני שהחי נושא את עצמו. אמ' רבא אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי (עד כאן לא פליגי) רבנן עליה דר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף, משום דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי הוא נושא את עצמו.
את המת במטה חייב. פי' האי מטה לאו דווק', ובהוצאת המת לבדו חייב, ואיידי דתנא מיטה לגבי חי תנייה נמי לגבי מת וכדי נסבה, וכן כזית מן המת כיון שיש בהן שיעור לגבי טומאה חשיב שיעוריהו נמי להוצאת שבת, ור' שמעון פוטר אפי' במת שלם, משום דהויא מלאכה שאינה צריך לגוף המת. ואי זו תיקרא מלאכה הצריכה לגופה, כגון אם היה מוציא נבילה להאכילה לכלבו. אבל זה אינו מתכוין אלא לפנות חצירו, וכל מלאכה שאינה צריכ' לגופה הוה פטר ר' שמע' משום דאין זו מלאכת מחשבת.
ואמ' רבה אמ' ר' יוחנן פוטר היה ר' שמעון אף במוצי' את המת לקוברו. פי' אע"פ שלצורך החפץ הוציאו, כיון שהמוציא אינו צריך לחפץ פטור הוא. ההוא שכבא דשכיב בדיוקרת, שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמ' ליה רב נחמן אחוה דמר בריה דרבינא לרב נחמן בר יצחק, כמאן כר' שמעון דפטר. אימור דפטר ר' שמע' מחיובא דחטאת, איסורא מיהא איכא, אמ' ליה האלהים דעיילת ביה את, דאפילו לר' יהודה דמחייב מי קאמינא לרשות הרבים, לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פירש המורה שהיה מוטל או בדליקה או בחמה, ואי משו' טילטול מניח עליו ככר או תינוק. וקשיא להאי פירושא, דמאי שנא איסור טילטול מאיסור כרמלית, הא והא מדרבנן היא, ולעיל בפרק כירה אמרן מת המוטל בחמה, רב יהודה אמ' הופכו ממיטה למיטה ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמ' מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, אלמא לא התירו הטילטול אלא על ידי ככר או תינוק או על ידי טילטול מן הצד, והכא היכי שרינן הוצאה לכרמלית. והנכון בעיני דההוא מעשה לא שרא רב נחמן אלא בדליקה, כדאמרן התם אפי' גבי טילטול אמ' רב יהוד' בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה, ואיפסיקא היל' התם כר' יהודה והכא נמי שרא לאפוקה לכרמלית מפני הדליקה.
<h2>דף צד:</h2>
מתני'. הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הכוחלת, וכן הגודלת, וכן הפוסקת, ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמ' אוסרין משום שבות. התולש מעציץ נקוב חייב, ומשאינו נקוב פטור. ור' שמע' פוטר בזה ובזה.
אמ' ר' אלעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי דברי הכל חייב חטאת. פי' שיש דרך גזיזה באדם. פשיט', זו בזו תנן, מהו דתימא רבנן אפילו בכלי פטרי, שאין דרך גזיזה באדם, והאי דקתני זו בזו להודיעך כוחו דר' אליעזר, קמ"ל. ואמ' ר' אלעזר מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. פי' שאינו יכול לאמן את ידו לחבירו בלא כלי. פשיטא, צפרניו תנן, מהו דתימ' ר' אליעזר אפי' לחבירו נמי מחייב, והאי דקתני צפרניו להודיעך כוחן דרבנן, קמ"ל.
פיס'. וכן שערו. תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב. וכמה מלא פי הזוג, אמ' רב יהודה שתים, והא תניא ולקרחה שתים. פי' סיפא דההיא היא, ומשמע דמלא הזוג לא הוי שתים. אימא וכן לקרחה שתים. פי' הקורח על המת חייב משום שערות. תניא נמי הכי, הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה מלא פי הזוג שתים, ר' אליעז' או' אחת, ומודין חכמ' לר' אליעז' במלקט לבנות מתוך שחורות שאפי' אחת חייב, ודבר זה אף בחול אסור, משום שנ' ולא ילבש גבר שמלת אשה. תניא ר' שמעון בן אלעזר או' צפורן שפירש רובו וציצין שפירשו רובן. פי' ציצין של בשר סביב הציפורן. ביד מותר לכתחילה, בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת. אמ' רב יהודה היל' כר' שמעון בן אלעזר, אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' והוא שפירשו כלפי למעלה ומצערות אותו. פי' על גובהה של צפורן ששם הן מצערין אותו, לאפוקי מן הצדדין דלא.
פיס'. וכן הכוחלת וכן הגודלת וכן הפוסקת. פי' גודלת מקלעת שערה, כוחלת משימה כוחל בעיניה, פוסקת חולקת שערה לכאן ולכאן, שלא יתערבו שערותיה ועושה שביל ביניהן, ר' אליעזר מחייב חטאת. משום מאי מחייב, אמ' ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוסי ביר' חנינה. כוחלת משום כותבת, גודלת ופוסקת משום בונה. וכי דרך בניין בכך, אין, כדדרש ר' שמעון בן מנסיא ויבן [ה'] אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן קורין בכרכי הים לקלעייתא בנייתא. יש שאומ' מדפרשי' טע' דר' אליעז', ש"מ דהילכת' כותיה. ואינו נראה לי, דהא וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת דתנן דאלמא דין [אחד] יש לאילו ולנוטל צפרניו זו בזו וכן בשיניו, וכבר איפסיקית היל' בצפרנים כר' שמעון בן אלעזר, דאמ' ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת, אלמא לית הילכת' כר' אליעזר אלא כרבנן דאמרי משום שבות.
<h2>דף צה.</h2>
ת"ר, החולב והמגבן והמחבץ כגרוגרת והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, בשוגג חייב חטאת, במזיד ביום טוב סופג את הארבעים. וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה אינו חייב אלא משום שבות. חולב משום מאי מיחייב, משום מפרק. מגבן חייב משום בונה, מחבץ חייב משום בורר. פי' הוא שמרתיח הקם שהוא פסולת החלב ועושה ממנו תניקי, וחייב משום בורר, שמלקטו מיכן ומיכן בכלי גומא ודמי לבורר. אבל המגבן אינו משום בורר, שכל הגבינה קפויה עומדת ביחד, וכשמכניסה בכלי הגומא ודוחק אותה שם ודמי לבונה. והמכבד והמרבץ משום בונה, שכל תיקון שאדם עושה לביתו אסור משום בונה. והרודה חלת דבש, ר' אליעזר מחייב חטאת. פי' והרי הכוורת כלי תלוש הוא. אמ' ר' אלעזר מאי טעמ' דר' אליעזר, דכת' ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה עניין יער אצל דבש, אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלת דבש הרודה מהם בשבת חייב חטאת. וחכמ' אומ' אינו אלא משום שבות, ולא חשיבי מלאכה, ומכבד ומרבץ אינן אסורין אלא משום דילמא אתי לאשוויי גומות.
אמימר שרא זילחא במחוזא. פי' התיר להם הזילוף להרביץ את העפר. אמ' טעמ' מאי אסרי רבנן משום דיל' אתי לאשוויי גומות, הכא ליכא לאשוויי גומות. פי' שהיו בתיהן רצופין בשיש. רבה תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא, אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו וידיו בזוית זו ורגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאיליו. אמ' ליה לאו אדעתאי. תנא, אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. פי' כשמדיחה קערות וכוסות לצור' השבת. ומסיק תלמודא, והאידנא דסבר לן כר' שמע' שרי אפי' לכתחלה. פי' חכמ' דאסרי משום שבות הם ר' יהוד', דאמ' דבר שאין מתכוין אסור, הילכך גזר דיל' אתי לאשוויי גומות, אבל לר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, אפילו אי אתי לאשוויי גומות, כיון דבלא כוונה משרי להו שרי ומותר בין לכבד הבית בין לרבץ.
פיס'. התולש מעציץ נקוב חייב, ושאינו נקוב פטור. פי' שדרך הנקב הוא יונק מריח הקרקע, וכמחובר לקרקע דמי. ור' שמע' היה פוטר. אפי' הנקוב, דעציץ תלוש הוי ולא כמחובר לקרקע דמי.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבי', או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורש' הרבי' באמצע, ר' עקיב' מחייב וחכמ' פוטרין.
מתני'. כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שתיהן בדייטי אחת, הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת הלוים. שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין. פי' אם היו שתי גזוזטראות זו כנגד זו בשני צידי רשו' הרבים, ורוחב רשות הרבים מפסי' ביניהן, בין אם הושיט מזו לזו בין אם זרק פטור, מפני שהוא למעלה מעשרה, שהגזוזטר' היא לפני העלייה והיא גבוהה למעלה מעשרה, וגם המושיט פטור שלא מצינו הושטה כזו במשכן, כדבענן למימ' לקמ'. אבל אם היו שתיהן בדייטא אחת, דייטי היא עלייה ההולכת על פני כל הבית מצפון לדרום בצד אחד של רש' הרבים, וגזוזטרא אחת עשויה לצד צפון ואחת לצד דרום, וקצת מאורך רשות הרבים מפסיק ביניהן — הזורק פטו', שהוא למעלה מעשרה, אבל המושיט מזו לזו חייב, שכך היתה עבודת הלוים, שהיו עומדות שתי עגלות זו אחר זו באורך רשו' הרבים והן מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא היו זורקין, חדא שהקרשים כבידין ואינן בני זריקה, ועוד שאין זורקין קרשים. וארבע עגלות היה להם לבני מררי שהיו נושאין את הקרשים, וכשהיו באין לפרק את המשכ' היו באות הארבע עגלות ועומדות השתים מהן סמוכות למשכן, והיו הלוים מפרקין הקרשים ונותנין אותן ללוים שעל גבי העגלות הסמוכות להם ומשכיבי' אותן על העגלות זו בצד זו, כדבענן למימר לקמן, ואחרי שהטעינו אילו העגלות הסמוכות למשכן היו מטעינין עוד שתי העגלות שלפניהן, והיו מושיטי' מן הלוים לאילו שתי עגלות הסמוכות להן, והן היו מושיטין ונותנין לעגלות שהיו לפניהן. וזאת הושטה היתה במשכן מעגלה שסמוכה למשכן לעגלה שלפניה, והיו שתיהן לאורך רשו' הרבי', וזה דומה לשתי גזוזטראות העומדות בעלייה אחת כנגד אורך רש' הרבי' ואורך רשו' הרבי' מפסקת ביניהן, אבל מעגלה לעגלה שבצידה לא היו מושיטין, ששתיהן היו סמוכות למשכן והלוים העומדין למטה מושיטין לזו ולזו ולא הוצרכו להושיט מזו לזו, ועוד שהקרשים היו מושכבין על שתיהן, כאשר אני עתיד לפרש.
<h2>דף צז.</h2>
אמ' רב חלקיה בר טובי תוך שלשה דברי הכל חייב, למעלה מעשרה דברי הכל פטור, משלשה ועד עשרה באנו למחלוקת ר' עקיב' ורבנן. פי' כשזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורש' הרבים באמצע והלך החפץ תוך שלשה, מודין רבנן דחייב, דכל תוך כלבוד דמי וכנח ברשות הרבים דמי. למעלה מעשרה מודה ר' עקיב' דפטור, דמקום פטור הוי, שאין רשות הרבים למעלה מעשרה, ואע"פ שהמושיט למעלה מעשרה חייב כדבענן למימר לקמן, לא ילפינן זורק ממושיט. משלשה ועד עשרה פליגי, דר' עקיבה סבר כיון שנקלטה באויר רשו' הרבים קלוטה כמו שהונחה דמיא, ורבנ' סברי לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה. תניא נמי הכי, תוך שלשה דברי הכל חייב, למעלה מעשרה אינו חייב אלא משום שבות. פי' שזורק מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב. ואם היו רשויות שלו מותר. משלשה ועד עשרה (פליגי דר' עקיבה סבר כיון שנקלטה) ר' עקיב' מחייב וחכמ' פוטרין. אמ' מר אם היו רשויות שלו מותר, לימא תיהוי תיובתיה דרב, דאיתמר שני בתים משני צידי רשות הרבים רבה בר רב הונא אמ' רב אסור לזרוק מזה לזה, ושמואל אמ' מותר לזרוק מזה לזה, ולאו מי אוקימנה לההיא כגון דמידליא חד ומיתתי חד, דזמנין דנפלה ואתי לאייתוייה. פי' דווקא בשאינן מכוונות זו כנגד זו פליגי, דרב גזר ושמואל לא גזר, אבל במכוונות זו כנגד זו דברי הכל מותר. והילכת' כרב באיסורי, ואם אינן מכוונות אסור.
<h2>דף צח.</h2>
אמ' רב שמואל בר יהוד' אמ' ר' אבה אמ' רב הונא אמ' רב המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור, לפי שאינו דומה לדיגלי מדבר.
<h2>דף צט.</h2>
אמ' אביי בין עגלה לעגלה כמלא אורך העגלה, וכמה אורך עגלה ה' אמות. אמ' רבא וצידי עגלה כמלא רוחב העגלה, וכמה רוחב העגלה ב' אמות ומחצה. פי' אורך העגלה היה ה' אמות. והיה משכיב הקרשים ד' שורות על אורך העגלה, והיה משכיב הקרשים בחודן, שהיה עוביין אמה, והיה רוחב ד' שורות ד' אמות, ואמה יתירה היתה ביניהן אויר, ורוחב העגלה היה ב' אמות ומחצה. וצד העגלה, דהיינו מדופן העגלה ועד האופן עם עובי האופן, היו ב' אמות ומחצ', וכן מצד השיני, נמצא שבין עגלה לעגלה היו ה' אמות שיכילו שם שני אופנים, אחד מצד עגלה זו ואחד מצד עגלה זו, ונמצאת העגלה עם שני אופניה ז' אמות ומחצה, והיה משכיב הקרשים אורכן על רוחב שתי העגלות ומחברות שתי העגלות זו בצד זו על ידי הקרשים, והקרש אורכו י' אמות והיה תופש ב' אמות של רוחב עגלה זו, וח' אמות שבין עגלה לעגלה, וב' אמות רוחב של עגלה אחרת, הרי י' אמות. וכך היו מהלכות ב' העגלות זו בצד זו, ולא היו מתפרדו' מפני קרשים שעל גביהן, ומהן למדנו רוחב דרך רשות הרבי' שהיא ששה עשר אמה. ומקשה, ואלא דקיימ' לן דרך רשו' הרבי' י"ו אמה דגמרי' לה ממשכן, חמישסרי הויין. ומתרץ, אמתא יתירה הואי דהוה קאי בן לוי בגוה, דכי משתלפי קרשים נקיט להו. פי' אמה יתירה הוות, חצי אמה מצד עגלה זו וחצי אמה מצד עגלה זו, החיצון סמוך לרשות הרבי' ששם היה עומד בן לוי ומסדר הקרשים על השורות אי משתלפי ונוטין ליפול זו על זו. וכל הקרשים היו מ"ח, כ"ד לשתי עגלות אילו וכ"ד לשתי עגלות אחרונות, והיה מחלק הכ"ד קרשים על שתי העגלות לארבע השורות, ויגיעו לכל שורה ושורה ששה קרשים זה על גב זה.
מתני'. חלית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גביו חייב, פחות מיכן פטור. לא גרסי' גבוהין, שאין לומר בבור גבוהין אלא שהן עשרה וקאי בין אגובהה דסלע בין אעומקה דבור. ואם היו עשרה גבוהין ורחבין ארבעה הן רשות היח' והנוטל מהן ומניח ברשות הרבים או הנותן מרשו' (האור) [הרבים] על גבן חייב, פחות מיכן פטור. אם היו פחותין מעשרה ורחבי' ארבעה הן כרמלית והוא פטור אבל אסור, ואם היו פחותין מארבעה הן מקום פטור והוה ליה מקום פטור, והכי מפר' בירושלמי.
למה לי למיתנא חוליית הבור והסלע, ליתני הבור והסלע. פי' בעל כורחין סלע תנא לגובהה ובור לעומקה, וחוליית הבור הכי משמ' חפירת הבור שהיתה עמוקה עשרה, ומה צורך להזכיר חפירה כלל, ליתני הבור והסלע, אלא מדנקט חוליית הבור, מסייע ליה לר' יוחנן, דאמ' ר' יוח' [בור] וחולייתו מצטרפין לעשרה. פי' אם לא היה הבור עמוק עשרה ושם עפר חפירתו סביב לפיו והגביה שפתו בעפר מצטרף גובה העפר לעומק הבור להשלים העשרה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. תניא נמי הכי, בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. פי' ויכנס לתוך המחיצה וימלא. ואין שותין הימנה בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו שם. פי' אל ימלא בדלי מן הבור ויטה ראשו על חלל הבור וישתה, שמא ימשוך הדלי אצלו והוא עומד ברשו' הרבים, אלא אם כן יש מקום בפי הבור שיוכל ליכנס שם ולעמוד ראשו ורובו בפנים, ובור וחולייתו מצטרף לעשרה. והכי נמי אמרי' בפרק המביא דרש מרימר גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין.
<h2>דף צט:</h2>
איתמר, אמ' ר' חייה בר אשי אמ' רב וכן אמ' ר' יצחק אמ' ר' יוח', כותל ברשו' הרבי' גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית ועשאה רשו' היחיד, זרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. אע"פ שזה כותל היה ראוי להיות מקום פטור, כיון שאינו רחב ארבעה, אפילו הכי כיון שהיה מוקף לשדה שהיתה כרמלית ועשו לה מחיצה צפון ודרום וזה הכותל היה עושה מחיצה במערב, דהויא לה אותה שדה שהיתה כרמלי' רשו' היחיד בג' מחיצ' והזורק לתוכה מרשו' הרב' חייב, וכל שכן אם היה מוקף לרשות הרבי' ונעשה על ידו רשות היחיד גם כותל זה רשו' היחיד היא שלשדה עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן, וכל רשות היחיד כמאן דמליא דמיא, וכאילו היה כל החלל ארעא סמיכתא דמי, ומתחבר עובי הכותל עם אויר רשות היחיד להיות אחד.
<h2>דף ק.</h2>
אמ' אביי בור ברשו' הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, מליא' מים וזרק לתוכה חייב, מליאה פירות וזרק לתוכה פטור, מאי טע' מים לא מבטלי מחיצתא. פי' שחפץ שוקע לתוכן ויורד למטה ושוקע וכאילו היתה ריקנית דמיא, אבל פירי מבטלי מחיצאתא.
מתני'. הזורק ארבע אמות בכותל, למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ. והזורק בארץ ארבע אמות חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור, חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב.
והא לא נח. פי' שלא זרק על גבי הכות' שהוא מקום מסויים, שאם כן הוה ליה רשות היחי', והוה חייב אפי' למעלה מעשרה, אלא בצידו שלכותל נח, שאינו דבר מסויים ולא הוי רשו' היחיד. אמ' ר' יוח' בדבילה שמינה שנו. תניא, זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא, ר' מאיר מחייב וחכמ' פוטרין. פי' ר' מאיר סבר חוקקין להשלים ורואין הכותל סביב החור כאילו היה חקוק ויש בו ארבע' טפחי', וחכמ' פוטרין דלית להו חוקקין. אמ' רב יהוד' אמ' רב תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות וזרק ונח על גביו חייב. פי' תל שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, הרי הוא כאילו כולו זקוף והוי רשות היחי' במקום גובהו, ואם זרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב. ודווקא נקט מתוך ארבע אמות, דאי מתוך חמש הרי כולו רש' הרב', דניחא תשמישתיה להילוך. תניא נמי הכי מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרש' הרבי', או ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו, אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה. ר' חנניה בן גמלי' או' תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב.
זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור. פי' ולא קשיא מינה לאביי, דאמ' לעיל בפרק כלל גדול נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע אביי אמ' חייב רבא אמ' פטור, דעד כאן לא מחייב אביי התם אלא משום דבמקום שחישב שם זרק ונתקיימה מחשבתו, אלא שסבר שאינן אלא ב' אמות ונמצאו ארבע, אבל הכא דנתכוון לזרוק שתים ונתגלגל ויצא חוץ לד' אמות ממקום שלא חישב פטור, מפני שלא נתקיימה מחשבתו. חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. והא לא נח, אמ' ר' יוח' והוא שאחזתו הרוח משהו. פי' בתוך ג' טפח', דהוי כלבוד. ואיכא דאמרי אמ' ר' יוח' והוא שנח על גבי משהו, אמ' רבא תוך שלשה לרבנ' צריך הנחה על גבי משהו. פי' לרבנ' דלית להו קלוטה כמי שהונחה.
<h2>דף ק:</h2>
מתני'. הזורק בים ד' אמות פטור. אם היה רקק מים ורשו' הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ד' אמות חייב. וכמה הוא רקק מים, פחות מי' טפחים. רקק מים ורשות הרבי' מהלכת בו, הזורק לתוכו ד' אמות חייב. פי' קיבוץ מים שאינן עמוקין יקרא רקק, אבל אם היה עמוק עשרה הוי כרמלית.
אמ' ליה ההוא מרבנן לרבא, בשלמא הילוך הילוך תרי זמני דתשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, אלא רקק רקק תרי זמני למה לי, אמ' ליה חד בימות החמה וחד בימות הגשמים. וצריכי, דאי תנא חד הוה אמינא הני מילי בימות החמה דעבדי אינשי דמסגו לאקורי נפשייהו, אבל בימות הגשמים לא, אינמי בימות הגשמים כיון דמיטנפי לא איכפת להו, אבל בימות החמה לא, קמ"ל. אביי אמ' אצטריך, סל' דעת' אמינא הני מילי דלא הוי ד' אמות, אבל היכא דאיכא ד' אמות אקופי מקפי ליה, קמ"ל. רב אשי אמ' אצטריך, סל' דע' אמינא הני מילי היכא דהוי ארבעה, אבל היכא דלא הוי ארבעה מיפסע פסעי ליה, קמ"ל דזמנין דבקעי בגויה.
מתני'. הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים, מן הים לספינה ומן הספינה לים, ומספינה לחבירתה פטור. ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו, אם אינן קשורות, אע"פ שהן מוקפו', אין מטלטלין מזו לזו. איתמר, ספינה, רב אמ' מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא, רב חסדא ורבה בר [רב] הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא. פי' והוא הדין דצריך מחיצה י' טפחי', כדאמרי' בעירובין בגזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחי'. רב הונא אמ' מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר כרמלית מארעא משחינן, ואוירא מקום פטור הוא. פי' שאין כרמלית למעלה מעשרה. ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דליהוי ליה היכירא. והאי דתנן בפרק כיצד משתתפין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה מן הים בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, מוקים לה כגון שעומדת על שפת הים, שאין שם עומק עשרה, אבל ספינה שהולכת בלב ים ובאמצע הנהר, שיש שם עומק עשרה, מותר בזיז כל שהוא. רב חסדא ורבה בר [רב] הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא, קסבר כרמלית משפת מיא משחינן, ומיא ארעא סמיכתא נינהו, אילא עבד מקום ארבעה קא מטלטל מכרמלית לר' היחיד. וקיימלן דהל' כרב חסדא ורבה בר רב הונ', שהן רבים ורב הונא הוא יחיד, ואין דבריו שלאחד במקום שנים, וכל שכן דמתני' דגזוזטרא שהיא למעלה מן הים סתם, משמ' בין שהיא על שפת הים בין בתוך הים שיש שם עומק עשרה, ושינויא היא דאוקמה רב הונ' על שפת הים ואשינויא לא סמכינן. אמ' ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, לרב חסדא ולרבה בר [רב] הונא דאמרי עושה מקום ארבעה וממלא, שופכין דידה היכא שדי להו, וכי תימא דשדי להו באותו מקום, מאיסי ליה. אמ' ליה דשדי להו אדופנא דספינה והן שותתין משם ויורדין לים, והא איכא כוחו, אמ' ליה כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן. דדווק' בהדיא אסור לטלטל מרשו' היחיד לכרמלית, אבל על ידי כוחו שרי, וכן הלכה.
<h2>דף קא.</h2>
תניא, ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' נעץ קנה ברשות הרבי' והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב. ואע"פ שאין הקנה למטה ד' טפחי', אמרינן גוד אחית מחיצאתא של טרסקל שהוא רחב ארבעה. ותני עלה וחכמי' פוטרין. פי' ולא אמרי' גוד אחית מחיצאתא, מפני שהגדיים בוקעין תחת הטרסקל וכל מחיצה שהגדיין בוקעין תחתיה לאו שמיה מחיצה, והיל' כחכמ'. תניא, עמוד ברשו' הרבי' גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו ג', שאין לומר בו לבוד, וזרק ונח על גביו חייב, דאמרי' גוד אחית מחיצאתא. והכא אפי' רבנ' מודו, מפני שאין הגדיים בוקעין תחתיו, שהקצר מעכבן, ולא דמי לטרסקל שהגדיים בוקעין תחתיו.
<h2>דף קא:</h2>
פיס'. ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. [פשיטא]. פי' קס"ד שהן של אדם אחד ובא להתיר טילטול מזו לזו ומשו' הכי מתמה פשי', כיון דשתיהן רשות היח' מותר לטלטל מזו לזו, דהא אפי' שתי בתים בשני צידי רש' הרבים מטלטלין מזו לזו, ואם אינן קשורות יש לומר שאסור לטלטל מזו לזו משום דניידי, וכיון דקיימי בתוך הים ולא קביעי אינן חולקות רשות לעצמן וככרמלית הוו, אבל השתא דאינון קשורות מאי אצטריך למימ'. אמ' רב ספרא לא נצרכא אלא לערב ולטלטל מזו לזו. פי' בספינות שלשני בני אדם מיירי, שהן צריכות לערב לטלטל מזו לזו, והכי קאמ' אם הן קשורות ואינן נפרדות זו מזו מועיל בהן העירוב, אבל אם לא היו קשורות, אע"פ שהן סמוכות זו לזו, כיון שהים מנענען ומרחיקן אין עירוב מועיל בהן. והאי מוקפות לשון סמיכה הן, כמו שלא לתרום מן המוקף, וכמה מקיפין בבועי. וכדתניא, ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין (מועטין) [מוטעין] חזרו להיתירן הראשון. וכן מחצלאות הפרושות ברשו' הרבי' מערבין ומטלטלין מזו לזו, נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מועטין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשת בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה. איני, והאמ' רב נחמן לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור. כי איתמ' דרב נחמן אמזיד איתמר. פי' מחיצה שנעשת בשבת במזיד הועילה לחייב הזורק לתוכה, אבל לטלטל לתוכה לא הועילה, משום דקנסוה רבנן. והאי דתניא חזרו להיתירן (להיתירן) הראשון, אשוגגין ואנוסין ואמוטעין קאי ולא אמזידין, דכל זמן שלא נעשית במזיד היא מחיצה גמורה לטלטל בתוכה, ואע"פ שנעשת בשבת. אמ' שמואל ואפי' קשורות בחוט הסרבל. פי' בכל מידי דקשרן, והוא שיכול להעמידם ולא יפרידן הים.
<h2>דף קב.</h2>
מתני'. הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו, קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה פטור. הזורק לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשת חבורה פטור. זה הכלל, כל חייבי חטא' אינן חייבין [עד שתהא] תחילתן וסופן שגגה. תחילתן שגגה וסופן זדון תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ומקשה, הא נחה חייב, והלא נזכר. פי' מאי האי דקתני קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה, דמשמ' דטע' דקלטה אחר, שלא גמר הוא כל המלאכה, דהוה ליה זה עוקר וזה מניח, אינמי קלטה כלב ואכלה דאזלה לאיבוד קודם שנחה, אינמי קודם שתנוח באה להבה ושרפה אז פטור, אבל אם נחה בארץ חייב, והא נזכר קתני, דמשמ' קודם שתנוח נזכר, ובסיפא קתני שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ואמאי מיחייב. ואסקה רבא דתרתי קתני והכי קאמ', הזורק ונזכר מאחר שיצאת מידו פטור. פי' ואע"פ שנחה פטור, מפני שלא נגמרה המלאכה בשגגה. אינמי לא נזכר וקלטה אחר, או קלטה כלב, או שנשרפ' פטור. פי' ומתני או קלטה קתני.
אמ' רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבש' חייב. איני, והאנן תנן קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור, התם דלא מיכוין הכא דקא מיכוין. פי' במתני' פטור, מפני שלא נתכוון לזרוק לאיבוד אלא שתנוח ברש' הרבי' וקלטה כלב ואכלה או להבה ושרפה שלא ברצונו ומשום הכי פטור. אבל הכא דקאמ' רבא חייב, דקא מיכוין שהוא מתכוין לזורקה בפי הכלב שיאכלנה, וגם נתכוון לזורקה בכבשן כדי שתישרף, והרי נתקיימה מחשבתו, ומחשבתו משויא ליה מקום. ואע"ג דבענן שיניח על מקום ארבעה, שאע"פ שחישב שינוח על מקום שאי' בו ד' על ד' פטור, כדאמרי' בריש מסכתין גבי ידו שלעני ושלבעל הבית, ותירצנו וידו של אדם חשובה לו כד' על ד', והם הכי נמי יש לומר בפי הכלב, שכיון שהוא בעלי חיים חשוב פיו כד' על ארבע.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא, המסתת, והמכה בפטיש ובקורנס ובמעצד, והקודח כל שהוא חייב. זה הכלל, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. רבן שמעו' בן גמליאל או' אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. פי' כל אילו הפרקים יש פירוש על משנת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ששם מנה כל המלאכות ולא פירש שיעורן, ואחרי כן הולך ומפרש שיעור כל אחת ואחת. ויש לשאול מאי שנא בכל המלאכות לא פירש שיעורן באותה המשנה כשמנאן, ומאי שנא האורג והעושה שתי בתי נירין והתופר והקורע והכותב והמוחק פירש שיעורן שני חוטין שתי תפירות שני אותות. ונראה לי לומר, שגם האלה לא בא לפרש שיעורן, שהרי האורג אע"פ שפירש שני חוטין לא פירש כמה אורכן, אלא כל מלאכה שמתחייב עליה לא פירש שיעורה, אלא שנאה סתם, וכל מלאכה שאינו מתחייב באחד אלא בשנים לא שנאה בסתם, שאילו היה שונה האורג סתם היה משמע אפילו חוט אחד, וכן התופר היה משמע בתפירה אחת, וכן הכותב היה משמע באות אחת. לכך הוצרך לכתוב שני חוטין, שתי תפירות, שתי אותות, להודיע' שאינו חייב אלא בשתים ולא באחת, ולא שהיתה כוונתו להודיעך שיעורן, שכל שיעורי המלאכות הולך ומסדר לך לאחר מיכן, והסדר שתפש תנא לפרשן לא תפש מן הראשנה אלא מן האחרונה שבהן תפש לפרש, ובזה הסדר הולך ומפר' כולן. כיצד, תחילה פירש המוציא מרשות לרשות, שהיא אחרונ' שבהן, ואמר ועוד כלל אחד אמרו, והמוציא תבן, ופרק המוציא יין, ופרק ר' עקיבה, ופרק המצניע, וכל אלה מפרשין שיעורי ההוצאה והלכותיה. ומה ששנה בסוף פרק המצניע הנוטל צפרניו זו בזו והתולש מעציץ נקוב שהן תולדה דגוזז, איידי דתנא המוציא בין בימינו כול' פטורי דהוצא' כלאחר יד, תנא נמי הני פטורי דגוזז שהן כלאחר יד ופטרי רבנן. ואחר שהשלים ענייני הוצאה שנה פרק הזורק, וזריקה נמי תולדה דהוצאה היא, כדאמרן לעיל, ואחרי כן פירש שיעור הבונה והמכה בפטיש שהן סמוכות למוציא, והניח מכבה ומבעיר מפני שאין צריך לפרש בהן כלל, שכל מה שיכבה ויבעיר אפילו נר אחד מלאכה גמורה היא ולא יקרא כל שהוא, לפיכך לא פירש בהן כלום. ומן הדין היה לפרש מיד הכותב שתי אותות. שהוא סמוך לבונה, ולמה הקדים בזה הפרק חורש לכותב, מפני ששיעור החורש בכל שהו כשיעור הבונה סמך זה אצל זה. ושיעור הזורע לא הוצרך לפרש, דכיון שפיר' ששיעור החורש בכל שהו כל שכן הזורע, דחרישה צורך זריעה היא, דאע"ג דאמרן אין אדם מוציא נימא אחת לזריעה, הני מילי מקמי דליזרעה, אבל כיון דזרעה אחשבה, כדאמרן לעיל גבי מוציא זבל כדי לזבל כרישה, אינמי מנכש ומקרסם ומזרד דקתני תולדה דזורע הן. ואחרי כן חוזר לכתוב שתי אותות. ומן הדין היה להתחיל בפרקין דלקמן מהצד צבי הסמוך לו, אלא התחיל מאורג ופירש שיעור האריגה והמלבן והמנפץ והצובע והטווה, מפני שכל עיקרו שלתנא לא בא אלא לפרש שיעורי המלאכות, בכמה שיעור יתחייב (וכאלה) [ובאלה] נתן שיעור, אבל בצד צבי אין לפרש בכמה יצוד, שהרי פירש לך אפי' צבי אחד ואע"פ שצרי' לפרש הילכות צידתו היאך יקרא ניצו' אין זה שיעור, לפיכך הקדים לפרש לך אלה שיש להם שיעור ואחרי כן פירש הצד צבי. ותמיה לי, כשפירש לך שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה, אמאי לא פירש נמי שיעור הגוזז את הצמר בכמה יתחייב, ושיעור המיסך כמה חוטין יסך ויתחייב. ושיעור הקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה לא הוצרך לפרש, שכיון שפירש לך גבי הוצאה המוציא אוכלין כגרוגרת. הוא הדין לכל מלאכת האוכלין כגרוגר'. ואחר שפירש לך הלכות הצידה פירש לך הלכות הקושר והמתיר בפרק ואילו קשרים. ואי קשיא, אמאי לא פירש שיעור המפשיט והמולח והמעב' והמוחק והמחתך בכמה, אטו עד שלא יפשיט את כולו ועד שלא יעבד וימחוק ויכתוב כל העור אינו חייב. יש לומר, שיעור כולן כדי קמיע, כדאמרן לעיל במוציא עור בין מעוב' בין שאינו מעובד ובין לעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע.
המסתת. פי' מסתת הוא שמחליק פני האבן ואינה חסירה כי אם לבנותה בבניין. והמכה בפטיש. הוא הפטיש הקטן שלנפחין. ובקורנס. הוא הפטיש הגדול שיש להם, שבו מפשטי' העשת אילך ואילך ועושין את הכלים, ואחר שנגמרה מלאכת(ן) הכלי הוא לוקח את הפטיש הקטן ומחליק את הכלי בו ומשוה עקמומיתו ומחבר סדקיו, והיא גמר מלאכת הכלי, וכל גמר מלאכה דכלים הויא תולדה דמכה בפטיש. וכמו שהוא הפטיש בכלי מתכות כך נמי עושה הנגר בכלי עץ, שאחר שעשה כל הכלי במעצד משוה פניו ומחליקן ברהיטני ובמעצד, הוא הכלי שהנגר מחתך בו ומפסל בו את העצים כ[ש]עושה הכלי, כמו שהוא הקורנס הגדול לנפחין שמפשטין בו את העשת. וכל המלאכה שעושה הנגר במעצד והנפח בקורנס, וכן נמי החוצב באבן שחוצבה מן ההר ומרבעה קודם שיגמור שיתותיה, כל אלה הן משום בונה. ומאי דאמרי' בכמה דוכתי אין בניין בכלים, זה נאמר בדבר שהכלי עשוי ונתפרק, כגון רגלי המיטה שנתפרק' ורגלי הספסל שנפלו וכיוצא בהן, וכן דלתות השידה והתיבה והמגדל שהן כלים ובכל אלה אין צריך מעשה אומן לחזרתן אלא גם ההדיוט יכול להחזירן, על כזה וכיוצא בו אמרי' אין בניין בכלים. אבל בקרקעות אפי' בדבר שאינו צריך מעשה אומן יש בניין וסתירה, כגון דלתות ביתו לסלקן מן הציר ולהחזירן אע"פ שהוא מעשה הדיוט יקרא בניין וחייב עליהן חטאת, אבל דלתות השידה תיבה ומגדל שהן כלים מותר לסלקן ולהחזירן, והוא שלא עשה בהן מעשה אומנות שיהא תוקע ביתד, כדאמ' לעיל בפרק כירה לא יתקע ואם תקע חייב חטאת, אבל שלקרקע אם סילק או אם החזיר אע"פ שלא תקע חייב חטאת, וכדאמרי' נמי חותמות שבכלי' מתיר ומפקיע וחותך, ושבקרקע כגון שקושרין בדלתות, פי' הבורות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, אבל כל דבר שהוא צריך מעשה [אומן] גם בכלים נמי יקרא בונה, והקודח כל שהוא נמי אם הוא קודח בנסרים כדי לתקוע בהן מסמר כדי לסמרן ולחברן על הקורות משום בונה הוא, דמה לי בניין באבנים מה לי בעצים, יש שעושה בית העצים ואין בונה שם אפי' אבן אחת.
פיס'. זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. פירש המורה שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו. ואינו נראה לי, דאם כן עד שלא יעשה אותו כל שהוא, שאין אחריו עוד מלאכה אינו חייב, אלא כל שהוא שיעשה בין בתחילת המלאכה בין באמצ' ובין בסוף חייב, ואע"פ שעתיד (לעשות עליו) להוסיף עליו הרבה, ובלבד שאותו כל שהוא שעשה אינו עתיד לקלקלו, אלא שהוא רוצה להוסיף עליו וזהו מתקיימת, שאינו עתיד לקלקל מה שעשה, שאם לא עשה יפה והוא עומד לקלקלו ולעשותו לכתחילה אינו חשוב כל מה שעשה כלום. זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי דחק קפיזא בקבא. פי' שנה מלאכות חוצבי האבנים ומלאכת הנפח ומלאכת הנגר, וריבה בזה הכלל מלאכת החוקק את הכלים, דבחקיקה כל שהיא מתחייב, ולאו דווקא קפיזא אלא בפחות מיכן. ופירש המורה ואע"פ שעתיד להוסיף עליו יש שמקיימין כן. והמורה הולך אחר סברתו, ואין אנו צריכין לכך אלא אע"פ שאין מי שיקיים כך כיון שאותה החקיקה שעשה אינו עתיד לסותרה ואינה נסתרת מאיליה, אע"פ שעתיד להוסיף עליה, מלאכה חשובה היא.
פיס' רבן שמעון בן גמליאל או' אף המכה בקורנס כול'. פי' שמעיה לתנא קמא דאמ' המכה בקורנס, דמשמ' על העשת דומיא דמכה בפטיש ובמעצד, שהם מכין על כלי האומנות, ואמ' אע"פ שלא הכה בקורנס על העשת אלא על הסדן בשעה שעושין בו מלאכה, מפני שהוא כמתקן מלאכה באותה ההכאה. ואמרי', מאי קא עביד. אביי ורבא דאמרי תרויהו שכן מרדדי טסין שלמשכן עושין כן. תניא, רשבג"א אף המכה בקורנס על הסדן חייב, מאי טע', שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. פי' כשמכה בקורנס על העשת אי איפשר שלא ידבק שום עפרורית מן העשת בפי הקורנס, וגם פעמ' שפי הקורנס עושה סדקים דקים מכח ההכאה ומקלקל הכלי אם יש בפי הקורנס עפרורית או סדקים, ומפני כך מכה בקורנס על הסדן להחליק פיו כדי שתבוא מלאכתו (מלאכתו) יפה.
הבונה כל שהוא למאי חזי, אמ' רב אחא בר יעקב שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו סותמו. דכוותה גבי משכן, שכן קרש שנפל בה דרנא מטילין לתוכו אבר. פי' כשהיו מתקנין הקרשים אם היו מוצאין בו שום נקב על ידי תולעת, כדרך האילנות שמתליעין במחובר, היו סותמין אותו באבר כל שהו.
אמ' שמואל המצדד את האבן חייב משום בונה. פי' צידדה ויישבה על שורת הבניין, אע"פ שלא נתן בה טיט חייב משום בונה, שדרך בניין בכך. מיתיבי, אחד נותן האבן ואחד נותן את הטיט חייב. פי' אלמא בנתינת האבן בלא טיט לא מיחיי'. ולטעמיך, אימא סיפא ר' יוסי או' אפי' העלה והניחה על גבי דימוס שלאבני' חייב. פי' דימוס שורת הבניין, אלמא בהעלאה לבד ואפי' לא נתן בה טיט ואפי' לא צידדה מיחייב. אלא תלתא בנייני הוו, תתאה ומיצעא ועילאה. תתאה בצדדי ועפרא. פי' זהו היסוד ובניין הסמוך לקרקע, ואינו אלא לצדד את האבנים בעפר וצרורות. מיצעא בעי נמי טינה. מה שבין היסוד ועד שורה העליונה צריך טיט לחבר האבנים זו עם זו. עילאה בהנחה בעלמ'. פי' שורה העליונה שאין עליה כלום לבד בהנחה בעלמ' בלי סידור עפר וצרורות עומדות וחשיבי בניין.
והמסתת משום מאי מיחייב, רב אמ' משום בונה ושמואל אמ' משום מכה בפטיש. פי' רב סבר כל מלאכה שהיא לצורך הבניין חייב משום בונה, ושמואל סבר כיון דהיא תלושה והסיתות זהו גמר מלאכתה חייב משום מכה בפטיש. אבל כל מלאכה שעשה בה קודם סיתותה, כגון חציבתה מן ההר וריבועה שמסיר קרנותיה הבולטין מיכן ומיכן הוא בכלל בונה. והוא הדין כשהנגר מפסל את הנסר במעצד לעשות ממנו כלי, ואחרי כן מחליק פניו ברהיטני, ואינו חסר אלא לחברה ולעשות ממנה כלי, פליגי בה נמי רב ושמואל, דלרב הוי הכל תולדה דבונה ולשמואל כל מלאכת המעצד היא תולדה דבונה, אך כשמחליק פניה היא תולדה דמכה בפטיש, מפני שגמר מלאכת הנסר, ונפקא מינה למי שעושה שתי תולדות בהעלם אחד לדעת אם הן מעין מלאכה (מלאכה) אחת או מעין שתי מלאכות. העושה נקב בלול שלתרנגולין, רב אמ' משום בונה ושמואל אמ' משום מכה בפטיש. פי' לול הוא שלעץ וסתום ועושין בו נקב מלמעלה לצאת ממנו סרחון צואתן. עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמ' משום בונה ושמואל אמ' משום מכה בפטיש. פי' שופתא הוא יתד קטן, וקופינא הוא חור המר[א], ולאחר שהכניס העץ, שהוא בית יד שלמר, בתוך חור הברזל, תוקע בו יתד אחד כדי לחברו ולהדקו יפה שלא יפול.
<h2>דף קג.</h2>
מתני'. החורש כל שהוא, המנכש המקרסם והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים לתקן כל שהן, ואם להסק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלא פי גדי. פי' מנכש הוא שמלקט עשבים מבין התבואה, מקרסם הוא שקוצץ ענפים יבישין מעל האילן כדי לתקנו, ומזרד הוא שקוצץ ענפים לחין מן האילן כשהן רכין ומכחישי' את כוחו שלא יעשה פירות, וקוצצן כדי להקל מעליו ויהיה לו כח להוציא פירות. המלקט עשבים, אם לתקן את הקרקע שתהיה נקייה בלא עשבים מפני (שלא) רוצה לזורעה בכל שהו, שהו' תולדה דחורש. החורש כל שהוא, למאי חזי לבזרא דקרא. פי' הוא עושה גומא קטנה תחת זרע הדלעת כדי שיתקבצו המים שם, או מרפה את הקרקע כדי שתשתה ממי גשמים ותצמח, דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד שלסממנין.
מתני'. הכותב שתי אותות. בין בימינו בין משמאלו, בין משם אחד בין משני שמות, בין משני סמיונות בכל לשו' חייב, אמ' ר' יוסי לא חייבו שתי אותות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. אמ' רב יהודה מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון [ו]משמואל, ונח מנחור, ודן מדניאל. פי' בין משם אחד שכתב שתי אותיות שוות שני אלפין או שני בתין, בין משני שמות שכתב א' ב', בין משני סמיונות שכתב אות אחת בדיו ואות אחת בסקרא, בכל לשון בין שכתב אותיות שלנו בין שכתב אותיות שלגוים. אמ' ר' יוסי לא חייבו שתי אותות אלא משום רושם. פי' טעם בא ליתן, שבכל עניין שכתבן חייב, שלא יהא אלא רושם בעלמ', ומשום רושם מיחייב שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו כדי שיושיבו קרש אצל קרש ולא יתחלף להם, והכי מסיק לקמן דתנא קמא ר' יוסי הוא.
אמ' ר' יהוד' מצינו שם משם גדול. פי' דווקא זה מצינו שחייבה תורה, שאם נתכוון לכתוב שם גדול וכתב שם קטן ולא השלים הגדול חייב כיון שכתב שם קטן, כדילפי' בגמר' מאחת. ודווקא שם משמעון ונח מנחור, שהם שתי אותיות שאינן שוות, אבל שתי אותיות שוות לא חייבה תורה. ופליג אתנא קמא דאמ' בין משם אחד.
ואקשי', בשלמ' אימינו חייב, אלא אשמא' אמאי מיחייב, והא אין דרך כתיבה בכך. ואסיק ר' יעקב בר(י)ה דבת יעקב, הא מני ר' יוסי היא, דאמ' לא חייבו שתי אותות אלא משום רושם. פי' ואע"פ שאינו יכול לכוין כתיבה יפה בשמאלו, לא גרעא מרושם בעלמ'. והא מדסיפ' ר' יוסי היא רישא לאו ר' יוסי היא, כולה ר' יוסי, והכי קתני, שר' יוסי או' לא נתחייבו שתי אותות אלא משום רושם.
<h2>דף קג:</h2>
פיס'. אמ' ר' יהוד' מצינו שם קטן משם גדול. מי דמי, מם דשם סתום מם דשמעון פתוח. אמ' רב חסד' זאת אומר' סתום ועשאו (סתום) [פתוח] כשר, והוא דאמ' כי האי תנא, דתניא ר' יהוד' בן בתי' אומ' נאמר בשיני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, הרי מים, מיכן סמכו לניסוך המים מן התורה. ומדפתוח ועשאו סתום כשר, סתום נמי ועשאו פתוח כשר.
<h2>דף קד:</h2>
מתני'. הכותב שתי אותות בהעלם אחד חייב. כתב בדיו, בסם, ובסקרא, בקומוס ובקלקנתום, ובכל דבר שהוא רושם חייב. על שני כותלי זוית ועל שני לווחי פינקס, והן נהגין זה עם זה חייב. הכותב על בשרו חייב. המסרט על בשרו, ר' אליע' מחייב חטאת וחכמ' פוטרין. כתב במשקין, ובמי פירות, ובאבק דרכים, ובאבק סופרי', ובכל דבר שאינו מתקיים, פטור. לאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפיקו, כתב אות אח' סמוך לכתב, כתב על כתב, נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כתלי הבית ועל שני (כתלי) לוחי פינקס שאינן נהגין זה עם זה פטור. כתב אות אחת נוטריקן, ר' יהושע בן בתירה מחייב, וחכמ' פוטרין. הכותב שתי אותיות בשני העלמות, אחת בשחרית ואחת בין הערבים, רבן גמליאל מחייב וחכמ' פוטרין.
כתב במשקין ביין ובחלב או במי פירות, כגון מי תותין וכיוצ' בהן שהן משחירין. באבק דרכים ימצא שחור וגיבלו במים ורשם בו, וכן באבק סופרין, העפרורית שמשליכין מן הקסת שלהם, גיבל במים וכתב ואינו מתקיים, ובכל דבר שאינו מתקיים, אע"פ שלפי שעה נראה, כיון לכשיבש נמחק והולך, פטור.
כתב אות אחת סמוך לכתב. פי' אע"פ שסמכו לכתב אחר לא חשיב פחות משתי אותות, ולאפוקי מר' אליעזר דאמ' לקמ' שאם ארג חוט אחד על האריג חייב.
כתב על גבי כתב. אין זה חשוב כתב, ולאפוקי מר' יהודה, דתניא הרי היה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד'. ונמצ' שם כתוב בלא כוונה. מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהוד', וחכמ' אומ' אין השם מן המובחר. תנא, כתב אות אחת והשלימו לספר, ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב. ואפי' לרבנ' דפליגי על ר' אליעזר ופטרי בחוט אחד על האריג, להשלים שאני.
נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין. פי' אע"ג דאמרן כתב שתי אותיות משם אחד חייב, הכא פטור, משום דעלו בידו שלא בכוונה, אבל היה מתכוין לכתוב שני זיינין חייב. אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כתלי הבית שלא היו בקרן זוית, ועל שני לוחי פנקס, ואינן נהגין זה עם זה פטור, דבענן שתי אותיות רצופות. אמ' ר' אמי כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפרי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. תנן על שני כותלי הבית כול', התם מחוסר מעשה וקריב' הכא לא מחוסר מעשה וקריבה. פי' בכותל אם לא יסתור ויקרב האבנים זו אצל זו, וכן כשני לוחי פנקס שאינן נהגין זה עם זה, אם לא יחתוך מזה לזה לא יוכל לקרבן [והתם כגון שכתב על שפת לוח זה בטבריה ועל שפת לוח זה בציפורי שיכול לקרבן] בלא שום קציצה.
כתב אות אחת נוטריקון. כגון שכתב אות אחת במקום תיבה אחת ועשה עליה נקודה, דמשמע שמשמשת תיבה שלימה. ר' יהושע מחייב, כאילו עשה כל התיבה, וחכמ' פוטר' עד שיכתוב שתי אותות. הכותב שתי אותות בשני העלימות, אחת בשחרית ואחת בין הערבים. פירש המורה כיון דהוה ליה שהות בנתים כדי לידע, הוה ליה בשני העלמות. ואינו נראה לי, שלא מצינו שהיה מפסקת אלא באוכלין, שאם לא אכל השיעור בכדי אכילת פרס ושהה יותר פטור, מפני שהאכילה אינה בעין שתצטרף, אבל בכל המלאכות לא מצינו שהיה מפסקת ומחלקת בהם, שכל זמן שעשה המלאכה בהעלם אחת אע"פ ששהא באמצע הרבה מצטרפת וחייב, שהרי לגבי כותב לא אמרי' אחת בציפורי ואחת בטברי' חייב, ואע"פ שיש הרבה שהות ביניהן ששנים עשר מיל יש ביניהן והוא חייב, אלמא שהייה אינה מפסקת ומחלקת במלאכות כי אם ידיעות או ימים, למאן דאמ' ימים שבנתיים הוין ידיעה לחלק, והאי דקתני אחת בשחרית ואח' בין הערבים לרבן גמליאל אצטריך, דלא מיבעיא אם לא שהה בנתיים שחייב, אלא אפי' שהא בנתים ואחת בשחרית ואחת בין הערבים חייב, שאין ידיעה לחצי שיעור. ורבנן פטרי בשני העלמות, אבל בהעלם אחד אע"פ ששהא הרבה מחייבין. במאי קא מיפלגי, רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור. וכמאן דכתבינהו בהיעלם אחד דמי. פי' אינה מחלקת הידיעה דווק' בשיעור שלם, כגון שני זיתי חלב בשני העלמות שהוא חייב שתים, אבל בחצי שיעור כמאן דליתה דמיא. ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור, ולא מצטרפי.
סם, סמא. פי' אארומינט בלע'. סיקרא, סקרתא. מין צבע אדום. קומוס, שורה במים וכותב בו, וכן קלקנתום, ובכל דבר שהוא רושם ומתקיים. על שני כותלי זוית, כגון מזרחית דרומית שהן סמוכות זו לזו ומ[ת]חברות ומצטרפות. ועל שני לוחי פינקס והן נהגין זה עם זה. פי' הפנקס הוא לוחין הרבה והם מליאות שעוה ורושם עליהן במכתב, אם רשם על שני לוחין שנהגין ונקראין זה עם זה מצטרפות וחייב. הכותב על בשרו חייב, דלא בענן בקלף או בנייר, המשרט במכתב על בשרו, ר' אליעז' מחייב חטאת וחכמ' פוטרין. שאין דרך העולם בכך, וכל שמשנה מדרך העולם הוי ליה כלאחר יד ופטור. תניא אמ' ר' אליע' לחכמ' והלא [בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו]. אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים. פי' שאין דרך בני אדם כן, ובטלה דעתו אצל כל אדם.
<h2>דף קה.</h2>
ר' אליעזר אומ' האורג שלשה חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב. וחכמ' אומ' בין בתחילה בין בסוף, שיעורו בשני חוטין. פי' ר' אליע' סבר אין שיעור כל אורג שוה, דאילו בתחלה לא מיחיי' אלא בג' חוטין ובפחות מג' לא חשיבי, ועל האריג מיחייב אפי' בחוט אחד דחשיבי. וחכמ' סברי אין חילוק ביניהן, אלא בין בתחילה בין בסוף שיעורו בשני חוטין. העושה שני בתי נירין, בנריים, ובקירוס, בנפה ובכברה, בסל ובקופה, חייב. פי' נריים היא שמתקנין האורגין להכניס חוט השתי בתוכן, ונקרא בלעז ליצו.
מאי בקירוס, אמ' רב יהודה מצובייתא. פירש בעל הערוך כלי שעושין מסיב הדקל ומסננין בו יין בנפה, ובכברה שעושין משיער זנבות הסוסים לקמח, ומקליפי אילנות לחטים, ונעשין בשתי וערב כעין אריגה. התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. והא מתני' תנינא באבות מלאכות, אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא הקורע בחמתו תנא לה.
<h2>דף קה:</h2>
הקורע בחמתו ועל מתו, וכל המקלקלין פטורין. פי' אדם הקורע בגדיו בחמתו ובאבלו מקלקל הוי, ובכלל כל המקלקלין שהן פטורין קא חשיב ליה. והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. כגון מקרע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב. ורמינהי, הקורע בחמתו ובאבלו על מתו חילל את השבת ויצא ידי קריעה. פי' אלמא הקורע בחמתו ובאבלו מתקן חשיב ליה ולא מקלקל, דקתני חילל את השבת. ומתרץ, לא קשיא הא ר' יהוד' הא ר' שמעון, הא ר' יהוד' דאמ' מלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב עליה, הא ר' שמעון דאמ' מלאכה (ש)שאינה צריכה לגופה פטור עליה. פי' ר' יהוד' מחייב בכל מלאכה, ואע"פ שאינו צריך לה, דומיא דמוצי' את המת לגמרי שאינו צריך לגוף המת, והכא נמי אע"פ שאינו צריך לגוף הקרעים חייב. ור' שמע' פוטר מפני שאינו צריך לגוף הקרעים, ובאי זו קרעים מחייב ר' שמע' בקורע על מנת לתפור, שהוא צריך לגוף הקרעים. אימור דשמעת ליה לר' יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה. פי' המוציא מת לקוברו, וכן המכבה את הנר וחס על השמן או על הפתילה דמחיי' ר' יהודה מפני שהן מלאכה ואינן קילקול, אבל המקרע הוא קילקול, ובשלמ' על מתו הוי ליה תיקון דקא מקיים מקצת קריעה, אלא בחמתו מאי תיקון איכא. אמ' ר' אבין האי נמי מתקן הוא, דקא עביד נחת רוח ליצרו. וכי האי גוונא מי שרי, והתניא ר' שמ' בן אלעזר או' המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שזו היא אומנותו שליצר הרע היום אומר לו עשה כן ולמחר אומר לו עבוד ע"ז, לא צריכא למירמא אימתא אאינשי ביתיה, כי הא דרב אחא בר יעק' מתבר מאני תבירי, רב ששת שדי ליה אמתיה מוניני ארישיה.
<h2>דף קו.</h2>
פיס'. שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול. האורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. פי' סיט הוא כמלא הרחקת אצבע מאמה, ושיעור האורג הוא כמלא סיט אחד יהא אורך חוט הערב שאורג בשתי, והמלבן והצובע הוא שיעורן פעמים בסיט. רב יוסף מחוי כפוף, ורב חייה בר אשי מחוי פשוט. פי' בסיט דמתני' שהוא הרחקת אצבע מאמה פליגי, דרב יוסף [סבר] שכל מה שיכול לפשוט ולהרחיקן זו מזו, ואע"פ שכופף אצבעו הוא שיעור סיט. ורב חייה סבר אין שיעור סיט אלא שיהו שתי אצבעותיו פשוטות, ולא שיכוף אותן.
מתני'. ר' יהוד' אומ' הצד ציפור למגדל וצבי לבית חייב. פי' אם צד הציפור, עד שהכניסו לתוך המגדל שלעץ שהוא סגור ואינו יכול לברוח חייב, שכבר ניצוד ועומד הוא, או צבי לתוך הבית כבר נגמרה צידתו וחייב, אבל ציפור לבית אינו ניצוד בכך, שהוא יוצא דרך החלונות. וחכמ' או' ציפור למגדל. כדקאמרת, אבל צבי אע"פ שהכניסו לבית או לחצר או לגינה או לביברין, שהן מוקפין מחיצות סביב (סביב) [חייב].
<h2>דף קו:</h2>
פיס'. רבן שמעון בן גמליאל אומ' לא כל הביברין שוין, זה הכלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב. אמ' רב יוסף אמ' רב יהודה אמ' שמואל הל' כרב' שמע' בן גמליאל. אמ' ליה אביי הלכה מכלל דפליגי, אמ' ליה מאי נפקא לך מינה גמרא גמור וזמורתא תהא. ת"ר, הצד צבי סומא או ישן חייב, חיגר או חולה וזקן פטור. אמ' ליה אביי לרב יוסף מאי שנא הני ומאי שנא הני, אמ' ליה הני עבידי לרבויי. פי' לברוח ולהשמט כשמרגישין יד אדם עליהן. והני לא עבידי לרבויי. והתניא חולה חייב, לא קשיא כאן בחולה מחמת אישתא כאן בחולה מחמת אובצנא. פי' אם היא חולה מחמת קדחת מתחזק ובורח, אבל אם היה עייף שרדפו אחריו ציידין ונשמט מהן, אינו יכול לזוז.
תנן התם, אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהן מזונות. פי' דלאו כניצודין הוו, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ביום טוב ונותנין לפניהן מזונות, דכניצודין דמו. ורמינהי, ביברין שלחיה ושלעוף ושלדגים אין צדין מהן ביום טוב ואין נותנין לפניהן מזונות. קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות. עופות אעופות לא קשיא, הא בביבר מקורה והא בביבר שאינו מקורה. פי' אע"פ שהוא ביבר קטן, אם אינו מקורה בורח מלמעלה ויוצ', אבל אם הוא מקורה הוא כניצוד. והא בית דכי ביבר מקורה דמי ובין לר' יהודה ובין לרבנ' צפור למגדל אין לבית לא. אמ' רבה בר רב הונא הכא בציפור דרור עסיק', לפי שאינה מקבלת מרות. פי' מתני' בציפור דרור, משום הכי תני מגדל אין בית לא, אבל שאר כל העופות אפי' בבית. חיה אחיה נמי לא קשיא, הא בביבר גדול והא בביבר קטן. היכי דמי ביבר גדול והיכי דמי ביבר קטן, אמ' רב אשי כל היכא דכי רהיט בתרה מטי לה בחד שיחיא ביבר קטן, ואידך ביבר גדול. אינמי כל היכא דאית ליה אוקסי ביבר גדול, ואידך ביבר קטן. פי' פיאות וזויות שהחיה נשמטת בהן. אינמי כל היכא דנפול טולא דכתלים אהדדי ביבר קטן. ואידך ביבר גדול. פי' שבבוקר נוטל צל כותל המזרחי עד כותל המערבי, ובער' נוטה צל כותל מערבי עד כותל המזרחי, אינמי שבמקום שמגיע צל כותל מזרחי בבקר שם מגיע צל כותל מערבי (מערב) [בערב].
ת"ר, הצד חגבין חגזין וצרעין ויתושין בשבת חייב, דברי ר' מאיר, וחכמ' או' כל שבמינו ניצוד חייב וכל שאין במינו ניצוד פטור. תניא אידך, הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב. פי' שהטל מעוורן. מתני'. צבי שנכנס לבית ונעל בפניו אחד חייב, נעלו שנים פטורין. אם לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ור' שמע' פוטר. פי' כי היכי דפליגי לעיל גבי ככר. אמ' ר' ירמיה אמ' שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגרודקי שלו. פי' לבית משמר העשוי לו, שאע"פ שתופסו בידיו אינו ניצוד בכך, שאם יכעוס ישחיתנו ולא יוכל לכובשו.
מתני'. ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, ובא השיני וישב לו ומילאהו, השיני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השיני וישב לו בצידו, אע"פ שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשיני פטור. למה זה דומה, לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' כיון שהראשון מילאהו כבר ניצוד ועומד הוא, ואם בא זה ושומרו שלא יברח אין בכך כלום, כאדם שנועל את ביתו והצבי כבר היה ניצוד בתוך הבית, אע"פ שהוא נועלו ושומרו שלא יברח מותר, כיון שקודם הנעילה היה ניצוד.
<h2>דף קז.</h2>
אמ' ר' אבא אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב היה יושב ונכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך. פי' משעה שנכנסה תחת כנפיו כבר ניצודה, ומותר לו לישב מעוטף בטליתו עד שתחשך ויטלה בידו, ש(ה)[ב]שבת אסור לטלטלה, שכל בעלי חיים הן מוקצין, וא' על פי שמשמרה שלא תברח מותר. מותיב רב נחמן בר יצחק ישב הראשון על הפתח ומילאהו כול' עד והשיני פטור, מאי לאו פטור אבל אסור, לא פטור ומותר. דאפי' איסור דרבנן אין בשמירתן. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וזה ודאי מותר לכתחילה (לנועל) [לנעול] את ביתו לשומרו, ואף ע"פ שהצבי הוא משתמר בתוכו ואין מחייבין אותו לגרש הצבי משם. וכיון שהתנא מדמהו לזה. ש"מ פטור ומותר, שאע"פ שהוא מתכוין כיון שניצוד ועומד מותר הוא לכתחילה.
אמ' שמו' כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר. חדא הא, ואיד' המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור, וממאי דפטור ומותר דתנן מחט שליד ליטול בה את הקוץ, ואידך הצד נחש בשבת אם כמתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה שלקטן, ועל עקרב שלא תישוך. אלמא לכתחילה מותר, והא דקתני פטור איידי דקתני רישא חייב תנא סיפא פטור, ולאו דווקא.
שמנה שרצים האמורין בתורה, הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב, ושלא לצורך פטור. חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור והחובל בהן חייב. פי' הצדן חייב, ואפילו שלא לצורך, כיון שיש במינן ניצוד וחשובה צידתן, ודמי למוצי' אוכלין כגרוגרת, שאע"פ שאינו צריך לאוכלן חייב כיון דחשיבי לעלמא. והחובל בהן חייב, מפני שיש להן עור, וכל שיש להן עור חבורתן אינה חוזרת לכמות שהיתה בקדמותה (ש)לעולם, וכל חבורה דלא הדרה הויא תולדה דשוחט, דנטילת נשמה לא הדרה, מה לי קטליה פלגיה ומה לי קטליה כוליה. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, מפני שאין להן עור, שעורן הוא כבשרן, וחבורה שלהן הדרא בריא. הצדן לצורך שהוא צריך להן חייב, דצידה חשובה היא כיון שצריך להן, ושלא לצורך פטור מפני שאין במינן ניצוד. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור, דניצודין ועומדין הן.
והחובל בהן חייב שיש להן עור. מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור, מאן תנא, אמ' שמואל ר' יוחנ' בן נורי היא, דתנן ר' יוח' בן נורי אומ' שמונה שרצים יש להן עורות. פי' ואין עורותיהן מטמאין כבשרן. אבל תנא קמא תני ברישא ואילו שעורותיהן כבשרן האנקה והכח והלטאה והחומט, וקס"ד כי היכי דפליג לעיניין טומאה פליגי נמי לעניין שבת. רבה בר בר חנה אמ' אפי' תימ' רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנ' בן נורי אלא לעיניין טומאה, דכת' ואלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן. פי' מריבויא דה"א דרשי הכי. והאי אלה אקרא תניינא קאי, ולאו אקרא קמא החולד העכבר והצב. אבל לעניין שבת אפי' רבנן מודו. דיש להן עור וחבורתן אינה חוזרת.
<h2>דף קז:</h2>
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, ההורגן חייב. מאן תנא, אמ' ר' ירמיה ר' אליעז' היא, דתניא ר' יהוד' אומ' משום ר' אליעז' ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל. מתקיף לה רב יוסף, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בכינה (דפרה) [דאינו פרה] ורבה, אבל שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי. ושניהן לא למדוה [אלא] מאילים, דר' אליעזר סבר כאילים, מה אילים דאיכא נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה, וכינה יש בה נטילת נשמה. ורבנן סברי כאלים, מה אלים פרין ורבין אף כל שפרה ורבה, וכינה אינה פרה ורבה.
תניא, הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. והלכה כר' יהושע(ה). ומודה ר' יהושע לעניין הריגה חייב חט' מפני שפר' ורב'. ופיר' המורה הצד פרעוש ממקום שאינו ניצוד ועומד, כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ, ומשמ' שמעל בשרו מותר לכתחילה.
פיס'. הצדן לצורך חייב ושלא צורך פטור. מאן תנא, אמ' רב יהוד' אמ' רב ר' שמע' היא, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וכיון דתנן סתמא כוותיה היל' כוותיה. איכא דמתני לה אהא, הצד נחש בשבת אם כמתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב. מאן תנא, אמ' רב יהוד' אמ' רב ר' שמעון היא, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אמ' שמו' השולה דגים מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. פי' היה ניצוד ועומד מבעוד יום, וכשהגביהו חייב משום נטילת נשמה. אמ' אביי האי מאן דנקיט פיטורא מאונא דחצבא חיי' משום עוקר דבר מגידולו. פי' תולש כמהין מאוזן הכד שלמים, שכן דרך הכמהין להיות גדילין על שפת הכלים.
<h2>דף קח.</h2>
אמ' רב הונא כותבין תפילין על גבי עור שלעוף טהור, ואע"ג דאית ביה נקבי נקבי. וכת' וכתבתם, דבענן כתיבה תמה ולא מופסקת. כדאמרי במערבא, כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, פי' לאו שמיה נקב. ת"ר, כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ועל גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, [והלכה למשה מסיני תפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן]. אבל אין כותבין תפילין לא על עור בהמה טמאה, ולא על עור חיה טמאה, ואין צריך לומר על עור נבילות וטריפו' שלהן, ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן.
<h2>דף קח:</h2>
מתני', אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא [מי] מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשי'. אמ' ר' יוסי והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת, ואילו הן מי מלח המותרין, נותן שמן (כתחילה) [בתחילה] לתוך המים או לתוך המלח. תניא, אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשן שבתוך הגסטרא, אבל הוא עושה מי מלח מועטין וטובל בהן פיתו ונותן לתוך התבשיל. אמ' ר' יוסי וכי מפני שאילו מרובין ואילו מועטין הללו מותרי' והללו אסורין, יאמרו מלאכה מועטת מותרת מלאכה מרובה אסורה. אלא אילו ואילו אסורין, ואילו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן [ו]מים, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחילה. פי' הילמי קורא תנא קמא למרובין ומי מלח מועטין, וכך הוא זה כזה מים [ומלח] והמרובין אסורין שלא יעשה כמעשה חול, שנראה כאילו רוצה לעשות כבשין, אבל המועטין לוכל לפי שעה מותרין, ור' יוסי היה אוסר אף המועטין אם נתן מים ומלח תחילה, מפני שהן מעשה חול [א]לא יעשה שינוי ויפסיק השמן ביניהן, ואין הל' כר' יוסי, דיחיד ורבים הל' כרבים. ואמרי' בפרק קמא דעירובין אמ' רב יוסף אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין הל' כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים.
תני יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין, מאי [מי] מלח עזין, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו כדי שתהא ביצה צפה בהן. וכמה, אמ' אביי תרי תולתי מילחא וחד מיא. למאי חזי, אמ' ר' אבהו חזי למורייסא. תני יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת, רב חזקיה משמיה דאביי אמ' צנון אסור ביצה מותרת. וכן הלכה, וצנון מימלחיה הוא דאסיר אבל למיטבליה [במילחא] שרי.
אמ' ר' זירא יין בתוך העין אסור, על גב העין מותר. פי' תוך העין מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, וכל רפואה אסיר משו' שחיקת סממנין, אבל על גב העין מותר, דמחזי דלרחיצה קא מיכוין. ורוק תפל אפי' על גבי העין אסור, דמאיס לרחיצה ומוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אמ' שמואל שורה אדם פתו ביין ונותן על גבי העין בשבת. ולא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אלא לרחוץ עינו, והאי דקא עביד על ידי פת משום דמשמוש היד קשה לעין. אמ' מר עוקבא אמ' שמואל שורה אדם קילור מערב שבת במים ונותן על גב העין בשבת. פי' גם הכא כיון דנמחת הקילור נעשת כמים, ומיחזי דלרחיצה עביד. בר לוי הוה קאים קמיה דמר עוקבא, חזי דקא עמיץ ופתח, אמ' ליה כולי האי לא שרי מר שמואל.
תניא, ר' מינא משום ר' חייא או' טובה טיפת צונין שחרית ורחיצת רגלים ערבית מכל קילורין שבעולם. הוא היה אומ', יד לעין תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ. פי' בהקזה. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס.
<h2>דף קט.</h2>
אמ' זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. דכיון דמשתהיין הכי לאו מידי קא עביד. אמ' מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו שורה ביין ואינו חושש. פי' כדי לשכך הדם, ומיחזי דלרחיצה קא עביד. איבעיא להו חלא מאי, אמ' ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרי חלא לא. רבא אילקע לבי רב אשי חזייה דסליקא ליה חמרא אגבא דכרעיה והוה יתיב וקא צמית ליה בחלא, אמ' ליה לא סבר לה מר להא דרב הלל חלא לא, אמ' ליה גב היד וגב הרגל שאני, דאמ' רב זביד גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה שלחלל ומחללין עליה את השבת. פי' חילול כזה שהוא מדרבנן, אבל דאוריית' לא, אך אם היה מסוכן למות.
תניא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי המשרה ולא בימה שלסדום, דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, וים הגדול נמי דווקא דלא אשתהי, אבל אשתהי מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד.
<h2>דף קט:</h2>
מתני'. אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברואה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין הוא שותה, חוץ ממי דקרים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקא. אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה. פי' אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים כי אם לרפואה אוכלין אותו, ומוכחא מילתא לכולי עלמא דלרפואה אכיל ליה, וכל מידי דמוכחא מילתא לכולי עלמ' אסור, גזיר' משום שחיקת סמנין, דיל' אתי למישחק סממנין דהוי תולדה דטוחן. אבל אוכל הוא את יועזר לרפואה, שגם הבריאין אוכלין אותו, ושותה אבוברואה לרפואה, שגם הבריאים שותין אותו. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה לרפואה, שכיון שגם הבריאי' אוכלין ושותין אותן לא מוכחא מילתא, וכל מידי דלא מוכחא מילתא אע"פ שהוא מתכוין לרפואה שרי, שכל הגזיר' אינה אלא מפני הרואין שלא יאמרו סממנין שחק שם ויתירו שחיקת סממנין, חוץ ממי דקרים וכוס עיקרי עשבים, מפני שהן שותין אותן לחולי ששמו ירוקא, ומוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו, ואע"ג דהרואה סבר דלרפואה קא מיכוין, כיון שהוא אינו מתכוין אלא לשתות לצמאו שאין אוסרין לו המאכל והמשתה שלו, מפני שלא יאמרו דתרתי בענן, שיהא מתכוין לרפואה [ומוכחא מילתא לעלמ' דלרפואה קא עביד. אבל אם הוא מתכוין לרפואה] ולא מוכחא מילתא, אינמי אינו מתכוין אלא לצורך אכילה ושתייה, אע"ג דמוכחא מילתא והרואה סובר דלרפואה קא עביד שרי, וכן נמי הוא [סך] שמן של עיקרין שלא לרפואה אלא כדרך הסכין שמן להתענג ולא חיישינן מפני הרואין.
מאי אזוב ומאי איזוביון, אזוב אברתא בר המג אזוביון בר הנג. פי' להם היו ידועין אלה השמות. ואזוביון משונה הוא מאזוב, כדתנן בפרה באזוב ולא אזוביון. ולמאי מעלי לקוקאני. פי' לתולעים שבבני מעים, וזהו ששנינו לפי שאינו מאכל בריאין שאין אוכלין אותו אלא לרפואה זו.
אבל אוכל הוא את יועזר. מאי יועזר, פוטנק. פי' פולייו בלע'. ומעלי לארקתא. פי' תולעים שבכבד. ואע"פ שהוא מתכוין לרפואה מותר, שגם הבריאים אוכלין אותו לחמם גופן ולא מוכחא מילתא.
ושותה את אבוברואה, מאי אבוברו' חוטרא רעיא. פי' עץ הגדל יחידי בלא ענף. למאי עבדי ליה, לגילויא. פי' מי ששתה מים מגולין וירא שמא שתה הנחש מהן שולקין זה העץ במים ושותין אותן ומבטלין הארס ומכחישין אותו, וגם הבריאין רגילין לשתותו שמא שתו מים מגולין.
<h2>דף קי.</h2>
וכל המשקין הוא שותה לאייתויי מי צלפין בחומץ. פי' פרי הצלף דהיינו הקפריסין כבושין בחומץ, אע"ג דלרפואה שותין אותן אם הוא מתכוין לשתותן כדי לעכל מאכלו מותר.
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. לאייתויי טחול לשינים וכרישין יפין לבני מיעים. פי' טחול יפה לשינים, ואע"פ שקשה לבני מעים. וכרישין יפין לבני מעים, ואע"פ שקשין לשינים, כדאמ' בברכות, וס"ד אמינא כיון דקשין לאדם לאו אורחא למיכלינהו אלא לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וליתסרו, קמ"ל כיון דדעתיה לצורך [אכילה] ולאו לרפואה שרי.
חוץ ממי דקלים. מאי מי דקלים, תרי תאלי איכא במערבא ונפק עינא דמיא מביניהו. פי' שני דקלים יש בארץ יש' ומעיין נובע מביניהם, והשותה מאותם המים משתלשל. מאן דתני דקרים שדוקרין את המרה. המרירה שנתקבצה בבני מעים דוקרין אותה ומנפצין אותה ויוצאה דרך בית הריעי. ומאן דתני [מי] דקלים, שהן יוצאין מבין שני דקלים. כסא קמא מרפה את המיעים, תרי משלשלי, תלתא כי היכי דעיילי הכי נפקי. פי' כל כך נשת[ל]של בשתי כוסות עד שנשארו בני מיעיו נקיים, שכוס השלישי יוצאין המים נקיים, וכיון שהן משלשלין מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אבל שותה מהן לצמאו מותר, שהרבה בני אדם בריאין שותין מהן לצמאן.
<h2>דף קי:</h2>
תניא, מניין לסירוס באד' שהוא אסור, שנ' ובארצכם לא תעשו ובכם לא תעשו. פי' קרי ביה לא תיעשו. ואע"ג (דמימלא) [דממילא] אסור. פי' אע"פ שאינו מתכוין לסרס עצמו אלא הוא שותה לרפואה ומחמת אותו המשקה הוא נעקר ומסתרס אסור, ואע"פ שהוא סריס כבר אסור. דאמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן הכל מודין במחמץ אחר מחמץ שחייב ומסרס אחר מסרס שחייב, שנ' וכרות ונתוק אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן. פי' כורת שאינו נותקן לגמרי אלא כורתן ומניחן בכיס, ונותק הוא שמנתקן לגמרי, ואע"פ שהוא זקן שכבר בטל מלהוליד אסור. דאמ' ר' יוח' הם הן החזירוני לנערותי. פי' רפואות השנויין במי שאחזו קורדייקוס, וכיון שיש תקוה לזקן לחזור לנערותו אסור לו לשתות כוס עיקרין שנעשה בו עקור ואע"פ שמתכוין לרפואה.
<h2>דף קיא.</h2>
מתני'. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, אבל לא שמן וורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן לסוך בחול, ר' שמע' אומ' כל יש' בני מלכים. פי' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, דמוכח' מילתא דלרפואה קא עביד, אבל מטבל הירק כדרכו בחומץ, דמיחזי דלאכילה קא מיכוין ואם נתרפא נתרפא, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אך סך הוא את השמן, (שכל) [שכן] דרכו שלאדם לסוך שמן בלא רפואה, אבל לא שמן וורד מפני שהוא יקר ואינו מצוי אין סכין אותו [אלא] לרפואה ומוכחא מילתא, אבל בני מלכים סכין אותו אפי' [שלא] לרפוא', שכן דרכן לסוך בחול ולא מוכחא מילתא. ור' שמע' היה מתיר שמן וורד, שכל יש' בני מלכים.
רמי ליה רב אחא אריכא דהוה אחא בר פפא לר' אבהו, תנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, למימרא דמעלי, ורמינהי כחומץ לשינים. לא קשיא, הא בקיוהא והא בחלא. פי' קרא בפרי חומץ המקהה את השינים כמו בוסר וכיוצא בו אבל חומץ ממש הוא מעלי ומרפא. ואיבעיתימ' הא והא בחלא, הא דאיכא מכה הא דליכא מכה, איכא מכה מסי, ליכא מכה מרפי. פי' נותן רפיון לשינים, ונראה לו כאילו הן נושרות ואינו יכול ללעוס בהן.
לא יגמע בהן את החומץ. ורמינהי לא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע. פי' כשפולט מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אבל כשבולע לא מוכחא מילתא, ומתני' היכי תני סתם דמשמ' הכל אסור. אמ' אביי כי תנן נמי מתני' לא יגמע ויפלוט.
<h2>דף קיא:</h2>
פיס'. ר' שמע' או' כל יש' בני מלכים. אמ' רב הל' כר' שמעון ולאו מטעמיה. הל' כר' שמעון דשרי, ולאו מטעמיה דאילו ר' שמעון סבר אע"ג דלא שכיח שרי. משו' טעמ' דכל ישראל בני מלכים. ורב סבר אי שכיח דלא מוכחא מילתא אין, ואילא שכיח לא. משום דמוכחא מילתא דקא עביד לרפואה, ולא אמרי' כל ישראל בני מלכים. ובאתריה דרב שכיח שמן וורד. משום הכי שרי, ובהא אפי' תנא קמא מודה.
אילו קשרים שחייבין עליהן, קשר הגמלים וקשר הספנים. כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן. ר' מאיר או' כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבין עליו. פי' הקושר והמתיר, דתנן באבות מלאכות בענן שיהא קשר שלקיימ', דומייא דקשרי יריעות שהן שלקיימ', ושיתיר קשר שלקיימא דומיא דצדי חלזון שהיו צריכין לפרקים להתיר קשרי רשתות המקויימין כדי לקצרן או להאריכן. ר' מאיר או' כל קשר שאינו יכול להתירו בידו אחת אינו קשר, כגון שלא הידיקו יפה, אע"פ שעשאו לקיימא פטור, שאין זו קיימא, כיון שיכול להתירו בידו אחת. תניא בתוס[פ]ת', זה הכלל כל קשר שהוא לקיימא ויכול להתירו באחת מידיו, או שאינו שלקיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו, אין חייבין עליו עד שיהא קשר שלקיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו.
מאי קשר הגמלי', קטרא דזממא גופיה, וקשר הספנין קטרא דאסתדירא גופיה. פי' מנקבין את הנקא בחוטמה וקושרין באותו הנקב רצועה כמין טבעת ונקראת זממא, וכשרוצה לקשור הנקה קושר רצועה באותו טבעת וקושרה בה, ופעמים שמתיר הרצועה מאותה טבעת, אבל הטבעת לא יתיר לעולם. וכן עושין נקב בכנף ראש הספינה ומכניס שם עקל או רצועה או חבל עב וקושרה כמין טבעת ונקראת אסתדירא, וכשרוצה להעמיד הספינה קושר חבל באותה טבעת ומעמידה בו, וכשרוצה מתיר את החבל מאותה טבעת.
פיס'. ר' מאיר או' כל קשר כול'. אמ' ר' אחאי עניבה לר' מאיר מהו, טע' דר' מאיר משום דיכול להתירו באחת מידיו והאי נמי יכול להתירו באחת מידיו, או דיל' טע' דר' מאיר משום דלא מיהדק והאי מיהדק, תיקו. ומיכן מוכיח דרבנ' דשרו בעניבה כל שכן דשרו בקשר שיכול להתירו באחת מידיו, ור' מאיר לפרושי מילתיי' דרבנ' קא אתי ולאו לאיפלוגי עלייהו, כדאמרן לעיל בפרק הבונה במילתיה דרשב"ג, דאמ' לא כל הביברין שוין, ואוקימנה דלא פליגי רבנן עליה.
מתני'. יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים. קושרת אשה מפתחי חלוק, וחוטי סבכא ושלפסקיא, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדירה שלבשר. ר' אליעזר בן יעקב או' קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא. הא גופה קשיא, אמרת יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים, חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא, והדר תני קושרת לכתחילה. פי' דקס"ד דהאי קושרת אשה ארישא קאי, ופירושא דיש לך קשרים היא. ומהדר, הכי קאמ', יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים, ומאי ניהו קטרא דקטרי בזממא וקטרא דקטרי באסתדריא. פי' הרצועה שקושרין בזממא לקשור בה את הגמל או למושכו, ופע' מתירין אותה משם, ומפני שמניחין אותה קשורה הרבה יש בה איסור דרבנ', וכן נמי בחבל שקושרין באסתדירא דספינה ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתחי חלוק.
<h2>דף קיב.</h2>
מפתחי חלוק. פשיט', לא צריכא דאית ליה תרי דשי, מהו דתימא חד מיניהו בטולי מבטל ליה, קמ"ל. פי' מפתחי חלוק הם כמו שיש לגחלים כעין לשונות לכאן ולכאן, וקושרין שלימין בכתף שלשמאל ושלשמאל בכתף ימין, ויש לו שני פתחים מיכן ומיכן, ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטו וללובשו, מהו דתימא חדא מינייהו בטולי בטליה ויהיה קשר שלקיימא, וכיון דלא ידעינו הי מיניהו תרויהו ליתסרו, קמ"ל. וחוטי סבכה. שמהדקת בהן האשה הסבכה על ראשה, ושל פסיקיא אזור רחב וכמין רצועות דקות תלויות בדשא שבהן היא חוגרת וקושרת על בטנה.
ורצועות מנעל וסנדל. איתמר, התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל, מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי, פטור אבל אסור בדרבנן, מותר לכתחלה כדבני מחוזא. פי' בדאושכפי קשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת, והוא קיים תדיר. ובדרבנן כשקושרין אותן סביב לרגליהן אין קושרין אותן בדוחק, שפעמים שחולצו ונועלו כשהוא קשור, ומיהו קשר שלקיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושר אותו בהידוק שלא יהא הטיט שומטו מעל רגלו. ובני מחוזא הן מקפידין על לבושיהן ועל נעליהן ומהדקין אותן, וצריכין להתיר ולקשור בכל יום ויום. סנדל אסנדל לא קשיא, הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי כדאושכפי, פטור אבל אסור בחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחילה דנפקי ביה ביתרי. פי' חומרתא דטייעי קושרין האשכפים וקיים תדיר. וחומרתא דקטרי אינשי אינה קיימת תדיר ופעמים שמניחין אותה חדש אחד או יותר, וסנדל דנפקי ביה ביתרי כל אחד קושר לפי מידת רגלו ובכל יום צריכין להתיר ולקשור.
<h2>דף קיב:</h2>
פיס'. ונודות יין ושמן. פי' קושרין פיהן יפה ואין מוציאין ממנו מפני שהוא גדול, (אלא מפני שהוא קטן), אלא משתי ידיו אילך ואילך קושר ומתיר ומוציא מהן יין ושמן, וקדירה שלבשר קושרין על פיה חתיכה שלבגד להיות שמור מה שבתוכה מפני השרצים ושלא יפול לתוכה שום לכלוך.
ור' אליעזר בן יעקב [אומר] קושרין חבל ברוחב הפתח מכותל לכותל, שלא תוכל הבהמה לצאת, ובשעה שרוצה ליתן לה מזונות או להוציאה מתיר החבל. אמ' רב יוסף אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכ' כר' אליעזר בן יעק'. אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי, אמ' ליה גמרא גמור וזמורתא תהא.
<h2>דף קיג.</h2>
מתני', קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר. כלל אמ' ר' יהודה, כל קשר שאינו שלקיימא אין חייבין עליו. פי' קושרין הדלי בפסיקיא, דלא מבטלי לה התם, אבל לא בחבל דמבטל לה התם והוי קשר שלקיימא. חבל דמאי, אינימא חבל דעלמ', ר' יהוד' מתיר, קשר שלקיימא הוי. אלא חבל דגרדי, ורבנן סברי גזיר' חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, ור' יהודה סבר לא גזרי'. וגרדי לא מבטי' ליה, דמיבעי ליה למלאכתו ואינו קשר שלקיימא. תניא, חבל דלי שניפסק לא היה קושרו אלא עונבו. פי' הקשר יהיה שלקיימא, אבל עניבה לאו קשירה היא ולכתחילה שרו ליה רבנן. ר' יהוד' אומ' כורך עליו פונדא או פסיקיא, ובלבד שלא יענבינו. פי' כורך על שני ראשי הפיסוק או פונדא או פסיקיא שאינו מבטלן שם, ואל יעניב החבל, דקסבר עניבה גופה קשירה היא, ואין הלכה כמותו דקיימ' לן הל' כרבים. אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו באבוס ובפרה. איתיביה רב אחא חבל שבאבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאבוס, התם חבל דעלמ', הכא חבל דגרדי.
איתמר אמ' רב נחמן אמ' שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, ואפילו כובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים. פי' כלי האריגה, כגון הקנים שלו, אע"פ שמלאכתן לאיסור מותר לטלטלן לצורך גופן, כדבענ' למימ' לקמן נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים כול', ואפי' כובד העליון וכובד התחתון שהשתי והאריג עומדין עליהן, ולא אמרי' מפני שהן כבידין מקצה להם מקום והוו להו כמסר הגדול ויתד שלמחרישה שהן מוקצין מחמת חסרון כיס. אמ' ליה מאי שנא עמודין דלא, אילימא דקא עביד גומא, ממילא קא הויין, ותנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצתן מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משו' מעשר וניטלין בשבת. פי' גם העמודין אם יסיעם ויתלשם אין בכך כלום מן הגומא שהוא עושה. ומהדר, בשדה לא אתי לאשוויי גומות, הכא בבית אתי לאשויי גומות.
מקפלין את הכלים. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם לא. ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים, שהן צריכין תיקון ליישב קמטיהן, לא. וחדשים נמי לא אמרינן אלא בלבנים, אבל בצבועין לא. ולא אמרן אלא שאין לו מה להחליף, אבל יש לו להחליף לא. אמ' רב הונא אם יש לו להחליף יחליף ואם לאו ישלשל בבגדיו. פי' שיראה עצמו כאדם שאין לו עסק ומלאכה לעשות שיהא צריך להגביה בגדיו, וזה הוא כבוד לשבת. מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא, אמ' ליה כיון דכל יומא לא קא עביד והאידנא קא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא. ת"ר, וכבדתו, שלא יהא מלבושך שלשבת כמלבושך שלחול. כי הא דר' יוח' קרי למאני מכבדותיי. מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכ' שלשבת כהילוכך שלחול. שלא יפסע פסיעה גסה כאדם שממהר למלאכתו ולעשות חפציו. ממצוא חפצך, חפיציך אסורין, חפצי שמים מותרין. כדאמרי' משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות, וכל דבר שלמצוה כגון חשבונות שלמצוה מחשבין בשבת. ודבר שלא יהא דיבורך שלשבת כדיבורך שלחול. לעשות משא ומתן או להשכיר פועלין. דבר, דיבור אסור הירהור מותר. שמותר להרהר בלבו מה יעשה למחר, ובלבד שלא יוציא בשפתיו. בעא מיניה ר' מר' ישמעאל ביר' יוסי מהו לאכל אדמה בשבת. יש בה משום רפואה ואסיר אילא. אמ' ליה ובחול מי התירה, שאני אומ' אף בחול אסור' מפני שהיא מלקה. ומביאה לידי חולי.
מתני'. מקפלין את הכלים אפי' ארבעה וחמשה פעמי', ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. ר' ישמעאל אומ' מציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים. ר' עקיב' או' לא שלשבת קריבין ביום הכיפורי' ולא שליום הכיפורים קריבין בשבת. פי' בגדים שפושט מקפלן כדי להשוות קימוטן ולחזור וללובשן בו ביום. חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אם חל יום הכיפורים להיות במוצאי שבת החלבים והאיברים שלמוספי שבת מקריבין אתן על גבי המזבח בלילי יום הכיפורי', ואם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת אין חלבין קריבין בשבת. ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, שקדושת יום הכיפורים חול היא אצל שבת, ור' עקיב' היה משוה קדושתן (וזה) [ואין] זה משמש לזה. בפרק החליל אמרי' דאי מיקלע יום טוב הראשון של חג להיות בערב שבת דחינן ליה משום יום הכיפורים בחד בשבא, והוא הדין אם חל ביום רביעי דחינן ליה דמיקלע יום הכיפורים בערב שבת, וזהו סימן לא אד"ו ראש השנה, ד"ו מפני יום הכיפורים, וא' משום יום ערבה דמיקל' בשבת וערבה לא דחיא שבת. ומקשה התם, ומי דחינן ליה והתנן חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים כול', אלמא דעבדינן יום הכיפורים באחד בשבת ובערב שבת. ומתרץ לא קשיא, הא רבנן הא אחרים, דתניא אחרים אומרי' אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה. פי' אחרים אין מעברין חדשים ואין מחסרין, אלא חדשי השנה עושין אחד מלא ואחד חסר ואפי' מרחשון וכסליו, ויגיעו כל ימות השנה שנ"ד, הש"נ הולכין ז' ז' ישארו ד' ימים בין קביעות לקביעות, ואם היתה שנה מעוברת סבירא ליה שהעיבור עושין אותו חסר מכ"ט ימים, הכ"ח הולכים ז' ז' וישאר יום אחד, והילכך יבא ראש השנה באד"ו ולא נדחה אותו. אבל רבנן סוברין שמעברין ומחסרין לצורך, ומרחשון וכסליו פעמים נעשה אותן כסדרן ופעמ' שניהן מליאין ופעמ' שניהן חסירין, כפי הסדר שאנו נוהגין עכשיו, ולא יבוא ראש השנה באד"ו לעולם.
<h2>דף קיד.</h2>
אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאין ובטלאי על גבי טלאי, והני מילי ביממא אבל בליליא נפיק. ואמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' כל תלמ' חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנ' ומשנאי אהבו מות, אל תיקרי משנאי אלא משניאיי, רבב הוא כגון חלב או שעוה. רבינא אמ' רבד איתמר, שנ' מרבדים רבדתי ערשי. פי' שכבת זרע. ולא פליגי, הא בגלימא הא בלבושא. פי' גלימא הוא העליון ואפי' רבב, מלבושא הוא התחתון ודווקא רבד.
אמ' ר' יוח' אי זהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות עין, שמקפיד על חלוקו להופכו. שאם אירע לו ולבש חלוקו הפוך מקפיד עליו והופכו ומיישרו, שגניי הוא לו להראות התפירות והאימרות שבפנים לחוץ. ואמ' ר' יוחנ' אי זהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו הלכ' בכל תלמודו ואו', ואפי' במסכתא דכלה. ברייתא היא שמתחלת כלה בלא ברכה אסור' לבעלה כנידה, ואינה שגורה בפי הכל. ואמ' ר' יוחנ' אי זהו תלמיד חכם שכל בני עירו מצווין לעשות מלאכתו, זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים.
<h2>דף קיד:</h2>
פיס'. וחלבי שבת קריבין ליום הכיפורים. ת"ר, עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת הקריבין ביום הכיפור'. יכול אף שליום הכיפורים קריבין בשב', ת"ל בשבתו, דברי ר' ישמעאל. פי' כל בשבתו קרא יתירא הוא ודרשי' ליה בשבת לרבויי, דו' דידיה למעוטי. ר' עקיב' אומ' עולת שבת בשבת, לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב, יכול אף ביום הכיפורים כן, ת"ל בשבתו. כשתימצא לומר לדברי ר' ישמעאל נדרים ונדבות קריבין ביום טוב. וכל שכן חלבי שבת שעיבר זמנן. וכי אצטריך קרא למישרא יום הכיפורים, לדברי ר' עקיב' אין נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, וכי אצטריך קרא למישרא יום טוב.
<h2>דף קטו.</h2>
אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן מפצעין באגוזים ומפרדין ברימונים ומקנבין ירק מן המנחה ולמעלה, מפני עגמות נפש. פי' מכין מאכלו מה שעתיד לבשל במוצאי יום הכיפורים, ומקנב את הירק שמנתק העלין מן הקלחין ומשוה אותן שיחתכם למוצאי יום הכיפורים ומשליך פסולת שלהן, ואע"פ שהוא טורח לצורך חול מותר כדי לעגם נפשו מפני שהוא רעב ותאב לאכול ורואה המאכל ומעגם נפשו כדי לקיים מצות ועניתם את נפשותיכם.
דבי רבה גרדי קרא, דבי רב יהודה קנבי כרובא, כיון דחזו דקא מחרפי ועבדי אמרי השתא אתו למישפת קדירה, אמרי להו אתאי איגרתא ממערבא משמיה דר' יוח' דאסי'. פי' לא הותר אלא מן המנחה ולמעל' סמוך לערב, כשנפשו של אדם תאיבה לוכל, ולא קודם לכן, ועוד שאם יקדימו שמא יבואו לבשל שהוא איסור תורה.
כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אע"פ שכתובין בכל לשון, טעונין גניזה. מפני מה אין קורין בהן, מפני ביטול בית המדר'. מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין, אע"פ שיש בתוכן מעות. להיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומ' אף למבוי המפולש. פי' כתבי הקודש הם עשרים וארבעה ספרים, וטורחין בשבת ומצילין אותן מבית שנפלה בו דליקה למבוי, אע"פ שאינו מעורב כדלקמן. בין אותם שקורין בהן, דהיינו תורה ונביאים שמפטירין בהן. ובין שאין קורין בהם, הם כתובין שאין מפטירין בהן, שאין מפטירין אלא בנביאים שניתנו להשמיען לרבים. ואע"פ שהן כתובין בכל לשון, ולא ניתנו לקרות בהן אפילו בחול, מפני שאסור לכותבן כי אם בלשו' הקודש, אפי' הכי יש בהן קדושה ומצילין אותן בשבת. וסתמא דמתני' אתא כרשב"ג, דתנן בפרק קמא דמגילה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, רשב"ג אומ' אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. הנה תנא קמא סבר שהספרים נכתבין בכל לשון, וכיון שנכתבין בכל לשון ניתנו לקרות בהן, ורשב"ג (או) סבר אינן נכתבין בכל לשון אלא יוונית בלחוד, וכיון שאין נכתבין לא ניתנו לקרות בהן. טעונין גניזה, משמ' שבחול גונזין אותן. וזה פשיט', השתא בשבת טורחין ומצילין אותן, כל שכן שבחול טעונין גניזה, ולקמ' נפרש לה. מפני מה אין קורין בהן, מפני ביטול בית המדרש. פי' דמשכי ליבא, ובשבת היו דורשין דרשות לבעלי בתים שעוסקין כל ימות החול במלאכתן, ובתוך הדרשא היו מורין להן הילכות איסור והיתר, ומשום הכי אסור לקרות בהן. להיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש, ואע"פ שלא עיריבו, משום כבוד הספרים התירו, ובן בתירה או' אף למפולש. ולקמן נפרש היכי דמי מפולש והיכי דמי אינו מפולש.
תנן, כל כתבי הקודש כול'. מאי לאו קורין בהן נביאי, ושאין קורין בהן כתובי ואע"פ שכתובין בכל לשון ולא ניתנו לקרות בהן וקתני מצילין, ותיובת' דרב הונא. אמ' לך רב הונא, ותיסברא. פי' דהאי אע"פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי. אימא סיפא, וטעונין גניזה, השתא אצולי מצילין בשבת גניזה בחול מיבעי'. אלא רב הונא מתרץ לטעמ' ורב חסדא מתריץ לטעמ', רב הונא מתרץ לטעמיה בין שקורין בהן נביאי ובין שאין קורין בהן כתיבי, בד"א שכתובין בלשון הקודש אבל בכל לשון אין מצילין, ואפי' הכי גניזה בעי. פי' והאי אפע"פ אגניזה קאי דהויא בחול, אע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה בחול, אבל לעולם בשבת אין מצילין אותן. ורב חסדא מתרץ לטעמיה, בין שקורין בהן נביאי בין שאין קורין בהן כתיבי ואע"פ שכתובין בכל לשון נמי מצילין, והכי קאמ' ומקק שלהן טעונין גניזה. תא שמע, היו כתובין גפטית, מדית, עיברית, עילמית, יוונית, אע"פ שלא ניתנו ליכתב בהן מצילין אותן מפני הדליקה. לא גרסי' יוונית, דהא אפי' רשב"ג דאסר בכל לשון מכשר יוונית. תיובתא דרב הונא. אמר לך רב תנאי היא, דתניא היו כתובין תרגום בכל לשון מצילין אותן מפני הדליק', ר' יוסי אומ' אין מצילין. וכיון דרב הונ' אתי כר' יוסי שהוא יחיד, ורב חסדא כתנא קמא, היל' כרב חסדא, דיחי' ורבים הלכה כרבים.
איתמר, היו כתובין תרגום בכל לשון, רב הונא אמ' אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא [אמר] מצילין אותן. אליבא דמאן דאמ' ניתנו ליקרות בהן דכול' עלמ' לא פליגי דמצילין. שהרי קדושה יש בהן. כי פליגי אליבא דמאן דאמ' לא ניתנו ליקרות בהן, רב הונא אמ' אין מצילין דהא לא ניתנו ליקרות בהן, ורב חסדא אמ' מצילין מפני (מפני) בזיון כתבי הקודש מצילין. פי' מאן דאמ' ניתנו ליקרות בהן הן חכמים, דפליגי על רשב"ג. ומאן דאמ' לא ניתנו לקרות בהן הוא רשב"ג. וכבר איפסיקא הל' בפרק קמא דמגילה הלכה כרשב"ג, דאמרי' התם אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוח' הל' כרשב"ג. ובפרק שיני נמי אמרי' דרב ושמואל סבירא להו הל' כרשב"ג.
<h2>דף קטו:</h2>
ת"ר, הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות שלשם ומעניינין הרבה שלתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן. פי' ומאי דאמרי שאם היה השם כתוב על ידות הכלים שיגוד ויגנוז אותו, אמת שהוא טעון גניזה בחול, אבל בשבת לא טרחינ' לאצוליה כיון דלא ניתנו ליכתב. מיכן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה, ומעשה באחד שהיה כותב ברכות בצידן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל הלך ר' ישמעאל לבודקו, וכשהוא עולה בסולם הרגיש בו ונטל טומוס שלברכות ושיקען בספל שלמים, ובלשון הזה אמ' לו גדול עונש האחרון מן הראשון. פי' שאע"פ שאין מצילין אותן אסור לאבדן בידים.
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר הונא, היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקלקנתוס מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין. אמ' ליה אין מצילין, והא רב המנונא תני מצילין, אמ' ליה אי תניא תניא. מאי היא, דתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרי' נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. פי' ש"מ דווק' מגילה בעיא דיו, אבל שאר ספרים לא בעו דיו. תניא בתוספת', היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקלקנתו' מצילין אותן וגונזין אותן.
בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן, ספר תורה שאין בו ללקט פ"ה אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין. אמ' ליה ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה, היכא דחסרה פרשת ויהי בנסוע הארון לא קא מיבעיא לי דכיון דאית בה הזכרות אע"ג דלית בה פ"ה אותיות מצילין, כי קא מיבעיא לן ספר תורה שאין בו ללקט פ"ה אותיות ולית ביה הזכרות, מאי, אמ' ליה אין מצילין.
<h2>דף קטז.</h2>
תניא, הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה. פי' מינין הן מיש' שטעו אחר... ונשתמדו וכתבו להם כתבי הקודש. ר' יוסי אומ' אף בחול קודר את האזכרות וגונזן והשאר שורפן. אמ' ר' טרפון אקפח את בניי שאם יבואו לידי שאני שורף אתהם ואת אזכרותיהן, שאפילו רודף אחריו להורגו ונחש רץ להשיכו נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן שלאילו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין, ועליהן הכת' או' ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. אמ' ר' ישמעאל קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין איבה וקנאה ותחרות בין יש' לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהן אמ' דוד הלא משנאיך י"י אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה כך אין מצילין אותן לא מן המים ולא מן המפולת ולא מכל דבר המאבדן.
<h2>דף קטז:</h2>
פיס'. מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. אמ' רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש קורין. פי' זמן בית המדרש הוא קודם אכילה, אבל לאחר זמן, משו' שכרות לא היו מורין להם. ושמ' אמ' אפי' שלא בזמן בית המדרש אין קורין. וקיימ' לן הל' כרב באיסורי. תניא אע"פ שאמרו כתבי הקודש אין קורין בהן, אבל שונין בהן ודורשין בהן. נצרך להם פסוק מביא ספר וקורא בו. אמ' ר' נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקודש אין קורין בהן, כדי שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין כל שכן בשטרי הדיוטות.
<h2>דף קיז.</h2>
פיס'. להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש. פי' מדלא תני למבוי המעורב, כדקתני סיפא גבי אוכלין לחצר המעורבת, ש"מ אע"ג דלא עיריבו בו ולא שיתיפו בו שרי מפני כבוד כתבי הקודש, אבל מיהו בענן שלא יהא מפולש אבל אם הוא מפולש אסור, ובן בתירה היה מתיר אע"פ שהוא מפולש מפני כבוד הספרים. ובעינן, היכי דמי מפולש והיכי דמי שאינו מפולש. ואסיק רב אשי ג' מחיצות בלא לחי זהו מבוי מפולש, ג' מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש. ואפי' לר' אליעזר דאמ' לחיים, הני מילי לאוכלי' ולמשקין, אבל לספרים בחד לחי סגי. פי' בין רבנן ובין ר' יהודה בן בתירה כר' אליעזר סבירא להו, דאמ' הכשר מבוי צריך שני לחיים. וקסברי רבנן היכא בעי ר' אליעזר לחיים גבי אוכלין ומשקין, אבל הכא משום כבוד הספרי' בחד לחי סגי. ומשום הכי תני בסיפא גבי אוכלין ומשקין לחצר המעורבת ולא תני למבוי המעורב, ואע"פ שעיריבו בו בענן שני לחיים, ולגבי ספרים התרנו בלחי אחד, משום הכי שבק מבוי ונקט חצר, ובן בתירה סבר אע"ג דר' אליעזר בעלמ' בעי לחיים, הכא משום כבוד כתבי הקודש מותר אפילו בלי שום לחי, (ד)[ו]קיימ' לן יחיד ורבים הל' כרבים.
<h2>דף קיז:</h2>
מתני'. מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. כיצד, נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון סעודה, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומ' לעולם מצילין מזון שלש סעודות. פי' ר' יוסי סבר כיון שהותרו שלש סעודות למקצת שבת הותרו לכל השבת. מכדי בהיתירא קא טרח, ליציל טפי. פי' שהרי האוכלין מוכנין הן ולחצר המעורבת מציל כדתני לקמן, למה אסור להציל יותר משלש סעודות. אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבויי. אמ' ליה אביי, אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף, התם מאי גזירה איכא. פי' כלי אחד התירו לו שישים תחתיה, ולא שיביא כלי אחר ויקלוט הקילוח היורד מלמעלה, או שיצרף ויחבר לכותל הכלי, שהיין שותת ויורד לצידו כדי שיהא שותת לתוך הכלי. התם מאי גזירה איכא, התם נמי גזירה, דיל' אתי לאייתויי דרך רשות הרבים. פי' מפני שבהול ומחזר אחר כלים, שמא ישכח ויביאם דרך רשות הרבים, לפיכך לא התירו לו אלא כלי אחד.
גופא, נשברה לו חבית ברא' גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. נזדמנו לו אורחין מביא כלי [אחר] ויקלוט, כלי אחר ויצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט. פי' דבשעת קליטה בענן שיעשה לצורך. ואין מערימין בכך, משום ר' יוסי ביר' יהוד' אמרו מערימין. פי' אין מערימין למצוא אורחין שאין בדעתן לשתות וישאר לו.
ת"ר, הציל פת נקייה אין מציל פת הדראה, הדראה מציל פת נקייה. ומצילין מיום הכיפור' לשבת, אבל לא משבת ליום הכיפורים, ואין צריך לומר משבת ליום טוב ולא משבת לשבת הבאה. פי' יש לדקד' מיכן דווקא משבת ליום הכיפורי' אין מצילין, אבל מיום הכיפורים לצורך מוצאי יום הכיפורים מצילין, ואע"פ שהוא מציל לצורך חול, שכיון שהו' שרוי בתענית אינו יכול להכין למוצאי יום הכיפורים ודמי לקניבת ירק שהתירו מן המנחה ולמעלה אע"פ שהוא לצורך חול, דאי ביום הכיפור' אסור להציל למוצאי יום הכיפורים, מאי אצטריך למיתני אבל לא משב' ליום הכיפורים והרי לצורך חול הוא, אלא לאו ש"מ כיון דצורך תעניתו הוא שרי ביום הכיפורים, אבל בשבת אסיר, שאין שבת מכינה ליום הכיפו'.
ת"ר, שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות, ואו' לאחרים בואו והצילו לכם, וכ[ש]הוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. איני, והא תני דבי שמואל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אפי' הכי כמה דאיפש' לשנויי משנינן. פי' נהי דליכא איסור' דאוריית' איסור' דרבנן מיהא איכא, דהכי אמרי' בריש מסכתין, בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, ואוקמה רב שילא דלמאן התירו לאחר, ואמרי' מתקיף לה רב ששת וכי או' לו לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, אלמא הרודה חוטא מיקרי שיש בו איסור דרבנן.
ת"ר, כמה סעודות חייב אדם לוכל בשבת, שלש. ר' חידקא אמ' ארבע. אמ' ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. ר' חידקא סבר הני תלתא היום דכתיבי לבר מדאורתא, ורבנ' סברי בהדי אורתא. והיל' כרבנן.
<h2>דף קיח.</h2>
ת"ר, קערות שאכל בהן ערבית מדיחן ואוכל בהן שחרית, שחרית מדיחן ואוכל בהן בצהרים, בצהרים מדיחן ואוכל בהן במנחה, מן המנחה ואילך שוב אינו מדיחן. אבל כוסות וקיתונות וצלוחיות מדיחן והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתייה. אמ' ר' שמע' בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל מג' פורעניו', מחבלו שלמשיח ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. דאתיין יום יום.
<h2>דף קיח:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנ' והתענג אל י"י ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע, [מהו] כשהוא או' וקראת לשבת עונג הוי או' זה עונג שבת. במה מענגה, אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בתבשיל שלתרדין ודגים גדולים וראשי שומים. רב חייה בר אשי אמ' אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג, מאי היא, אמ' רב פפא כסא דהרסנא. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן כל המשמר את השבת כהילכתה, אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו, שנ' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם מחזיק בה שומר שבת מחללו, אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. אמ' ר' יוסי יהא חלקי עם אוכלי שלש סעודות בשבת. ואמ' ר' יוסי יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, איני, והאמ' מר הקורא בכל יום ההלל הרי זה מחרף ומגדף. פי' מפני שמבזה את ההלל, שנביאים הראשונים תיקנו לאומרו במועדים ובימות הנס, וזה נראה כמשחק ועושה אותו שיר לשורר בו. כי קאמרי' בפסוקי דזמרה. שיש בהן הללויה. ואמ' ר' יוסי יהי חלקי ממתפללי עם דמדומי חמה. דאמ' רב חייה בר אבא אמ' ר' יוח' מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אמ' ר' זירא מאי קראה ייראוך עם שמש. פי' שחרית בהנץ החמה ומנחה סמוך לשקיעתה בזמן (שהמנחה) [שהשמש] דוממת ואין לה כח, כמו וידם השמש, ועל כן נקרא דמדומי חמה. ואמ' ר' יוסי יהי חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה.
<h2>דף קיט.</h2>
ר' חנינה מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא ואמ' בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ר' אבא זבן בתליסרי אסתירי בשרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצינורא דדשא ואמ' להו אשור הייא. פי' היה מביא להם בשר ומשימו לתוך הפתח, ולא היה נכנס כאדם שטרוד עוד לילך ולהביא אחר, והיה או' להם התחזקו מהר לתקן זה עד שאניח אחר. ר' אבהו יתיב אתכתקא דשגא ושייף נורא. פי' היה יושב על כסא תדהר ומנפח באש. ר' ענן לביש גונדא, דתניא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. פי' היה לובש כלי שחור, ופושט בגדיו הטובים, כאדם שהוא טרוד לבשל. רב ספרא מחרך רישא, רבה מלח שיבוטא, רב מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילה, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי.
אמ' ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכת' ולקדוש י"י מכובד, אמ' ליה זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתייה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקייה. וכבדתו, רב אמ' להקדים ושמואל אמ' לאחר. פי' כבר כת' וקראת לשבת עונג, מאי האי תו דכת' וכבדתו. אמ' ליה דבי רב פפא כגון אנן דשכיח לן בשרא בכל יומא במאי נישנייה, אמ' ליה אי רגיליתו לאקדומי אחרוה. אי רגיליתו לאחורי אקדימו.
<h2>דף קיט:</h2>
אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי' יחיד המתפל' בערב שבת צריך לומר ויכולו. ואמ' רב המנונא כל המתפלל ערב שבת ואומ' ויכולו מעלה עליו הכת' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנ' ויכולו, אל תיקרי ויכולו אלא ויכלו. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו כשמתפלל בערב שבת ואומ' ויכלו, או' לו וסר עונך וחטאתך תכופר. תניא ר' יוסי ביר' יהוד' אומ', שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, מצא נר דלק ושולחנו ערוך ומיטתו מוצעת מלאך טוב אומ' יהיה רצון לשבת אחרת כך ומלאך רע או' אמן בעל כרחו. ואם לא מצא כך, מלאך רע או' לשבת אחרת כך ומלאך טוב או' אמן בעל כרחו. אמ' ר' אלעז' לעולם יסדיר שולחנו בערב שבת, אע"פ שאינו צריך לו אלא לכזית, חמין במוצאי שבת מליגמא, פת חמה בערב שבת מליגמא. אמ' ר' חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת, אע"פ שאינו צריך לו אלא לכזית. ר' אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עגלא תילתא והוה אכיל מיניה כולייתא, כי גדל אבימי בריה אמ' ליה למה ליה למר לאפסודי כולי האי נישבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקיה, אתא אריא אכליה.
אמ' ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו, שנ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י. והיכא דקא מצלי ושמע יהא שמיה [רבה] מברך ואינו עונה, כיון דשמע ליה כמאן דעני דמי. אמ' ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן, שנ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומ' אמן. מאי אמן, אמ' ר' חנינא אל מלך נאמן.
<h2>דף קכ.</h2>
מצילין סל מלא ככרות. והא תני רישא שלש סעודות ותו לא. אמ' רב הונא לא קשיא, כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פי' אם היו מאה סעודות בכלי אחד, שאינו חסר אלא להוציאן ולהצילן בפעם אחת, אז רשיי להציל הכלי. ומאי דתנן ג' סעודות ותו לא, בבא לקפל, שמקבץ מעט ומוציא ואינו מוציאן בבת אחת, שלא היו מזומנין לו ביחד, התם תנינן שלש סעודות ותו לא.
מתני'. מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול שלדבילה, וחבית שליין, ואו' לאחרים בואו והצילו לכם. אם היו פקחין, עושה עמו חשבון לאחר השבת. להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת. בן בתירה או' אף לשאינה מעורבת. ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף. ר' יוסי אומ' שמונה עשר כלי. וחוזר ולובש ומוציא, ואומ' לאחרים בואו והצילו עמי.
פיס'. ואומ' לאחרים בואו והצילו לכם. פי' האחרים רשאין להציל לעצמן יותר מג' סעודות, דבהיתירא קא טרחי. ודווקא בבעל הבית גזור רבנן ולא התירו לו יותר מג' סעודות, שלא יבא לכבות, אבל אחרים [לא] יבואו לכבות. שאם לעצמן רוצין להציל, אדרבה, טפי ניחא להו בדליקה, שאם תכבה ישאר הכל לבעל הבית, ואם בדעתן להחזיר לבעל הבית לא יטרחו בעבורו כל כך עד שיבואו לכבות, הילכך בדידיה גזרו ביה רבנן, אבל באחרים לא גזרו. ובלא דיבורו שלבעל הבית יכולין לבוא ולהציל, כדאמ' בגמ' מהפקירא קא זכו, אלא הא דקתני ואו' לאחרים בואו והצילו לכם התר לבעל הבית קמ"ל שאע"פ שיודע שהן יריאי שמים ויחזירו לו מותר, כיון שאומ' הצילו לכם. ומיהו אסור [לומר] להם בפרהסיא הצילו עמי, דכיון שהוא אסור להציל אסור לומר להם שיצילו לו. ונשברה חבית בראש גגו נמי דין אחד להם עם נפלה דליקה, שגזרו על בעל הבית שלא יציל בכלים הרבה, שמא יביאם דרך רשות הרבים, אבל באחרים לא גזרו, ורשאין להציל לעצמן ולומר להם בעל הבית הצילו לכם, והם מצילין הרבה, הכל כאשר אמרנו בדליקה. ואם נזדמנו לו אורחין רשיי בעל הבית להציל בעבורם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, בין בחבית שנשברה בין בדליקה, שדין אחד להם בכל דבר, אבל בששכח פת בתנור שאסרנו לו לרדות יותר משלש סעודות אין זה בעבור גזירה, אלא בעבור שאסור לרדות בשב', ומשום עונג שבת התרנו לו. וכשאו' לאחרים בואו והצילו לכם, דווקא ג' סעודות, וכגון שאין להם מה לוכל ואנו מתירין להם משום עונג שבת, אבל אם היה להם לוכל יותר מג' סעודות אין מתירין להם. ובמקצת גמרות כת' ואומ' לאחרים בואו והצילו לכם מזון שלש סעודות, שאין להתיר יותר לאחרים מבעל הבית. ולא דמי לחבית שנשברה ולדליקה, דהתם בהיתירא קא טרחי, ודווקא בבעל הבית גזרו, אבל באחרים לא גזרו.
פיס'. בן בתירה או' אף לשאינה מעורבת. ואין הל' כמותו, דיחיד ורבים הל' כרבים.
פיס'. ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו. פי' כל כלי תשמישו הראויין לו להשתמש בהן בשבת, כגון קערות קיתונות וצלוחיות מה שיש לו מציל, ולא נתנו בהן שיעור. וכן המלבושין שראוי להחליף כלי תשמיש וכלי מלבוש כל מה שרוצה, וכולן ראויין לו בשבת. ולא דמי לאוכלין, דכל הככרות שבביתו אינן ראויין לו, שאין ראוי לומר חילוף בהן, אבל אם היו לו הרבה מיני אוכלין מציל מכל מין ומין ג' סעודות, ואע"פ שאינו יכול לאכל מכל המינין כולן ראויין לו, שהוא או' מזה אני רוצה לוכל ומציל ממנו מזון שלש סעודות, ועוד או' לא מזה אני רוצה אלא מזה ומציל מכל מין ומין שלש סעודות על ידי הערמה זו.
פיס'. ר' יוסי אומ' שמנה עשר כלי. פירש המורה ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים. ואינו נראה לי, דאי פליג בהא ר' יוסי הוה ליה לפלוגי בסיפא ולמיתני הכי ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף וחוזר ולובש ומוציא, ר' יוסי אומ' שמונה עשר כלי, והוה משמע דאכל מתני' פליג. השתא דתני דברי ר' יוסי בתר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ש"מ דלא פליג(י) ר' יוסי אלא בהא, דאינו רשיי ללבוש יותר מי"ח כלים בבת אחת שרגיל אדם ללבוש בכל יום, אבל בחוזר ולובש ומוציא לא פליג, אלא דברי הכל הוא, ואומ' לאחרים בואו והצילו עמו, שכיון שהוא מותר לטרוח ולהציל מה שרוצה, מותר נמי לומר לאחרים שיצילו עמו. אבל כלים שבבית שאינן כלי תשמיש, כגון שידה תיבה ומגדל וכיוצ' בהן, אסור להציל מהן כלל, וכן כל פרגמטיא שלו.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע פירש טליתו וקיפל והניח מאי, כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי. פי' שם טליתו בתוך הבית וקיבץ מעט מעט מיכן ומיכן ומוציאן בבת אחת, מי אמרי' כיון שבפעם אחת מוציאן כבא להציל דמי ושרי, או דיל' כיון שמקבץ מיכן ומיכן מעט מעט כבא לקפל דמי ולא שרי אלא ג' סעודות. ופשטן ליה מדתניא גבי חבית שנשברה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף, כלי אחר הוא דלא, אבל בההוא מנא כמה דבעי מציל. פי' הכלי אחד שהתירו לו להניח תחתיה מציל מאי דבעי, מפני שבפעם אחת מוציאו לחוץ, ואע"פ שהיין מתקבץ לתוכו מעט מעט לאו בתר קיפול אזלינן אלא בתר הוצאה אזלינן, והוא הדין לפירש טליתו וקיפל והניח.
פיס'. אם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. חשבון מאי עבידתה, מהפקירא קא זכי. פי' עושין עמו חשבון משמ' שיתן להם שכרן, משום הכי מקשה מה חשבון צריכין לעשות עמו, הכל הוא שלהן, דמהפקירא קא זכו. ופירש המורה מהפקירא דהא הצילו לכם קאמ' להו, לצורכיהם. ואינו נראה לי, דאע"ג דלא אמ' להו, הא מופקרין ועומדין הן, כיון שאינו רשיי להציל יותר משלש סעודות, שאילו היה רשיי להציל יותר משלש סעודות הוה אמ' להו הצילו עמי, כדאמ' לקמ' בכלי תשמישו. והאי דתני הצילו לכם רבותא קאמ', דאע"ג דידע דמהדרי ליה, שרי ליה למימר להו הכי. ומסיק רבא, הכא בירא שמים עסיק'. דלא ניחא ליה דליתהני' מאחריני, ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח, והכי קאמ' אם היו פקחין דידעי, דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא ועושין עמו חשבון לאחר השבת.
מתני'. ר' שמעון בן ננס או' פורשין עור שלגדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מליאין בין ריקנין, בשביל שלא תעבור את הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מליאין מים, שאינן יכולין לקבל את האור, הן מתבקעין ומכבין את הדליקה. פי' עור שלגדי רך הוא מוכן, כדתנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. ומפני שהוא רך אין כח באור לשורפו, אלא מחרכו ומעכב את הדליקה מלעבור. ועושין מחיצה בכל הכלים, ואפילו בכלי חרש חדשים ומליאין, דקסבר גרם כיבוי מותר. ור' יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מליאין מים, דקסבר גרם כיבוי אסור.
אמ' רב יהודה טלת שאחז בו את האור מצד אחד נותן עליו מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה. מיתיבי טלת שאחז בה את האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור גוללו וקורא בו, ואם כבה כבה. פי' בכי האי גוונא הוא דשרי, אבל ליתן עליהם מים מצד אחד, דהוא גרם כיבוי, לא. ומהדר, הוא דאמ' כר' שמע' בן ננס, דאמ' גרם כיבוי מותר. דמדקתני [סיפא] ר' יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מליאין מים, שאין יכולין לקבל בהן את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה, מכלל דתנא קמא שרי. והל' כתנא קמא, דסבר רב יהוד' כוותיה.
<h2>דף קכ:</h2>
ת"ר, נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא, ואם כבתה כבתה. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. תנא, נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו, ואם כבתה כבתה. פי' משום דסבר כר' שמע', דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואפי' אם היה מכבה בכוונה פטור אבל אסור, שאין כיבוי חשוב מלאכה אלא כיבוי דפחמין, והשתא דלא קא מיכוין לכבות שרי לכתחילה. לייט עלה רבא. פי' אתרויהו קאי, בין אנר שאחורי הדלת ובין אנר שעל גבי טבלא. אמ' ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא מאי טע' לייט עלה רבא, אילימא משום דסבירא ליה כר' יהודה. דאמ' דבר שאין מתכוין אסור. ותנא (קמא) [קאי] כר' שמע'. משמ' דרבא סבירא ליה כר' יהודה. כל מאן דתני כר' שמעון מילט לייט ליה. אמ' ליה בהא אפי' ר' שמע' מודה, דאביי ורבא דאמ' תרויהו מודה ר' שמע' בפסיק רישיה ולא ימות. וכך הלכה.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת. לייט עלה אביי. במאי עסיק', אילימא ברוח מצויה מאי טע' דאביי דאסר, ואי ברוח שאינה מצויה, מאי טע' דרב יהודה דשרי. לעולם ברוח מצויה, ואביי סבר גזרי', ורב יהודה סבר לא גזרי', והל' כאביי.
<h2>דף קכא.</h2>
מתני'. נכרי שבא לכבות אין אומ' לו כבה אל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן. פי' נכרי שבא לכבות אין אומ' לו כבה משום דאמירה לגוי שבות, וגם אינו צריך לומר לו אל תכבה למונעו אם רוצה לכבות מאיליו, שאין שביתתו שלגוי מוטלת על ישר' שיהו חייבים למונען (אם רוצה לכבות). אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואין מניחין אותו, ואע"ג דלאו בר עונשין הוא, שכן שביתתו שלקטן מוטלת עליהן, כדבענן למימר, והילכך אין מניחין אותו לכבות.
אמ' ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. פי' דוקא כבה בהדיא אסור לומר לו, אבל כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר לו, מה שאין בשאר מלאכות שאסור לומר כל העושה מלאכתי אינו מפסיד.
ת"ר, מעשה ונפלה דליקה בחצירו שליוסף בן סימאי משיחין, ובאו אנשי גסטרא שלציפורי לכבותה, מפני שאפטרופוס שלמלך היה, ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבוה. לערב שיגר לכל אחד ואחד שני סלעים, ולאיפרכוס שלהן חמשים זוז, וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך, שהרי כבר שנינו נכרי שבא לכבות אין אומ' לו כבה אל תכבה. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן, ש"מ קטן אוכל נבילות בית דין מצוין עליו להפרישו. והא קיימ' לן דדווק' להאכילו בידים הוא דאסור, אבל היכא דאכיל מאיליו אין בית דין מצוין להפרישו, והכא היכי קתני דאין שומעי' לו שכן שביתתו עליהן. ומהדר ר' יוח' בקטן העושה על דעת אביו. פי' שאביו שם, ורואה הקטן שנוח לו לאביו, ועושה כדי לעשות נחת רוח לאביו, ודומה כאילו אביו מצוה לו לעשות. אבל לעולם קטן בעלמא אין בית דין מצוין להפרישו, וגם לא באביו אם אינו עושה על דעתו.
מתני'. כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה שלקטן, ועל עקרב שלא תישוך. אמ' ר' יהוד' מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכיי בערב ואמ' חושש אני לו מחטאת. פי' כופין קערה שלחרס על הנר, ואתא לאשמועי' דמטלטלין כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכן הל', כדפסקי' לעיל בפרק כירה, ועל צואה שלקטן כופין קערה כדי שלא יתלכלך בה התינוק.
ר' יהוד' ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן שקיא. רב יהוד' ורב ירמיה בר אבא אייתו להו פורייתא, ולרב חנן בר רבא לא איתו ליה. קם אבין וקא מתני לבריה ועל צואה שלקטן, אמ' רב חנן אבין שטיא מתני שטותא לבריה, והלא היא עצמה מוכנת לכלבים. פי' הצואה שהקטן עושה דרך הכלבים לאוכלה, וכיון שהכלבים אוכלין אותה מוכנת היא ויסלקנה משם על ידי חרס, ומה צורך לכפות עליה את הכלי. אמ' ליה ואלא היכי איתנייה אמ' ליה על צואת תרנגולין מפני הקטן. פי' צואת תרנגולין שהיא מוקצה, שאין הכלבים אוכלין אותה, ואינו רשיי לסלקה משם, כופין עליה קערה כדי שלא יתלכלך בה הקטן. ותיפוק לי דהוה ליה גרף שלריעי. ואכתי יכול לסלקה משם, ואוקמה באשפה שבחצר. פי' שאין זה גרף שלריעי כיון דקיימא באשפה, והקטן מצוי שם, כיון דהיא אשפה שבתוך החצר הילכך כופה עליה קערה שלא יתלכלך בה, ובהכי מיירי מתני'. אבל אם היתה בבית או בחצר מותר לטלטלה ולסלקה, דהויא גרף שלריעי שמותר להוציאו לחוץ ולסלקן מלפניו.
<h2>דף קכא:</h2>
אמ' ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. פי' דסבירא ליה כר' שמעון, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ומשום ניזקא דרבים שרי לכתחילה. מותיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת ואילו הן זבוב שלמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישר', וכלב שוטה בכל מקום. מני הא, אילימא ר' יהודה הא אמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פי' ואין להתיר איסור תורה משום נזקא דרבים, אלא לאו ר' שמע'. דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ומשום נזקא דרבים שרי לכתחיל' והני הוא דשרי, מידי אחרינא לא. פי' הנה ר' שמע' לא התיר אלא החמשה שהן מועדין להזיק את הרבים, אבל כל המזיקין שאינן מועדין לא, וקשיא לר' יהושע בן לוי דאמ' לר' שמע' כל המזיקין נהרגין בשבת. ומתרץ רב יוסף ברצין אחריו ודברי הכל. פי' לעולם לר' שמעון כל המזיקין נהרגין, משום נזקא דרבים, והא דתניא חמש' נהרגין, ברצין אחריו לנושכו מיירי, ודברי הכל היא. ולא תוקמה כר' שמע', שאף ר' יהוד' מודה בזה היכא דרצין אחריו כדי להציל את נפשו, ומשום הכי נקט חמשה הני שהן מועדין בכך לרדוף אחר בני אדם כשפוגעין בהן, אבל לעולם לר' שמעון כל המזיקין נהרגין, ואע"פ שאין רצין אחריו משום נזקא דרבים, כיון דהויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה. והל' כר' שמע', דסתם לן מתני' כוותיה.
פיס'. ועל עקרב שלא תישוך. פי' מתני' ר' שמעון היא, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ועקרב אינו צריך לגופו, ואין במינו ניצוד שתהיה צידתו חשובה, הילכך כדי שלא ישכנו מותר לכוף עליו קערה ולצודו לכתחילה. אמ' ר' יהוד' מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכיי בערב, שם מקום, ואמ' חושש אני לו מחטאת, דקסבר מלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב עליה. וכיון שאין העקרב רץ אחריו ל(מ)[נ]ושכו אם צדו בשוגג חייב חטאת.
תני תנא (קמא) קמיה דרב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמ' ליה ואותן חסידין אין רוח חכמים נוחה מהן. אמ' רב יהודה רוק דורסו לפי תומו. ואמ' רב ששת נחש דורסו לפי תומו. אמ' רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו. פי' כל הני אתו אליבא דר' יהודה, דאי אליבא דר' שמע' אפילו בכוונה הורג נחשים ועקרבים, ורוק נמי אפי' בכוונה דורסו, ולא חיישי' משום אשוויי גומות דדבר שאין מתכוין מותר.
אמ' ר' אבא בר כהנא אמ' ר' חנינא פמוטות שלבית ר' מותר לטלטלן בשבת. פי' מנורות של מתכות היו, ולא היו של חליות, שאילו היו שלחליות אסור משום דמיחזי כבונה, כדאמרן לעיל בפרק כירה, ומפני שהיו שלמתכת לא היו מאוסות. ואפי' לר' יהודה שרו, דחזו למיזגא עלייהו, והוא שלא הדליק בהן באותה שבת, שלא יהו מוקצות מחמת איסור. אמ' ליה ר' זירא בניטלין בידו אחת או אפי' בשתי ידים. אמ' ליה כאותן שלבית אביך. פי' לא כגדולות שלבית ר', שהיה נשיא והיו לו גם מנורות גדולות, אלא כאותן שלבית אביך שהן קטנות, שהגדולות שהן צריכות שתי ידים אדם קובע להן מקום, כדאמרן בפרק כירה. ואמ' ר' אבא בר כהנא אמ' ר' חנינא קרונות שלבית ר' מותר לטלטלן בשבת. פי' עגלות היו למרכבת הנשים, ומותר לטלטלן אע"פ שהן נגררות, ואפי' ר' יהודה דאסר לגרור מיטה וספסל הכא שרי, וכדתנן בשילהי פרק יום טוב כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת. והתם אמרי' תרי תנאי אליבא דר' יהודה. ואתא ר' אבא למימר דהלכה כמאן דשרי, והשתא קיימ' לן הלכה כר' שמעון בגרירה, ואפי' מיטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אמ' ליה ר' זירא בניטלין באדם אחד או בניטלין בשני בני אדם, אמ' ליה כאותם שלבית אביך. שהיו קטנות, אבל גדולות אסור, דאדם קובע להן מקום. ואמ' ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינה לבית ר' לשתות יין הבא בקרונות שלגוים בחותם אחד, ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דאמ' בחותם אחד, ואי משום דסבר(י) לה כרבנן, דאמרי חותם בתוך חותם, והכא משום אימתא דבי נשיאה. בפרק אין מעמידין פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעז' במילתיה דר' אליעזר, דר' יוחנן סבר בחותם אחד התיר ר' אליעזר, ור' אלעזר סבר לא התיר אלא בחותם בתוך חותם, ור' אבא בר כהנא סביר' ליה כר' יוחנן. ועיין מה שכתבתי שם [דחותם בתוך חותם] צריך. ור' אלעזר לא אמ' אלא בחותם בתוך חותם, וכך הלכה פסוקה שאין היין ניתר בבית הגוים עד שיהא חותם (בבית) [בתוך] חותם.
<h2>דף קכב.</h2>
מתני'. נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו יש', אם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקו' בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל יש' אסור [עשה גוי כבש לירד בו ירד אחריו ישר', אם בשביל ישר' אסור]. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה גוי כבש לירד וירדו אחריו זקנים. פי' אם בשביל יש' אסור לכל ישראל, ולא אמרי' הכא שאם עשה בשביל יש' זה מותר ליש' אחר, כדאמרי' בבא מחוץ לתחום בפרק אין צדין ובפרק בכל מערבין, שאם בא בשביל יש' זה מותר לישראל אחר. והכא סתם קאמ', אם בשביל יש' אסור, דמשמע אסור לכל ישראל. וטע' דמילתא, משום דהכא מלאכה האסורה מן התורה והבאת חוץ לתחום היא מדרבנן. אינמי יש לומר, הבאת חוץ לתחום דטריחא מילתא למיזל, התם לא גזרו אלא ביש' זה שהביא בעבורו, וגזירה שמא יאמר לו עוד לך והבא, אבל יש' אחר שאין מכירו לא יאמר לו לך והבא והילכך שרי. אבל הכא דליכא טירחא יתירא אסור לכל יש', גזירה שמא יאמר לו שיעשה עוד בשבילו. ומספקא לי אם הביא גוי ליש' מים דרך כרמלית, דליכא איסור תורה כי אם דרבנן, אם הוא יכול לשתותן, דבמתני' לא תנן אלא איסור תורה. ואי מדמינן כל איסורי דרבנן להבאת חוץ לתחום, או דיל' בחוץ לתחום יש לומר דאחמור רבנן מפני שיש' אסור לילך שם, וגזירה שמא יאמר לגוי שילך [ויביא לו], אבל מים דרך כרמלי' שיכול יש' לילך שם ולשתות לא גזרו.
ת"ר, גוי שליקט עשבים בשב' מאכיל אחריו ישראל, אם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל יש' אסור. בד"א שאין מכירו, אבל מכירו אסור. פי' שמא ירבה בשבילו. איני, והאמ' ר' חנינ' מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה, פי' מעמידה על גבי עשבים (בשבת אבל לא על גבי מוקצה) מחוברין, ולא גזרי' שמא יתלוש בידיו, דאיסור חמור הוא, ואינו מעמידה על גבי מוקצה שמא יטלטלנו ויאכיל ישראל בידיו, ועשבים שתלש הגוי בשבת מוקצין הן, והיכי תנן מאכיל אחריו ישראל. ומהדר, דקאי לה באפה ואזלה איהי ואכלה. פי' אינו עומד על עשבים קרוב להם שמא יטול ויאכיל בידיו, אלא קאי לה באפה, שלא תפנה אנה ואנה לילך במקום אחר, והיא מעצמה אזלה ואכלה. אמ' מר אם מכירו אסור, והא רבן גמליאל מכירו הוה, אמ' אביי שלא בפניו הוה. רבא אמ' נר לאחד נר למאה. פי' ואין לומר לגבי נר שמא ירבה בשבילו והוא הדין לכבש, אבל במילוי המים וליקוט העשבים, שיש לומר שמא ירבה בשבילו, אסור, והל' כרבא.
תא שמע עיר שיש' וגוים דרין בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים לערב מותר לרחוץ בה מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין. פי' והא חימום לאחר חימום למאה, ולמה צריך להמתין ברוב יש'. ומהדר, כי מחממי אדעתא דרובה מחממי. פי' אם היה החימום מיוחד לגוים, אע"פ שיש שם רוב ישראל היה מותר להם לערב מיד, אלא שהחימום לא נעשה אלא [על] דעת הרוב, וכיון שיש' הן רוב על דעתן נעשה. אבל נר שהדליק גוי לעצמו מותר ליש' ליהנות ממנו, אע"פ שהוא מכירו, שאין לומר בשבילו עשה, שהרי הגוי היה צריך לו. ומהכא מוכח דמה דאמרי' בפרק קמא דהיכא דקצץ לו דמים שרי, דגוי כי קא עביד אדעתא דנפשיה קא עביד, נפקא מינה דמתעבדא עיבידתיה בשבתא, דאי לא יהיב ליה אגרא אסיר, דכי קא עביד אדעתא דיש' קא עביד, ואמירה לגוי שבות, ואע"ג דמבעוד יום קא יהיב ליה, אבל אי יהיב ליה אגרא שרי, דכי קא עביד אדעתא דנפשיה קא עביד, ובכי האי גוונא שרו בית הלל עם השמש, אבל לא שיהנה ממנה בשבת או למוצאי שבת בכדי שיעשו. ת"ש נר הדלק במסיבה, אם רוב גוים מותר להשתמש לאורו ואם רוב ישר' אסור. מחצה על מחצה אסור. התם נמי כי מדלקי אדעתא דרבים מדלקי. שמואל איקלע לאביתורן, אתא ההוא גוי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה, כיון דחזא דאייתו שטרי וקא קרא [אמ'] אדעתא דנפשיה הוא מדליק, הדר אהדרינהו לאפיה לגבי שרגא.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, אע"פ שנתפרקו בשבת, אינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן. פי' כל הכלים שיש להם דלתות, כגון שידה תיבה ומגדל, ניטלין בשבת עם דלתותיהן. והא ודאי פשיט', אלא אגב סיפא נקט דלתות, שאע"פ שנתפרקו הדלתות מעליהן מותרין לטלטל. ואע"ג דבכלים הנשברין אמרי' לקמן שאין הנשברין ניטלין עד שיהו עושין מעין מלאכה, הכא אע"ג דלא חזו לשום מלאכה שרו, מפני שהוא יכול להחזירן שם, שאין בניין וסתירה בדבר שאינו צריך מעשה אומן. אבל השברים אינו יכול להחזירן לכלי ולהדביקן, הילכך אילא חזו למלאכה אסירי, אינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינו מן המוכן. פי' שאסור להחזירן שם, דיש בניין וסתירה בקרקע, ואע"פ שאינו צריך מעשה אומן, ואע"ג דחזו למלאכה אסירי, דהוו להו נולד אם נתפרקו בשבת. ומתמה תלמודא, אע"פ שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול, אדרבה, נתפרקו בשבת מוכנין על גבי אביהן, נתפרקו בחול אין מוכנין על גב אביהן, אלא אמ' אביי הכי קאמ', אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. ובמתני' חד בשבת תנן, ולא גרסי' ברישא בשבת אלא בסיפא אע"פ שנתפרקו בשבת, ומשו' הכי הוה משמ' דהאי בשבת קאי אנתפרקו, ואמ' אביי דלא קאי אלא אניטלין, והכי קאמ' אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת.
מתני', נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגריפה לגרוף בה הגרוגרת. מגירה לגור בה את הגבינה, את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן, את הכוש ואת הכרכד לתחוב בו, מחט שליד ליטל בה את הקוץ, ושלסקאין לפתוח בו את הדלת. אמ' רב יהודה נוטל אדם קורנס שלאגוזים לפצוע בו אגוזים, אבל שלנפחין לא, קסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו אסור. אמ' ליה רבא אלא מעתה את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן, רחת ומזלג מי מייחדי ליה לקטן. פי' מזלג הוא עתר שיש לו שלש שינים ומהפכין בו את התבואה בעת הדישה. אלא אמ' רבא קורנס שלנפחין לפצוע בו אגוזים קסבר כלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן מותר. פי' ומתני' ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה, וכל כלים שמלאכתן לאיסור הן מוקצין, אבל לצורך גופן מותר לטלטלן. איתיביה אביי לרבה, מדוכה אם יש בה שום מטלטלין ואם לאו אין מטלטלין אותה. פי' מדפליג אם יש בה שום לאין בה שום, ש"מ אין לה היתר לטלטלה אלא אם כן יש בה שום, אבל בלא שום אסור לטלטלה, ואפי' לצורך מקומה לישב עליה. אמ' ליה הא מני ר' נחמיה היא. פי' דאמ' לקמן בפרקין, דדוקא כלים שמלאכתן להיתר ניטלין בשבת, אבל כלים שמלאכתן לאיסור כלל כלל לא, ואפי' לצורך מקומן. איתיביה, ושוין שאם קיצב עליו בשר שאסור לטלטלו. פי' העלי הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שכותשין בו דייסא או מלח לעורות, והתירו בית הלל לטלטלו לקצב עליו בשר משום שמחת יום טוב, ואחר שקיצב עליו אסור לטלטלו, אפי' לצורך גופו, שהרי מתחילה לא התירו כי אם לקצב עליו בשר משום שמחת יום טוב, אבל לישב עליו לא. סבר לשנוייה כר' נחמיה, כיון דשמעה להא דאמ' ר' חנינא בר שלמיה משמיה דרב הכל מודין בסיפי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום, האי נמי כיון דקפיד עליה מייחד ליה מקום. פי' סיפי הם יתידות המוכנין לנער בהן המשי, תרגום יתידות סיכיא. (מזורי) [זיירי], כלי עץ כגון (קשרים) [קרשים] כשכובשין בהן הבגדים, כדתנן מכבש שלבעלי בתים. (זיירי) [מזורי], כלי עץ שהכובס מכה בהן את הבגדים על האבן בעת שלמבנן ואילו כולן קפיד עלייהו שלא יפגמו, שאם יפגמו יקרעו הבגדים והמשי ומקצה להם מקום ומסיח מהן מלטלטלן. וכן העלי מחמת כובדו אדם מקצה לו מקום, ואפי' ר' שמע' דלית ליה מוקצה, מודה בהני דדמו למסר גדול ויתד שלמחרישה שאדם מקצה להם מקום ויקראו מוקצה מחמת חסרון כיס. איתמר ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן קורנס שלזהבין שנינו, ורב שמן בר אבא אמ' ר' יוחנן קורנס שלבשמים שנינו. מאן דאמ' של בשמים כל שכן שלזהבין, ומאן דאמ' שלזהבין אבל שלבשמין קפיד עלויה. מאי טע', כיון דמיפגם תו לא שחיק.
ת"ר, דלת שלשידה תיבה ומגדל נוטלין בשבת אבל לא מחזירין, ושל לול שלתרנגולי' לא נוטלין ולא מחזירין. בשלמא לול שלתרנגולין, קסבר כיון דמחבר בארעא, יש בניין בקרקע ויש סתירה בקרקע. פי' ואפי' בדבר שאינו צריך מעשה אומן. אלא שלשידה תיבה ומגדל מאי קסבר, אי יש בניין בכלים יש סתירה בכלים, ואי אין בניין בכלים אין סתירה בכלים. ואמאי אמ' נוטלין אבל לא מחזירין. ואוקמה רבא לעולם קסבר אין בניין בכלים ואין סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע. פי' מותר להחזיר נמי, דבכל מידי דהוא מעשה [הדיוט] אין בניין ואין סתירה בכלים, אלא גזרי' שמא יתקע ביתד כשמחזירן, דקא עביד מעשה אומן ומיחייב, כדאמרן לעיל בפרק כירה ואם תקע חייב חטאת.
<h2>דף קכג.</h2>
פיס'. את הכוש ואת הכרכד לתחוב בו. פי' כוש הוא פלך שטוות בו (את) הנשים. וכרכד ריין בלע', שאורגות בו בגדי רקמה ומלאכתן לאיסור, ומטלטלין אותן לצורך גופן לתחוב בהן אוכלין לחין כגון תותים ותאינים וכיוצא בהן.
ת"ר, פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מבעוד יום מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה. פי' תבן דקאי ללבינים או להסקה, דלא חזי למאכל בהמה והוי מוקצה, וגחלים לאחר שכבו, שהן מוקצות ואין בהן משום חיתוי, אם מגולה מקצתה מבעוד יום גלי אדעתיה לתופשה משם ולא גבוהה ולא שווייה בסיס לדבר האסור, ואם לאו אסור לטלטלה. ר' אלעזר בן תדאי אומ' תוחבן בכוש או בכרכד והן ננערות מאיליהן. אמ' רב נחמן הל' כאלעזר בן תדאי. ואע"ג דמטלטל לתבן וגחלים בהגבהתן, טילטול מן הצד הוא, שאינו נוגע בהן ומגביהן. וטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול, והאמ' רב נחמן האי פיגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר. מפני שמזיז העפר בהגבהתו. הדר ביה רב נחמן. ואפי' מלמטה למעלה שרי, דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול.
פיס'. מחט שליד ליטול בה את הקוץ. שלח ליה רבא בריה דרבא לרב יוסף ילמדינו רבינו מחט שניטל חודה או עוקצה מהו, אמ' ליה תנינא, מחט שליד ליטול בה את הקוץ, וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה לשאינה נקובה. איתיביה, מחט שניטל עוקצה או חודה טהורה. אמ' אביי טומאה אשבת קא רמית. טומאה כלי מעשה אמ' רחמ' וליכא. ולעיניין שבת מידי דחזי בענן והאי נמי חזיא ליטול בה את הקוץ. אמ' רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב, מדלעניין טומאה לאו מנא הוא לעניין שבת נמי לאו מנא הוא. פי' כיון דבטל מתורת כלי, מוקצה הוא כשאר גרוטאות שלמתכת. מיתיבי, מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה אלא לעניין טומאה בלבד. פי' אלמא אע"פ שניטל חרירה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ. תרגמה אביי אליבא דרבא בגלומי עסיקי'. דזמנין דמימליך עליהו ומשוי ליה מנא, אבל היכא דניטל עוקצה או חרירה אדם זורקה לבין גרוטאות. פי' גלומי מחטין העומדין להינקב, דנקובה נגמרה מלאכת' לענין טומאה, אבל כשאינה נקובה לא נגמרה מלאכתה וטהורה. אבל לעיניין שבת מימליך עלה ומניחה בלא נקב כדי ליטול בה את הקוץ והויא כלי שהרי לא נתבטלה מעולם, אבל הנקובה שניטל חרירה נתבטלה ואדם זורקה לבין הגרוטאות והויא מוקצה כשאר גרוטאות דעלמ' שלמתכת. וכן הלכה. אסובי ינוקי רב נחמן אסר ורב ששת שרי, פי' מיישב איבריו ומסדרן וממשמש בהן בכף ידו ומשוה אותן, שכשהוא נולד איבריו מתפרקין. רב נחמן אסר משום דמתקן (מנא) גברא, ורב ששת שרי דאורחיה דינוקא בכך, וקיימ' לן כל היכא דפליגי רב נחמן ורב ששת הל' כרב נחמן בדיני ורב ששת באיסורי.
<h2>דף קכג:</h2>
מתני'. קנה שלזיתים אם יש בראשו קשר מקבל טומאה, ואי לאו אינו מקבל טומאה, ובין כך ובין כך ניטל בשבת. פי' הזיתים לאחר מסיקתן צוברן במעטן ומתחממ' שם ומתבשלין, כדי שיהא שמנן נוח לצאת, ויש לו קנה להפך בהן, ובודקן אם נגמרה מלאכתן לטוחנן בבית הבד, אם יש בראשו קשר הוא הפקק שלקנים הקשר משוי ליה מנא ומקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת, דחזי להוריד בו בגדים ממקום תלייתן ולהעלות בו בגדים. ומקשה, פשוטי כלי עץ הוא, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, דדומיא דשק בענן. פי' שאע"פ שהקנה הוא חלול אין משתמשין תוך חללו. תנא משמיה דר' נחמיה, בשעה שמהפך זתים הופכו ורואה בו. פי' בראש הקשר מבחוץ נשאר מן השמן מעט, ובו בודק אם ראויין הן להיטחן, והוא חשיב בית קיבול.
מתני'. כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. פי' כל הכלים שמלאכתן לאיסור הן ניטלין לצורך מקומן, כדתנן לעיל, חוץ מן המסר הגדול, שהוא מגירה גדולה שמנסרין בה את הקורות, ויתד שלמחרישה הוא העץ הגדול שמכניסין ראשו בתוך המחריש' שלברזל כשחורשין. ואותו העץ הנכנס בתוך המחרישה יקרא יתד, וכל עץ המחרישה נקרא על שמו יתד שלמחריש', ומפני שהן כבידין אדם קובע להם מקום ומקצה אותם.
אמ' רב נחמן האי אובלא דקצרי כיתד שלמחרישה דמי. פי' כלי נחושת עשוי כנפה נקבים נקבים, והוא שלכובסין, ונותנו על הבגדים ומזלף עליהן מים מלמעלה מעט מעט כדי ללחלחן ולשרותן ואחר כך מכבסן, וגם מניח מגמר תחתיו והבגדים מונחין עליו ומתגמרין דרך הנקבים ואדם מקצה לו מקום. אמ' אביי האי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי, כיתד של מחרישה דמי. פי' הסכין הגדול שלרוצענין, והסכין הגדול של קצבין שמקצבין בה את הבשר עם העצמות, והגרזן הגדול שלנגרים, הן כלים גדולים חשובין, שאד' קובע להם מקום ומקצה אותן.
<h2>דף קכד.</h2>
מתני'. כל הכלים ניטלי' לצורך ושלא לצורך. ר' נחמיה אומ' אין ניטלין אלא לצורך. פי' עד השתא איירי תנא בכלים שמלאכתן לאיסור, ושנה נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים כול', וכל אלה הם כלים שמלאכתן לאיסור והתיר לטלטלן לצורך, ואחרי כן שנה כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד שלמחרישה אסורות, וגם אלה הן שמלאכת' לאיסור, וכולן ניטלין לצורך חוץ מאילו שאדם קובע להן מקום, ואפי' לצורך אין מטלטלין אותן. והשתא מיירי בכלים שמלאכתן להיתר, והתיר בהם יותר ממה שהתיר להם בכלים שמלאכתן לאיסור, דאילו התם לא שרא אלא לצורך, אבל אלה ניטלין בין לצורך בין שלא לצורך. ובגמ' נפרש מה יקרא לצורך ומה יקרא שלא לצורך. ור' נחמיה או' אין ניטלין אלא כלים שמלאכתן להיתר לצורך, אבל שלא לצורך לא, וכלים שמלאכתן לאיסור אפי' לצורך אין מטלטלין אותן.
ואמרי' בגמ', מאי לצורך ומאי שלא לצורך, אמ' רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו, ושלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין, לצורך מקומו לא. ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' כלים שמלאכתן להיתר, לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. פי' רבה סבירא ליה דכל לצורך דמתני' הוא כגון שצרי' לגופו שלכלי, ושלא לצורך הוא שאינו צריך לגופו שלכלי, אע"פ שהוא צריך למקומו. הילכך כלים דסיפא, שהן כלים שמלאכתן להיתר, ומתיר בהן בין לצורך בין שלא לצורך, לצורך הוא לצורך גופן, ושלא לצורך הוא לצורך מקומן, אבל מחמה לצל לא. ור' נחמיה פליג בהו ואמ' דווקא לצורך גופן ניטלין, אבל לצורך מקומו לא. ורישא דמיירי בכלים שמלאכתן לאיסור, דווק' לצורך גופן מותרין, כדתני קורנס לפצוע בו אגוזים וכן כולן אבל לצורך מקומן לא, וכל שכן מחמה לצל. ור' נחמיה פליג ואמ' אפי' לצורך גופן לא, דדווקא כלים שמלאכתן להיתר ניטלין לצורך גופן, אבל לא כלים שמלאכתן לאיסור. אמ' ליה רבא דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה, אלא אמ' רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, ושלא לצורך אפי' מחמה לצל. ודבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. ואתא ר' נחמיה למימר אפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין, אבל מחמה לצל לא. פי' רבא סבר כך הוא שווה לצורך מקומו כמו לצורך גופו, ומה שהתיר ברישא בכלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן, הוא הדין שמתיר לצורך מקומן, אבל מחמה לצל וודאי אסירי. וסיפא דמיירי בכלים שמלאכתן להיתר ומתיר בין לצורך בין שלא לצורך, יקרא אפי' לצורך מקומו, ושלא לצורך יקרא מחמה לצל. ור' נחמיה סבר אפי' כלים שמלאכתן להיתר לצורך ניטלין אפי' לצורך מקומן, אבל מחמה לצל לא, שהוא שלא לצורך. וכלים שמלאכתן לאיסור כלל כלל לא. ואי קשיא, דהכי משמ' דר' נחמיה מתיר כלים שמלאכתן להיתר אליבא דרבה לצורך גופן לכל מה שמצטרך להם, ואע"פ שאינו תשמיש ומיוחד להן, ואליבא דרבא מתיר אפי' לצורך מקומן, דהא בעל כורחין כי היכי דמפרשי' לצורך, דתנא קמא אית לן לפרושי נמי לצורך דר' נחמיה, והיכי אמרי' לקמן בפרק חבית ובעירובין בפרק בכל מערבין דלא התיר ר' נחמיה לחתוך בסכין אלא דבר המיוחד לו ולא דבר אחר. יש לומר, דההוא ר' נחמיה הוא ר' נחמיה דברייתא, דאמ' אפי' טלת אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ופליגא מתני' אבריית', דמתני' סבר כל לצורך התיר ר' נחמיה, ואע"פ שאינו תשמיש המיוחד לו, ותנא דברייתא סבר דלא התיר ר' נחמיה אלא לצורך תשמיש המיוחד לו. ואף רב סבר כוותיה דרבא, דאמ' רב שלא יגנב זהו טילטול שלא לצורך אסור טע' שלא יגנב, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, אלמא דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר.
<h2>דף קכד:</h2>
רב מרי בר רחל הוה ליה הנהו בי סדואתא בשימשא. פי' כרים וכסתות. אתא לקמיה דרבא, אמ' ליה מהו לטלטולינהו, אמ' ליה שרי, דהא חזי לך. פי' והוו להו כלים שמלאכתן להיתר, ואפי' מחמה לצל שרו. אמ' ליה אית לי אחרים, חזו לאורחין, אית לי נמי דחזו לאורחין אחריני, אמ' ליה גלית אדעתך דכרבה סבירא לך ולא כוותי, לכולי עלמ' שרי ולך אסיר. נמצא עכשיו דפליגי רבה ורבא בתרתי. פליגי בכלים שמלאכתן לאיסור, דרבה שרי לצורך גופן ולצורך מקומן לא, ורבא סבר אפי' לצורך מקומן. ופליגי נמי בכלים שמלאכתן להיתר, דרבה שרי לצורך גופן ולצורך מקומן, אבל מחמה לצל לא, ורבא מתיר אפי' מחמה לצל, והיל' כרבא, וכן פוסקין כולהו רבוותא. אבל מיהו נראה לי דכל מה שאמ' רבא לא אמ' אלא אליבא דר' יהודה, דרבא כר' יהודה סבירא ליה, כדאמ' לקמ' בפרק נוטל אדם את בנו, ורב נמי דאמרן הכא דסבירא ליה כרבא, סבירא ליה כר' יהודה. ואנן קיימ' לן כר' שמע' דשרי אפי' מוקצה מחמת מיאוס, כדאמ' לקמ' בשילהי מסכתין בפלוגתא דרב אחא ורבינא, וכל שכן כלים שמלאכתן לאיסור, כגון קורנס וקורדום ומגירה וכיוצא בהן דלא מאיסי, שמותר לטלטלן מחמה לצל. ואל יטעה אדם לומר שבכלים שמלאכתן לאיסור לא פסקי' היל' כר' שמע', דהא אמרי' בשילהי מסכתין דאין הלכה כר' שמע' במוקצה מחמת איסור, שמוקצה מחמת איסור יקרא נר שהדליקו בה באותה שבת והיתה מוקצה מחמת איסור כיבוי, אבל נר שהדליקו בה בשבת אחרת יקרא מוקצה מחמת מיאוס ודבר שמלאכתו לאיסור, ואפי' הכי פסקי' כר' שמע', כל שכן בהני כלים דלא מאיסי דשרו כר' שמע'.
אמ' ר' אבא אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב מכבדות של מילת מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא. פי' שלמילת הן שלבגדים, ומכבדין בהן את השולחן, ומלאכתן להיתר, אבל שלתמרה שהן עשויות לכבד את הבית, שמלאכתן לאיסור, דיל' אתו לאשווי גומות, אסור לטלטלן. ור' אלעזר או' אף שלתמרה. במאי עסיקינן, אילימא לצורך גופן ולצורך מקומן בהא לימא רב שלתמרה לא, והא כרבא סבירא ליה. הכא במאי עסיק' מחמה לצל, בהא לימא ר' אלעז' אף שלתמרה. אימ' וכן אמ' ר' אלעזר, ולעולם מחמה לצל. פירש המורה שלתמרה כעין שלנו לכבד את הבית, דאסיר משום אשוויי גומות, ומודה ר' שמע' בפסיק רישיה ולא ימות. ורבינו יצחק פאסי זצ"ל כתב, והאידנא דסבירא לן כר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר הויא להי מכבדות שלתמרה כדבר שמלאכתו להיתר, ואפי' מחמה לצל שרי. וכרבינו יצחק נראה לי, דאין זה פסיק רישיה ולא ימות, דזמנין משוי גומות וזמנין לא משוי, דומיא דגורר אדם מיטה וספסל. ותו, אי זה אדם משוי גומותיו (בזבל) [בזמן] כיבוד הבית, הילכך לא אסיר אלא לר' יהודה. ורב דאסר, משום דסביר' ליה כר' יהודה, אבל כיון דקיימ' לן הלכ' כר' שמע' בגרירה אף של [תמרה] מותר, ובהלכות גדולות כתוב, ר' אלעזר אומ' אף שלתמרה, סבר לה כר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. ואינו נראה לי, דהא מתרץ תלמודא וכן אמ' ר' אלעזר, אלמא ר' אלעזר נמי כר' יהוד' סביר' ליה. מכל מקום למדנו מדברי בעל הלכות גדולות דמאן דאסר שלתמרה כר' יהוד' סביר' ליה, אבל אליבא דר' שמע' אף שלתמרה מותרת.
מתני'. כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שברי עריבה לכסות בהן את פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, (ר' יהוד' או' בלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בהן את פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך), ר' יהוד' אומ' בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה לצוק בתוכן מקפה, ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן. אמ' רב יהוד' אמ' שמו' מחלוקת שנשתברו בשבת, דמר סבר כיון דחזו למלאכה מוכן הוא, ומר סבר כיון דלא חזו למלאכתן הראשנה נולד הוא ומוקצה הוא, אבל נשתברו מערב שבת דברי הכל מוכנין, הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום. והיל' כתנא קמא.
אמ' רב נחמ' הני ליבני דאשתיור מבניינא שרי לטלטולי' בשבתא, כיון דחזו למיזגא עלייהו, שרגינהו ודאי אקצינהו. אמ' רב נחמ' אמ' שמואל חרש קטנה מותר לטלטלה בחצר. פי' דחזיא לכסויי ביה מנא. אבל כרמלית לא. דלא שכיחי בה כלים. ורב נחמ' דידיה אמ' אפי' בכרמלית. פי' דהואיל דשכיחי דיתבי התם חזיא לכסויי בה רוקא. אבל ברש' הרבים [לא], דלא יתבי בה רבים. ורבא אמ' אפילו ברשות הרבים. דכיון דתורת כלי עלה בחצר לא פקע שם כלי מינה כל היכא דקיימי. ואזדא רבא לטעמיה, דרבא הוה קא אזיל בריסתקא דמחוזא. פי' רחובה שלעיר. איתווסן מסאניה טינא, אתא שמעיה ושקל חספא וקא גריד ביה. רמו ביה רבנן קלא, אמ' לא מסתייהו דלא גמרי, מיגמר נמי מגמרי, אילו בחצר הואי מי לא הויא חזיא לכסויי ביה מנא, הכא נמי חזיא לדידי.
תניא, מגופת חבית שנתכתתה, היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת. פי' אם נתכת[ת]ה החבית ועומדין המגופה שלה והשברים שלה, בין היא המגופה בין שברי החבית מותר לטלטלן, דמגופה חזיא לכסויי בה חבית אחרת כשהיא פתוחה, ושברי החבית נמי חזו לכסויי בהוא מנא. ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המיטה. פירש המורה ולא יספות לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת, דעביד כלי והוא מכה בפטיש. ואינו נראה לי, דאטו הא אתיא לאשמועי', שלא יתקן כלי בשבת, פשיט'. אלא נראה לי לפרש לשו' חיבור, כדאמ' בהשוכר את הפועלי' לא יספות במלח ויאכל, טיבול הזיתים במלח [קורא] ספיתה, והוא לשון חיבור, שמחבר הזיתים במלח, גם זה נמי זהו פירושו אל יחבר ממנה שבר על פי הכלי לכסותו או תחת כרעי המיטה וקאי אמגופה, דבעודה שלימה מותר לטלטלה דחזיא לכסויי בה חבית, ושברי חבית נמי מותר לטלטל דחזו לכסויי בהו מנא, אבל שברי המגופה אסור לטלטל, שהמגופה לא היתה כלי אלא כיסוי כלי, ודווק' שבר[י] הכלים מותרין אבל שברי כיסוי הכלים לא חשיבי להיות ניטלין, כי [אם] הכיסוי לבדו כשהוא שלם. ואם זרקה לאשפה אסורה. פי' אם זרק המגופה לאשפה אסורה, שכבר ביטלה מתורת כלי. מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זריק ליה לגלימיה לאשפה הכי נמי דאסיר, אלא אמ' רב פפא אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה. פי' דלא הוות חזיא בשבת כלל, אבל אם שעה אחת נעשת כלי בשבת ואחרי כן זרקה שוב אינה בטילה.
<h2>דף קכה.</h2>
אמ' בר המדורי אמ' שמואל קרומית שלמחצלת מותר לטלטלן בשבת. פי' מחצלת ישנה שנשברה ונפרדו ממנה קרומיות. אמ' רבא, בר המדורי אסברה לי, מחצלת גופה למאי חזיא לכסויי בה עפרא, הני נמי חזיין לכסויי בהו טינופיא. פי' במחצלת הם מכסין קרקע הבית, שלא יתעפרו בגדיהן באבק, והכי נמי חזו לכסות בהן רוק או שום לכלוך. אמ' ר' זירא אמ' רב שירי פרוזמיות אסירי לטלטולינהו בשבת. פי' טליתות, כדאמ' בסוכה רמא תכילתא לפרזומא דאינשי בייתיה. אמ' אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים.
ת"ר, שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר דברי ר' מאיר, ר' יהוד' או' אין ניטלין. פי' כגון שראויין למלאכה לכסות בהן כלים, אבל אין ראויין למלאכתן הראשנה לאופות בהן. ואזדא ר' מאיר לטעמ' ור' יהוד' לטעמי', והלכ' כר' מאיר, דסתם לן מתני' כוותיה. והוה ליה סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא, והלכ' כסתם מתני'. העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת ועל כיסויו שאינו צריך בית יד. אמ' רבא כמן מטלטלי' האידנא כיסויי דתנורא במתא מחסיא דאין להם בית אחיזה, כר' אליעזר בן יעק'. פי' ולקמן פליגי בה תנאי.
מתני'. האבן שבקירויא, אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה. זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה. פי' קרוייה דלעת יבישה וחלולה ושואבין בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שוקעת לשאוב אלא צפה על המים, ונותנין בה אבן להכבידה. אם ממלאין בה ואינה נופלת שהיא קשורה שם יפה שוייה כלי, ואם לאו הרי הוא כשאר אבנים ואין מטלטלין את הקרוייה, דשויא בסיס לאבן שנושא בה. ולא דמיא לנוטל את הכלכלה והאבן בתוכה, דהא אוקימנה התם בכלכלה מליאה פירות עסיקינן. זמורה שלגפן שהיא קשורה בטפיח. פי' הוא פך ששואבין בו מן הבור ומן המעיין ממלאין בה, דשוייה להך זמורה כלי.
<h2>דף קכה:</h2>
פיס'. זמורה שהיא קשורה בטפיח. קשורה אין שאינה קשורה לא. פי' ואע"פ שחישב עליה לכך, אם לא קשרה לא הוכנה להיות כלי. לימא מתני' דלא כרשב"ג, דתניא חריות שלדקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר, רשב"ג או' אינו צריך לקשר. אמ' רב ששת אפי' תימא רשב"ג, הכא במאי עסיק' במחוברת באיביה. פי' שמחוברת בגפן, ולא מהניא מחשבה אלא בתלוש. אי הכי קא משתמש במחובר, למטה משלשה. פי' ומותר להשתמש במחובר שהוא למטה משלשה כדאמ' בפרק בתרא דעירובין היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה לא ישב עליהן. רב אשי אמ' אפ' תימא בתלושה, גזירה שמא יקטום. פי' שמא לאחר עלייה רואה שהיא ארוכה יותר מדיי ויקטמנה, דמתוך שהיא רכה נוחה להיקטם והויא לה תולדה דמחתך, אבל בחריות שלדקל ליכא למיגזר הכי, הילכך במחשבה בלחוד סגי להו.
מתני'. פקק החלון, ר' אליעזר או' בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין לו. וחכמ' או' בין כך ובין כך פוקקין בו. פי' דבר שהוא מוכן לסתום בו את החלון, בזמן שהוא קשור בחבל ותלוי שאינו נוגע בארץ ונגרר פוקקין בו, דהוי ליה כדלת שהיא מוכנת לפתוח ולסגור, ואם לאו אין פוקקין בו, (כ)[ד]מיחזי כמוסיף על הבניין. וחכמ' אומ' בין כך ובין כך פוקקין בו. ולקמ' נפרש מהו בין כך ובין כך.
פיס'. וחכמ' אומ' בין כך ובין כך פוקקין בו. מאי בין כך ובין כך, אמ' רבה בר כהנא בין שקשור בין שאינו קשור, והוא שמתוקן. פי' אפי' קשירה לא בעי, אך שיהא מתכוין לכך מאתמול, שכיון שחישב עליה ויחדו לפקיקה, נעשה כלי המיוחד לכך, והוה ליה כמו דלת שסוגרין בו, ואין בו משום בניין. אמ' ליה ר' ירמיה ולימא מר בין תלוי ובין שאינו תלוי, והוא שקשור. פי' אמאי פשיט מר דכולי האי מקילין חכמ' דאפי' קשירה לא בעי, לימא מר דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא אתלייה, דר' אליעז' בעי קשור ותלוי, שלא יהא נגרר על גבי קרקע, שאם הוא נגרר הוה ליה כשומטו מן הקרקע, ובונה בו. ורבנן אמרי בין תלוי ובין נגרר מותר, והוא שיהא קשור. דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר, דתנן נגר הנגרר נועלין בו במקדש, אבל לא במדינה, והמונח כאן וכאן אסור, ר' יהודה אומ' המונח במקדש והנגרר במדינה. ותניא, אי זהו נגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ, ר' יהוד' או' אף במדינה מותר. אלא אי זהו שבמדינה אסור, כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית. ואמ' ר' יהושע בן אבה משמיה דעולא, מאן תנא נגר הנגרר ר' אליע' היא. פי' רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן דימה חלוקה זו שלפקק לחלוקה דנגר הנגרר, והתם לדברי הכל קשור בענן, ולא פליגי אלא אי בענן תלוי אילא. נגר הוא יתד שתוקעין בחור שבמפתן הבית אחר הדלת ונועלין בו, ואם היה הנגר קשור בדלת, ולא היה תלוי באויר אלא היה נגרר על גבי קרקע, שהיה ראשו מגיע לארץ, כדמפרש בבריית', היה או' תנא שאסור לנעול בו במדינה, משום דמיחזי כבונה, כיון שלא היה כולו תלוי באויר, אלא היה ראשו מגיע בארץ, אבל במקדש נועלין בו, שאין שבות במקדש. ונגר המונח על גבי קרקע שלא היה קשור, אפי' במקדש הוא אסור, דהוה ליה בונה, ויש בו איסור תורה, ור' יהוד' אומ' המונח נועלין במקדש, שאע"פ שאינו קשור אינו אסור אלא משום שבות, שאין זה בניין שמבטלו שם, שהרי ביום מסלקו, ולא יקרא בניין אלא שמניחו שם תדיר, ואין בו אלא איסור דרבנן, והילכך נועלין בו במקדש, שאין שבות במקדש. והנגרר נועלין בו אפי' במדינה, ואין שם שום איסור ואפי' מדרבנן, דכיון שהוא קשור בדלת כדלת דומה, ואע"פ שהוא נגרר על גבי קרקע מותר לנעול בו לכתחילה. ואמ' עולא דמאן תנא קמא דנגר הנגרר דאסר, ר' אליעז' היא. דבעי לגבי פקק קשור ותלוי, אבל קשור ונגרר לא. והם הכי נמי אמ' הכא גבי נגר, שאם היה נגרר אסור אע"פ שהוא קשור. ור' יהודה דמתיר נגר הנגרר הוא חכמ' דמתני'. נמצא עכשיו שסתם מתני' דעירובין היא ר' אליעזר, וחכמ' דהכא הם ר' יהוד'. והכי אמרי' התם בירושלמי, אמ' ר' יוח' אתייא יחידאה [דהכא] כסתמא דתמן, ויחידאה דתמן כסתמא דהכא. הנה מצינו שחכמ' דמתני' הוא ר' יהוד', ולא התיר אלא נגר הנגרר שהוא קשור אע"פ שאינו תלוי, אבל המונח שאינו קשור לא היה מתיר אלא במקדש, שאין שבות במקדש, אבל במדינה היה אוסר, ואע"פ שהוא מתוקן לכך. [והיכי דחכמים מתירין בין קשור בין שאינו קשור אם הוא מתוקן לכך] אמ' ליה אנא דאמרי כי האי תנא, דתניא קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, בזמן שקשור ותלוי פותח ונועל בו, אינו קשור ותלוי אינו פותח ונועל בו. רשב"ג או' מתוקן אע"פ שאינו קשור. פי' תנא קמא סבר אע"פ שהתקינו והזמינו להיות פותח ונועל בו, דווקא אם היה קשור ותלוי אין, ואם לאו אסור, שכך הוא הקנה למנעול כמו הפקק לחלון, שאם היה קשור ותלוי דמי לדלת שנועלין ופותחין בה, ואם לאו דמי לבניין, כך זה הוא הקנה אם הוא קשור ותלוי דומה למפתח שנועלין ופותחין בו, ואם לאו דמיא האי נעילה דנעיל בהאי קנה כבניין. ורשב"ג היה מתיר בהזמנה בלחוד, ואע"פ שאינו קשור. נמצאו עכשיו ג' חלוקות בדבר, ר' אליעזר רוצה קשור ותלוי, ור' יהוד' היה מתיר קשור אע"פ שהוא נגרר ואינו תלוי, ורשב"ג היה מתיר מותקן אע"פ שאינו קשור. ורבה בר כהנא דאמ' מותקן אע"פ שאינו קשור, סבירא ליה כרשב"ג. ולעיל נמי אמרי' דרבה בר בר חנה פסק הל' כרשב"ג גבי חריות שלדקל. אמ' רב יהוד' בר שילא אמ' ר' אסי אמ' ר' יוח' הל' כרשב"ג. ומי אמ' ר' יוח' הכי, והתנן כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת, ואמ' רב יהוד' בר שילא אמ' ר' אסי אמ' ר' יוח' והוא שיש עליהן תורת כלי. פי' שהכיסוי ראוי לשמש תשמיש לעצמו, ולקמ' מפרש דבכיסויי הקרקעות מיירי, והתם בעי ר' יוחנן תורת כלי, אלמא בכל דבר המשמש את הקרקע בעי ר' יוח' תורת כלי, והאי קנה נמי שהתקינו להיות פותח ונועל בו משמש את הקרקע, והיכי שרי (שרי) ליה ר' יוח' בהזמנה בלחוד. וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליה. כגון שהתקינו להפך בו זתים או לשם מלאכה. ומי בעי רשב"ג תורת כלי, והתניא חריות שלדקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר, רבן שבג"א אינו צריך לקשר. ופריק, ר' יוח' סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. פי' סבר לה כוותיה בחדא, דמתוקן אע"פ שאינו קשור, ופליג עליה בחדא דבעי תורת כלי. פי' ור' יוח' לטעמ', דאמ' לעיל הצריכן ר' מעשה, ולית ליה דרשב"ג דסגי ליה במחשבה בלחוד. ובפרק בתרא דעירובין אמרי אמ' רב יהודה אמ' שמואל הל' כר' יהוד'. פי' דלא בעי בנגר הנגרר קשור ותלוי, אלא קשור אע"פ שאינו תלוי. וקשיא לי טובא, היאך פסק שמו' הלכה כר' יהוד' דבעי קשור, והא רשב"ג פליג עליה ואמ' מותקן אע"פ שאינו קשור, ושמואל אשכחן דסבירא ליה כרשב"ג, דהכי אמרי' בבמה טומנין ואייתינן לה כהלכתין דלעיל, איתמר רב אמ' קישר ושמואל אמ' חישב, ור' אסי אמ' ישב אף על פי שלא קישר ואע"פ שלא חישב, ואמרי' בשלמ' רב דאמ' כתנא קמא דאמ' צריך לקשר, ושמואל אמ' כרשב"ג, אלמא שמואל כרשב"ג סבירא ליה. והיכי פסיק היל' כר' יהוד'. ונראה לי לתרץ לפי הדחק, דמאי דפסק הל' כר' יהוד' לאו לאפוקי מדרשב"ג אלא לאפוקי מדר' אליעז' דלא בענן קשור ותלוי, דר' יהוד' עם ר' אליעז' פליג בנגר הנגרר ולא פליג התם רשב"ג, אלא בברייתא פליג רשב"ג עם תנא קמא בקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, דתנא קמא בעי קשור ותלוי, והוא ר' אליעז', ורשב"ג מתיר מותקן אע"פ שאינו קשור. ובודאי דשמו' סביר' ליה כוותיה כדאמרן, והושוו שמואל ורבה בר כהנא ורבה בר בר חנה לפסוק כרשב"ג, שבהזמנה שחישב עליו בלבד והתקינו להיות נועל בו שרי, ולא בענן לא קשור ולא תלוי, ור' אסי דפליג עלייהו ואמ' ישב אע"פ שלא קישר ושלא חישב, הכא נמי הוה שרי. ואם סגר הדלת או החלון באבנים בחול כבר הוכנו לכך ומותר לנעול בהן אע"פ שאינן לא קשורין ולא תלויין, וכבר איפסי' היל' כר' אסי. אם כן, בכל דבר שנעלו הדלתות בחול יכול לטלטלן בשבת ואפי' באבנים, וכל שכן אם ייחדן והזמינן לכך שנעשו כלים מיוחדין לכך במחשבתן.
תנן התם, האבן שעל החבית מטה על צידה והיא נופלת, היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת. אמ' רבה אמ' ר' אמי אמ' ר' יוחנן לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. פי' ואסור להגביה החבית עם האבן שעליה, וגם להטותה על צידה נמי אסור, כדאמ' בפרקין דלעיל בנר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, ומה לי ניעור הטבלא ומה לי צידוד החבית. אמ' רבה ומותבינן אשמעתין, האבן שבקירויא אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה. פי' ולא אמרי' דשוייה לקירוייא בסיס לאבן. ולא היא, כיון דהידקה שוייה דופן קירוייה. פי' ונעשת האבן כלי, אבל הכא הנחה בעלמ' שהניחה על פי חבית לא נעשה כלי. ור' יוסף אמ' ר' אסי אמ' ר' יוח' לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה כיסוי חבית. פי' בהנחה שהניחו מבעוד יום על פי חבית שוייה כלי לכסות בה את החבית, ואינו צריך לא להטותה ולא להגביהה, אלא בהדיא מטלטל האבן מעליה כשאר כל כיסויי כלים. אמ' רב יוסף ומותבי' אשמעתין, ואם לאו אין ממלאין בה. פי' אלמא בהנחה בלחוד לא שוייה כלי, והכא אמאי אמרי' דבהנחה בלחוד שוייה כלי. ולא היא, כיון דלא הידקה בטולי בטליה. פי' התם בקירוייה בלא קשירה לא חזיא, דהא נפלה והאי דלא הידקה בטולי בטל[ה](ת) מתורת [כלי] וגלי אדעתיה דלא חשיבא ליה, אבל כיסוי החבית בהנחה בעלמא משוי לה כלי, דהא לא נפלה. במאי קא מיפלגי, מר סבר בענן מעשה, ומר סבר לא בענן מעשה. פי' ר' אמי אמ' ר' יוחנ' בעי מעשה בגוף האבן לשווייה מנא, אבל בהנחה בעלמ' לא חשיב' כלי, ורב אסי אמ' ר' יוחנן לא בעי מעשה בגוף האבן, אלא בהנחה חשיב' כלי. ואזדו לטעמייהו. פי' ר' אמי ורב אסי דפליגי אליבא דר' יוח'. דכי אתא רב דימי אמ' זעירי אמ' ר' חנינ' פעם אחת הלך ר' למקום אחד ומצא מדבך של אבנים ואמ' לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר, ולא הצריכן ר' מעשה. ור' יוח' אמ' הצריכן ר' מעשה. פי' ר' חנינא אמ' דר' לא הצריכן מעשה כלל, אלא במחשבה שאמ' צאו וחשבו שנשב עליהן למחר שוינהו כלים. ואתיא דר' כרבן שמע' בן גמליאל, דאמ' בחריות שלדקל שאינו צריך לקשר אלא בנמלך עליהן לישיבה סגיא, ור' יוחנ' אמ' הצריכן ר' מעשה סבר דפליג ר' אדרבן שמע' בן גמליאל דבמחשבה בלחוד לא משוי להו מנא עד דקא עביד מעשה. מאי מעשה, אמ' ר' אמי צאו למדום אמ' להם, ר' אסי אמ' צאו (ופשפשום) [ושפשפום] אמ' להם. פי' פליגו ר' אמי ור' אסי לפרש מה מעשה אמ' ר' יוחנן שהצריכן ר' לאותן האבנים, ר' אסי אמ' צאו (ופשפשום) [ושפשפום] אמ' להם, שיסירו (האבן) [האבק] מעליהן שלא ידבק בבגדיהם כשישבו (והוא) עליהן, והוא מעשה זוטא, ודמי להנחת האבן על פי חבית. ור' אמי סבר שאין זה חשוב מעשה לשויינהו [מנא], ואותן האבנים היו מוקצות לבנין, שהיו עשויות מדבך מסודרות זו על זו, אלא אמ' כך להם למדום, דהיינו סדרום זו בצד זו שלמחר נשב עליהן ולא נצטרך לטלטלן, דומיא דחריות שלדקל דאמ' תנא קמא צריך לקשר, אבל משפשפם דהוא מעשה זוטא לא חשיב מעשה לשויינהו מנא, והוא הדין להנחת האבן על פי החבית הרי אזדו לטעמייהו ר' אמי ור' אסי. ואע"ג דרבה ורב יוס' פליגי הכא, וקיימ' לן הל' כרבה בכל מקום לבר משדה קניין ומחצה, לאו (ל)פלוגתייהו הוא אלא פלוגתא דר' אמי ור' אסי, דרבה קאמ' משמיה דר' אמי ורב יוסף קאמ' משמיה דר' אסי, ותרוייהו קושטא קאמרי, ולית פלוגתא בינייהו, אלא ר' אמי ור' אסי פליגי אליבא דר' יוח', דר' [אמי] אמ' הכי אמ' ר' יוח' דבענן מעשה גמור, ור' אסי אמ' הכי אמ' ר' יוח' דבמעשה כל שהיא. והאי דקאמ' ר' אסי דבענן מעשה כל דהו, לפרושי מילתיה דר' יוח' קאמ', אבל איהו לא סבירא ליה כוותיה, דהא ר' יוחנן לא סביר ליה כרשב"ג דאמ' במחשבה בלחוד משוי להו מנא. ור' אסי סבר דאפילו מחשבה לא בעי, כדאמרן לעיל בפרק במה טומנין דאיפליגי התם רב ושמואל ור' אסי, דהכי אמרי' התם תני רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות שלדקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צרי' לקשר, רשב"ג או' אין צריך לקשר. הוא תני לה והוא אמ' לה הל' כרשב"ג. איתמר רב אמ' קישר ושמואל אמ' חישב ור' אסי אמ' ישב אע"פ שלא קישר אע"פ שלא חישב. פי' אם ישב עליהן פעם אחת בחול כבר הוכנו לישיבה, ואע"פ שלא קישר אותן, ואע"פ שלא חישב עליהן שיהו לישיבה. ואמרי', בשלמ' לרב הוא דאמ' כתנא קמא, שמואל נמי הוא דאמ' כרשב"ג, דבעי מחשבה, אלא רב אסי דאמ' כמאן, הוא דאמ' כי האי תנא, יוצאין בפוקרין ובציפא וכול', עד ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן, ואמ' רב אשי אף אנן נמי תנינא הקש שעל גבי המיטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו ש"מ. וכיון דרב אשי סייעיה לרב אסי מסתם מתני', ש"מ דהיל' כוותיה, כדכתבית לעיל בבמה טומנין, אלמא דר' יוח' לית ליה דרשב"ג דסגי ליה במחשבה אלא בעי במעשה. ור' אסי שרי טפי מרשב"ג, דאפי' מחשבה לא בעי, אלא אם כן ישב עליהן בחול הוכנו ונעשו כלים. והכי נמי במדבך של אבנים, אילו ישבו עליהן בחול כבר הוכנו, והם הכי נמי גבי אבן לא מיבעיא אם הניחה שתעמוד עליהם בשבת דהויא כלי, אלא אפי' אם כיסה בה את החבית פעם אחת בחול כבר הוכנה והויא כלי, וכל שכן אם הניחה על פי חבית מבעוד יום שתעמוד עליה בשבת דהויא כלי. ולקמ' בפרק נוטל אמרי' אמ' רב הונא אמ' רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וכתב התם רבינו יצחק זצ"ל והיל' כרב דקאי כוותיה ר' אמי אמ' ר' יוח' בפרק כל הכלים. וקשיא דידיה אדידיה, דהא אותו פסק לעיל בפרק במה טומנין כרב אסי, הילכך הכא נמי הל' כרב אסי, שאם הניחה שם מדעת נעשה כיסוי חבית ושרי לטלטולה, וזה אליבא ד' יוחנן, דאילו לדידיה אע"פ שלא הניחה שתעמוד עליה בשבת אלא פעם אחת כיסה בה את החבית בחול כבר הוכנה ונעשית כלי, כדפרישית.
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' הכל מודין שאין עושין אהלי עראי לכתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שר' אליעזר או' אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומ' בשבת, וחכמ' אומ' מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. פי' אהלי עראי הוא לפרוש מחצלת על ד' קונטיסין או על ד' מחיצות להיות צל לאהל מפני החמה, ולהוסיף הוא כגון שהיתה המחצלת פרושה עליהן ופרופה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה ושוטחה, דומיא דפקק החלון דמוסיף בעלמ' הוא. והילכך אם אינו קשור ותלוי אוסר ר' אליע', דהוה ליה מוסיף, אבל אם היה קשור ותלוי [דומה לדלת. וחכמים אומרים אע"פ שאינו קשור ותלוי] מותר, שמוסיפין על אהלי עריי. ופקק החלון אינו בניין גמור אלא תוספת עריי הוא.
<h2>דף קכו:</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' רב אסי אמ' ר' יוחנן, והוא שיש עליו תורת כלי. פי' אע"פ שיש לו בית אחיזה רוצה שיהא עליו תורת כלי, שיהא ראוי להשתמש בו. והמורה פירש דבכל הכלים ואפי' תלושין בעי ר' יוחנן תורת כלי. ואינו נראה לי, דהא לעיל גבי אבן אמ' לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי חבית, אלמא אפי' אבן דלא חשיבא הויא כלי ומטלטלת, משום דעבדה כיסוי, כלי' הנעשין לכך מתחילה לא כל שכן. והנכון בעיני דלא אמ' ר' יוחנן אלא בכיסויי קרקעות, אבל בכיסויי כלים לא. וכתב רבינו יצחק זצ"ל קיימלן כתנא קמא, דכלים המחוברין לקרקע צריכין בית אחיזה. ואינו נראה לי, אלא הל' כר' יוסי, דהא אמרן לעיל אמ' רבינא כמאן מטלטלינן האידנא כיסויי דתנורי במתא מחסיא אע"פ שאין להן בית אחיזה, כר' אליעזר בן יעקב.
דרש ר' יצחק נפחא אפיתחא דבי ריש גלותא, הל' כר' אליעזר. פי' דבעי קשור ותלוי. מותיב רב עוירא, מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרי' בשבת. פי' הכי איתא רישא דמתני' בשילהי מסכתין, מעשה באביו שלר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו, מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, אלמא פוקקין אע"פ שאינו קשור (קשור) ותלוי. אמר ליה אביי מאי דעתיך משום דקתני לה סתמא, נגר הנגרר נמי סתמא הוא. פי' מאי דעתיך דמותבת לר' יצחק נפחא מיהא דמצי לשנויי לך הא מני רבנן היא, ואי משום דקתני לה סתם מותבת ליה, ומדסתם לן תנא (כוותיה') כרבנן הל' כרבנן. נגר הנגרר סתמ' קתני לה כר' אליעז'. אמ' ליה אפי' הכי מעשה רב. פי' שאילו עשו מעשה ויש ללמוד מהן שמותר ולא בענן קשור ותלוי. וקשיא לי טובא, ומאי קשיא מהכא לר' יצחק נפחא, הכא תני וקשרו את המאור בטפיח שהוא כלי, ובכלים ליכא מאן דפליג דלא בענן לא קשור ולא תלוי, שאין בניין בכלים, שאין אדם מקצה כלים בבניין, דהכי אמרי' בפרק בתרא דעירובין נגר שיש בראשו גלוסט' ר' אליעזר אוסר ור' יוסי מתיר. פירוש שראשו עב כבוכנא וראוי לשחוק בו מלח ופלפל, ר' יוסי סבר תורת כלי עליה ומותר לנעול בו אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי, ור' אליעז' אוסר. ואמרי' בגמרא בניטל באיגודו כול' עלמ' לא פליגי, כי פליגי בשאינו ניטל באיגודו, מר סבר כיון שיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליה, ומר סבר כיון שאינו ניטל באיגודו לא. פי' ניטל באיגודו הוא שהיה לנגר זה קשר אחד, שהיו נוטלין אותו באותו הקשר ותולין אותו בכותל כדרך שאר כלים, ובזה אפי' ר' אליעזר מודה דכלי גמור הוא ונועלין בו, אלא כי פליגי בשלא הי(ו)[ה] בו שום אגד, דר' יוסי סבר גלוסטרא משויא ליה כלי, ואין בכלים משום תורת בניין, ורבי אליעז' סבר לא חשיבא גלוסטרא לשוייה כלי. וגרסי' בירושלמי, אמ' ר' יוסי ביר' בון כדברי מי שהוא מתיר עושה את הנגר טפילה לגלוסטרא, כדברי מי שהוא אוסר עושה הגלוסטרא טפילה לנגר. ואמרי' נמי התם גבי נגר הנגרר, בעא רב ניחומי בר זכריה מאביי עשה לו בית יד מהו, אמ' ליה בוכנא קאמרת. פי' אם עשה לו קשר באמצעיתו שיכניס ידו שם ויתפוש אותו עשאו כעין בוכנא שראוי לכתוש בו. איתמר נמי אמ' ר' נחומי בר אבא אמ' שמואל אם עשה לו בית יד מותר. והכי נמי אמרי' בההיא שריתא דהוות בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא, אמ' תורת כלי עליה, והכי נמי אמרי' בההוא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוות מחזקת אדרכא והוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא, אמ' תורת כלי עליה, אלמא ליכא מאן דפליג בכלים דנועלין ולא בענן לא קשור ולא תלוי, ופלוגתייהו במידי דלא הוו כלי, דר' אליעז' בעי קשור ותלוי, ור' יהוד' קשור אע"פ שאינו תלוי, ורשב"ג מותקן אע"פ שאינו קשור, ושמו' ורבה בר כהנא ורבה בר בר חנא סבירא להו כרשב"ג, דבהזמנה בלחוד שהתקינו לנעילה נועלין בו אע"פ שאינו קשור, ור' אסי לא בעי אפילו בהזמנה, אלא אם כן נעל בו בחול נועלין בו בשבת, וכיון שנעל בו פעם אחת הוכן לנעילה, וכבר איפסיקא היל' כר' אסי.
מתני'. כל כיסוי הכלים יש להן בית אחיזה ניטלין בשבת. אמ' ר' יוסי בד"א בכיסויי הקרקעות, אבל בכיסויי כלים בין כך ובין כך ניטלין. בכיסויי קרקע כולי עלמ' לא פליגי דאסיר. פי' כגון כיסויי בורות שיחין ומערות הן אסורין בלא בית אחיזה, בכיסויי כלים כולי עלמ' לא פליגי דשרו בלא בית אחיזה. כי פליגי בכיסויי כלים דחברינהו בארעא. כגון תנור וכירה וכיוצא בהן. מר מדמי להו לכיסוי כלים, ומר מדמי להו לכיסוי קרקע.
מפנין אפי' ארבע וחמש קופות שלתבן ושלתבואה, מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש, אבל לא את האוצר. מפנין תרומה טהורה, ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שיני והקדש שנפדו, והתורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעזים, אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא את מעשר שיני והקדש שלא נפדו, לא הלוף ולא את החרדל. רבן שמע' בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבים. פי' מפנין אם צריך מקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה, או תלמידים לדרשא, ולא חיישי' לטירחא דשבתא. אבל לא את האוצר נפרש לקמן. מפנין תרומה טהורה דחזיא לכהן, אבל תרומה טמאה לא, דאפי' לבהמ(ה)[ת] כהן לא חזיא. ואע"ג דבחול חזיא, כדתניא בפסחים בפרק כל שעה שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בשבת ויום טוב לא חזיא, דזהו ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה או קדשים טמאין ביום טוב ובשבת דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. לוף מין קטנית שאינו ראוי כשהוא חי אלא לבהמה, שהוא מאכל לעורבים, כגון העשירים שמגדלין העורבין דרך גדולה.
השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, אמ' רב חסדא ארבע מחמש, חמש מאוצר גדול. פי' אם היה האוצר גדול לא התירו לו לפנות יותר מחמש קופות משום טירחא יתירא, ואם אין באוצר אלא חמש קופות אל יפנה את כולן אלא ארבע מהן, שאסור לגמור את האוצר, דיל' חזי גומות בקרקעיתו ואתי לאשויינהו. ומאי אבל לא את האוצר. פי' דיל' מצית לפרושי שלא יגמור את האוצר, דכבר מרישא שמעי' לה דתני ארבע מחמש, אלא שלא יתחיל באוצר תחילה. ומני ר' יהוד', דאית ליה מוקצה. פי' כל דבר שאדם מכניס בביתו לשמור (בבית) [לימות] הגשמים יקרא אוצר, ואם לא התחיל להסתפק ממנו בחול אסור להתחיל וליטול ממנו בשבת, כי הוא מוקצה. ואע"ג דמתני' היא ר' יהודה, דאית ליה מוקצה, מפנין התבואה דחזיא לכוס. וכדאמרי' בברכות, הכוסס את החיטה מברך בורא פרי האדמה. ושמואל אמ' ארבע וחמש כדאמ' אינשי, ואי בעו אפי' טובא. ודרך בני אדם לומר תחילה המעט ואחר כך המרובה. [ומאי] אבל לא את האוצר, שלא יגמור את האוצר משום אשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל. ומני ר' שמע' היא, דלית ליה מוקצה. ואע"ג דלית ליה מוקצ', תרומה טמאה וטבל וכל דאסיר ליה למיכל אסיר לטלטוליה [דהוה ליה כאבנים] וכיוצא בהן.
<h2>דף קכז.</h2>
ת"ר, אין מתחילין באוצר, אבל עושה לו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו, דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול. ת"ר, תבואה צבורה, בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת, לא התחיל בה מערב שבת אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי ר' אחא, ור' שמע' מתיר. איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמרי אע"ג דלית ליה טובא, או' דיל' הכל לפי האורחין. ואם תימצא לומר הכל לפי האורחין, חד מפנה לכולהו, או דיל' כל גברא וגברא מפני לנפשיה. תא שמע, דאמ' ר' חייא פעם אחת הלך ר' למקום אחד, וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא השדה מליאה עמרים, ועימר ר' את כל השדה כולה, ש"מ הכל לפי האורחין. ועדיין תיבעי לך, חד גברא מפני לכולהו, או דיל' כל חד וחד מפני לנפשה. ולא איפשיט, ולחומרא עבדינן. ירושלמי, ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה הן שיעורן שלקופות, אמ' ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן תמן בשלש קופות שלג' ג' סאין תורמין את הלשכה.
אמ' ר' יוחנן גדול הכנסת אורחין מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש. אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנ' ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעול' הבא ואילו הן, הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפילה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בנו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות.
<h2>דף קכז:</h2>
פיס.' מפנין תרומה טהורה. פשיט'. דהא חזיא ליה. [לא] צריכא דמנחא ביד ישראל, מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסיר, קמ"ל כיון דחזיא ליה לכהן שפיר דמי. ודמאי. דמיי הא לא חזי ליה, כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני חזי ליה, דתנן מאכילין את העניים דמיי, השתא נמי חזי ליה. ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. פשיט', לא צריכא שהקדימו בשבלים וניטלה ממנו תרומת מעשר, ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה. וכי הא דאמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנ' והרמותם ממנו את תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אמ' ליה רב פפא לאביי איהכי אפי' הקדימו בכרי נמי ליפטר, אמ' ליה עלך אמ' קרא מכל מתנותיכם תרימו. פי' בלוים כת', והאי תרומת י"י קאי אתרומה גדולה המעורבת עם המעשר שלהן. ומה ראית, האי אידגן והאי לא אידגן. ומעשר שיני והקדש שנפדו. פשיט', לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קמ"ל דאין חומש מעכב. והתורמוס היבש. דווקא יבש, אבל לח לא, מאי טע' כיון דמרירי לא אכלי ליה.
<h2>דף קכח.</h2>
אבל לא את הטבל. פשיט', לא צריכא בטבל טבול מדרבנן, בעציץ שאינו נקוב. ויש לומר הוא הדין בטבל חוצה לארץ, שמעשר חוצה לארץ הוא מדרבנן. ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. פשיט', לא צריכ' שהקדימ' בכרי, מהו דתימ' כדאמ' ליה רב פפא לאביי, קמ"ל כדשני ליה. ולא את מעשר שיני והקדש שלא נפדו. פשיט', לעולם דנפדו ולא נפדו כהילכתן, מעשר ראשון שפדאו באסימון דרחמ' אמ' וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה, הקדש שחיללו על גב קרקע ורחמ' אמ' ונתן הכסף וקם לו.
ולא את הלוף ולא את החרדל. ת"ר, מטלטלין את החצב שהוא מאכל לצבאים, ואת החרדל שהוא מאכל ליונים, רשב"ג או' אף מטלטלין שברי זכוכית שהוא מאכל לנעמיות. אמ' לו ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו, שהוא מאכל לפילין. ורשב"ג, נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי. פי' תנא קמא סבר צבאים ויונים דבני אכילה נינהו מגדלין אותן ומטלטלין כל דחזי להו, אבל נעמיות אין מגדלין אותן אלא בני מלכים, וכן העורבין. ותנא דמתני' דאסר החרדל שהוא מאכל ליונים ושרי את התורמוסין שהוא מאכל לעזים, סבר עזים שכיחי אפי' בבתי העניים, אבל יונים לא שכיחי כי אם בבתי העשירים, ומשום הכי אסר בחרדל. ותנא דברייתא סבר כיון שיש שמגדלין יונים מטלטלין החרדל שהוא ראוי להם, ואי(ת) [אית] ליה נעמיות ופילין מטלטל אפי' שברי זכוכית וחבילי זמורות, אלא אע"ג דלית ליה שרי, כדאמרי'.
אמ' אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמע' ור' עקיבה כולהו סבירא להו כל יש' בני מלכים. רשב"ג הא דאמרן. ר' שמעון דתנן בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול. ר' שמע' או' כל יש' בני מלכים. ר' ישמעאל ור' עקיב', דתנא הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש אצטלא בת מאה מנא מפשיטין אותו ומלבישין אותו אצטלית הראויה לו. תנא משום ר' ישמעאל ותנא משום ר' עקיבה, כל יש' ראויין לאותה אצטלא. וקיימלן דכל כי האי גוונא שיטה היא, ולית היל' כחד מינייהו.
ת"ר, חבילי קש וחבילי זרדין וחבילי עצים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן. פי' הזמינן. ואם לאו אין מטלטלין. רשב"ג או' חבילה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה, בשתי ידים אסור לטלטלה. פי' משום טירחא יתירא, ואע"פ שהזמינן למאכל בהמה. חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת, וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי. פי' מפני שהן קשין, הרואה שקוטם בכלי סובר שלצורך מלאכה חותך אותן. ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי, דברי ר' יהודה, וחכמ' אומ' מולל בראשי אצבעותיו, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול, וכן באמיתא, וכן בפיגם, וכן בשאר מיני תבלין.
איתמר, בשר חי מותר לטלטלו בשבת. פי' בין עם מלח בין בלי מלח, שיש בני אדם שאוכלין אותו חי. ומשום דם האיברין אינו אסור כל זמן שלא פירש הדם מן הבשר, כדכתבית בפרק קמא דחולין. בשר תפוח. הוא סרוח, דלא חזי לאכילה, וכגון שהסריח בשבת, דלא הוה חזי לבהמה בין השמשות. רב הונא אמ' מותר לטלטלו ורב חסדא אמ' אסור לטלטלו. והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהוד' סבירא ליה, דאית ליה מוקצה. במוקצה לאכילה סבירא ליה לרב הונא כר' יהודה, ובמוקצה לטילטול סבירא ליה כר' שמעון. והיל' כרב הונא דקאי כר' שמעון, ובר אווזא נמי חזי לאומצא בלא מלח יש שאוכלין אותו ומטלטלין אותו. ת"ר, דג מלוח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מלוח מותר לטלטלו. פי' הבשר אע"פ שאינו מלוח יש מי שדעתו יפה ואוכלו, אבל דג חי אין מי שיאכל אותו, והילכך אסור לטלטלו, אבל המלוח נאכל. ת"ר, מטלטלין את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים, בשר תפוח מפני שהוא מאכל חיה, מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול. רשב"ג או' כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה. שמא ישכח וישתה מהן אלא שופכן מיד.
<h2>דף קכח:</h2>
מתני'. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן. כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס. ומדדין עגלים וסייחין, והאשה מדדה את בנה. אמ' ר' יהודה אימתי בזמן שנטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור. פי' זרדים כמין קנים הן, ובעודן לחין הן מאכל (בהמה) אדם וכשיבשו מסיקין אותן. כופין הסל לפני האפרוחין, שמטלטלין דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל, שהאפרוחין הן מוקצין. תרנגולת שברחה מן הבית דוחין אותה עד שתיכנס, אבל לא שיגע בה. מדדין עגלים וסייחין שאוחז בצוארן ובצידיהן ומסייען והן מנענעין רגליהן. אמ' ר' יהודה אימתי יקרא דידוי דשרי בזמן שהוא מגביה רגלו אחת ועוקרה לילך ומניח אחת, שהוא מנענע את רגליו לילך והוא מסייעו, אבל אם היה גוררו אחריו אסור, כאילו היה נושא בידים. והל' כר' יהודה, שלא בא לפרש אלא דברי חכמים.
פיס'. תרנגולת שברחה דוחין אותה. דוחין אין מדדין לא, תנינא להא דתנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת, מאי טע' משום דמקפיא נפשה. פי' מכבדת עצמה ואינה מנענעת רגליה, והויא ליה הוא נושא אותה והיא מוקצה. תניא, מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים. והאשה מדדה את בנה ברשו' הרבים, ואין צריך לומר בחצר. פי' אסור לדדות בהמה חיה ועוף ברשות הרבים, שמא יבוא לישא אותם, אבל התינוק אפי' ישא אותו אין בו חיוב חטאת, שהחי נושא את עצמו, אבל בהמה וחיה ועוף אם ישא אותן חייב חטאת. וסתמא כרבנן, דפליגי על ר' נתן בהא, כדאמרי' לעיל בפרק המצניע, תניא המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים בין חיין בין שחוטין חייב, ר' נתן אומ' על השחוטין חייב על החיין פטור, מפני שהחי נושא את עצמו. ואמרי' התם עד כאן לא פליגי עליה דר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשיהו, אבל אדם חי הוא נושא את עצמו, ואפי' רבנן מודו. פי' בהמה חיה ועוף מכבידין גופן ואינן נושאין את עצמן. ומתני' דתנן עגלים וסייחין מדדין והאשה מדדה את בנה, דמשמ' שגם העגלים וסייחין מותרין לדדותן ברשות הרבים, אתיא כר' נתן, והלכה כסתם מתני'.
אמ' רב יהודה בהמה שנפלה לתוך אמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. מיתיבי, בהמה שנפלה לתוך המים בשבת עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות, פרנסה אין כרים וכסתות לא. לא קשיא, הא דאיפשר בפרנסה הא דלא איפשר בפרנסה. וכגון שהיו המים עמוקין. והא קא מבטל כלי מהיכנו. פי' ודומה כבונה מדרבנן. קסבר ביטול כלי מהיכנו מדרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא, דכת' עזב תעזוב עמו, ודחי דרבנן. והוא הדין אם היו המים עמוקין שאי אפשר בכרים וכסתות, שטורח ומעלה אותה, דאתי צער בעלי חיים דאוריית' ומבטל מוקצה מדרבנן. אבל מיהו כל זמן דאיפשר בכרים וכסתות לא שרינן ליה להגביה הבהמה שהיא מוקצה, שכל בעלי חיים מוקצין הן, חוץ מן התינוק דלא סגי דלאו הכי. עיין לקמ' בפרק בתרא.
אמ' אביי האי מאן דשחיט תרנגולתא ליכבשינהו לכרעיה בארעא, אינמי נידלינהו, דיל' מקפיא לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין.
מתני'. אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין. ומיילדין האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את הטיבור. ר' יוסי או' אף חותכין. וכל צורכי מילה עושין בשבת. כיצד מסעדין, אמ' ר' יהודה אוחז בוולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו כדי שתינק, רב נחמן בר יצחק אמ' דוחק בבשר כדי שיצא הוולד. אמ' רבן שמעון בן גמלי' מרחמין בהמה טהורה ביום טוב, היכי עביד לה, אמ' אביי מביא בול שלמלח. פי' מלא אגרוף. ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו, ומזלפין מי שליא על הוולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודווקא טהורה, אבל טמאה לאו, מאי טעמ' לא מרחקא, ואי מרחקא לא מקרבא.
ומחללין עליה את השבת. מכדי תנא מיילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום מחללין לאייתויי מאי, לאייתויי הא דתנו רבנ', אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר, אם היתה צריכה לשמן חברתה (מדלקת) מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה, ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי. אמ' מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. פשיט', אמ' רב אשי לא נצרכה אלא בסומה, מהו דתימ' כיון דלא מחזיא לא, קמ"ל אייתובי מייתבה דעתה, סברה אי איכא מידי חזיא חבירתאי ועבדה לי.
מביאה לה בשערה. ותיפוק לי משום סחיטה, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין סחיטה בשיער. פי' מפני שהוא קשה ואינו בולע. רב אשי אמ' אפילו תימא יש סחיטה בשיער, והכי קאמ' מביאה בכלי דרך שערה, כמה דאיפשר לשנויי משנינן. פי' כורכת הכלי בשערה, שתהא הבאה כלאחר יד. אמ' רב יהודה אמ' שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכ' אני, מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר, אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. רב אשי מתני הכי. מר זוטרא מתני אמ' רב יהוד' אמ' שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמר' צריכה אני ובין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר, אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת. אמ' ליה רבינא למרימר, מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא היל' מאי, אמ' ליה היל' כמר זוטרא, דספק נפשות להקל. פירש המור' בין לא אמרה וחברותיה אומרות שהיא צריכה. ואינו נראה לי, דאי חבירות' אומרות צריכה (אני), והן בקיאות, אע"פ שנסתם הקבר והיא אמרה אינה צריכה, לחברותיה שומעין, כדאמרי' בפרק יום הכיפורים חולה אמ' איני צריך ורופא אמ' צריך שומעין לרופא. אלא הכא בדליכא בקיאות עסיק', ואשמעי' דכל זמן שהקבר פתוח מסוכנת היא, ואפילו אמרה איני צריכה הן מחללין. ומודה בזה (ר' יהודה) רב אשי, ולא מפליג בין סתם למפרש אלא (ל)[ב]נסתם הקבר. וכך כתב רב אחאי גאון זצ"ל בפרשת ואלה שמות, אילו אשה שילדה בשבת, ואפי' חל שלישי שלה להיות בשבת, אע"ג דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנה מדורה וחמין, ורופאין נמי [אומרין] לא צריכא, אמרי רבנ' יולדת כל ג' ימים הראשנים ההוא בריותא לאו בריותא היא, ועבדי' לה מדורה ומחמין לה חמין ומבשלינן לה בישולא, וכן כל צורכי דעבדינן לחיה עבדינן לה.
<h2>דף קכט.</h2>
מאימתי פתיחת הקבר, אמ' אביי משתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמ' משעה שהדם יורד ושותת, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. ועד מתי פתיחת הקבר, אביי משמיה דרב יהודה אמ' שלשה. אמרי נהרדעי חיה שלשה, שבעה, ושלשים. שלשה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. שבעה, אמרה צריכה אני מחללין, אין צריכה אני אין מחללין. שלשים, אפי' אמרה צריכ' אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין לה על ידי ארמאי בשבת, וכדרב המנונא דאמ' דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. וכדרב עולא בריה דרב עולאי, דאמ' כל צורכי חולה נעשין על ידי ארמאי. אמ' שמואל לחיה שלשי' יום למאי היל', אמרי נהרדעי לטבילה. אמ' רבא לא אמרן אלא שאין בעלה בעיר, אבל יש בעלה עמה בעלה מחממה. ברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואמטיוה בערסא בתריה דרבא לפום בדיתא. אמ' רב יהודה אמ' שמואל עושין מדורה לחיה בשבת, סבור מינה לחיה אין לחולה לא, בימות הגשמים אין בימות החמה לא.
איתמר אמ' רב חייה בר אבין אמ' שמואל אפי' הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה, אפי' בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תכטיקא דשגא. פירו' לא נמצאו לו עצים ביום הקזה וביקעו לו כסא שלתדהר. רב יהוד' צלחו ליה פתורא, רבא שרשיפא, אמ' ליה אביי קא עבר מר משום בל תשחת. אמ' ליה בל תשחת דגופאי עדיף. אמ' רב חייה בר אשי אמ' רב לעולם ימכר אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגלו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכר מנעליו ויזמין צורכי סעודה. מאי צורכי סעודה, רב אמ' בשר ושמואל אמ' יין. רב אמ' בשר נפשא חלף נפשא, שמואל אמ' יין סומקא חלף סומקא.
רב ושמואל דאמ' תרויהו האי מאן דעבד הקזה ליטעום מידי והדר ליפוק, ואילא טעים מידי אי פגע בשכבא ירקי אפיה, ואי פגע במאי דקטל נפשא מאית, ואי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר. פי' אם יפגע בחזיר קשה לצרעת, שהחזירים מליאין צרעת. רב ושמואל דאמרי תרויהו האי מאן דעבד מילתא לישהי פורתא והדר ליקום, דאמ' מר חמשה קרובין למיתה יותר מחיים ואילו הן, אכל ועמד, שתה ועמד, ישן ועמד, הקיז דם ועמד, שימש מיטתו ועמד. אמ' שמואל פורסא דדמא כל תלתין יומין בין הפרקים ימעט. [פי' זמן] ההקזה. כשמגיע לארבעים שנה ימעט פעם אחת לשני חדשים (עוד) [עד] לחמשים ימעט. ואמ' שמו' פורסא דדמא חד בשבא, ארבעה בשבא ומעלי שבתא, אבל שיני וחמישי לא, דאמ' מר מי שאין [לו] זכות אבות, אל יקיז דם שיני וחמישי, שבית דין שלמעלה ושלמטה [שוין] כאחת. בתלתא בשבתא מאי טע' לא, דקאי מאדים בזווי. מעלי בשבתא נמי קאי מאדים בזווי, כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים י"י. פי' מפני שהוא סמוך לשבת ויתענג בשבת במאכל ובמשתה ובמנוחה אחר הקזה, נהגו להקיז בו.
שמו' ביומא דעביד מילתא עביד ליה תבשילא דסחלי. האי מאן דעבד מילתא ולא איפשר ליה לישוף משחא בצידעיה וגני בשמשא ולא ליתערו ליה עד דמיתער מנפשיה. אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשמשא, אמ' ליה חכימא דיהודאי בישא מי הוי טובא, אמ' ליה יום הקזה. ולא היא, איכא חד יומא בכולה שתא דמעלי ביה שמשא יומא דנפלה ביה תקופת תמוז, וסבר לא אגלי ליה.
<h2>דף קכט:</h2>
אמ' שמואל ארבע דהוא ארבע בחדש, דהוא ארביסר, דהוא עשרים וארבע', וארבע דליכא ארבע בתריה בחודש סכנה. ראש חדש ושיני לו חולשא, שלישי לו סכנתא, מעלי יומא עצרתא סכנה, וגזרו רבנן בכולהו מעלי יומא טבא משום מעלי יומא דעצרתא, דנפיק ביה זיקא דשמיה טבוח, דאי לא קבילו ישראל תורה הוה טבח להו. ואמ' שמו' אכל חיטה והקיז לא הקיז אלא לחיטה, והני מילי לרפואה, אבל אקולי מיקל. ואמ' שמואל הקיז דם שתייה לאלתר אכילה עד חצי מיל.
פיס'. וקושרין את הטיבור, ר' יוסי אומ' אף חותכין. ת"ר, קושרין את הטיבור ר' יוסי אומ' אף חותכין וטומנין את השליא, כדי שייחם הוולד. אמ' רבן שמע' בן גמלי' (או') בנות מלכים טומנות אותה בספלין שלשמן, בנות עשירים בספוגין שלצמר, בנות עניים במוכין. ירושלמי ובחול אילו ואילו טומנות אותה בארץ, כדי ליתן עירבון לארץ. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אמ' רב הל' כר' יוסי. ואמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה כל האמור בפרשת תוכיחה עושין לחיה בשבת. ומולדותיך, ביום הולדת אותך, מיכן שמיילדין את החיה בשבת. לא כרת שרך, מיכן שחותכין את הטיבור בשבת. ובמים לא רחצת למשעי, מיכן שמרחיצין את הוולד בשבת. והמלח לא המלחת, מיכן שמולחין את הוולד בשבת. והחתל לא חותלת. מיכן שמלפפין את הוולד בשבת.
<h2>דף קל.</h2>
ר' אליעזר או' אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה. ובסכנה, מכסיהו על פי עדים. ועוד אמ' ר' אליע' כורתין עצים לעשות פיחמין לעשות ברזל. כלל אמ' ר' עקיבה, כל מלאכה שאיפשר לה להיעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת. מילה שאי איפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת. פי' משום דקאמ' תנא קמא בשילהי פירקא דלעיל דכל צורכי מילה נעשין בשבת, דמשמ' דווק' צורכי מילה, כדמפרש לקמ' בפרקין עושין כל צורכי מילה, מלין ופורעין ומוצצין, אתא ר' אליעז' לאיפלוגי שגם מכשירי מילה דוחין את השבת. ור' עקיב' דפליג הוא תנא דמתני'.
איבעיא להו טע' דר' אליעז' משום חבובי מצוה הוא, או דיל' משום חשדא. שלא יחשדוהו שמוליך שאר חפצים. אמ' ר' לוי לא אמרה ר' אליעז' אלא לחבב את המצוה. תניא נמי הכי מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר' אליעזר. אמ' ר' יהוד' משום ר' אליעזר נוהגין היינו בסכנה מביאין אותו מכוסה על פי עדים. פי' כשאין סכנה היה אומ' שיביאוהו מגולה, כדי לחבב את המצוה, ואל יכסוהו. ובשעת הסכנה, שגזרו [שמד] שלא למול, היו מביאין אותו מכוסה על פי עדים, שלא יחשדו אותו שמוליך לאחר חפצים.
אמ' רבין בר רב אדא אמ' ר' יצחק, פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת, שלא כרצון ר' אליעזר. מתקיף לה רב יוסף, שלא כרצון ר' אליעזר, אדרבה, ר' אליעזר הוא דשרי, וכי תימא שלא ברצון ר' אליעזר דשרי אפי' ברשו' הרבי', אלא ברצון רבנן דאסרי דרך רשו' הרבי' ושרו בכרמלית, ומי שרו, והתני' כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצירות ודרך קרפיפות. פי' שלא עיריבו. אלא אמ' רב אשי שלא כרצון ר' אליעז' ומחלוקתו אלא כרצון ר' שמעון, דתנן ר' שמע' אומ' אחד גגות אחד חצירות ואחד קרפיפות לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' שלא [כרצון] ר' אליעזר דשרי אפי' דרך רשות הרבים, ושלא כרבנן דפליגי ואסרי דרך גגות וחצירות וקרפיפות שלא עיריבו והעמידו דבריהן במקום כרת, ותידחה המילה למחר ולא יידחה שבות דרבנן, אלא כר' שמע' דשרי דרך גגות וחצירות וקרפיפות אפי' בחפצים דחול ובלא עירוב. ודווק' לכלים ששבתו לתוכן, אבל אם שבתו בבית אסור להוציאן בלא עירוב. ואי קשיא, כיון דהוה איפשר להו לאייתויי דרך גגות חצירות וקרפיפות אמאי אמ' שלא כרצון ר' אליעזר, אטו ר' אליעזר שרי לאייתויי' דרך רשות הרבים היכא דאיפשר לאייתוייה בהיתירא. יש לומר, דקסבר ר' [אליעזר] כיון דניתנה שבת לידחות בכך לא מהדרינן בתר היתירא לאייתוייה דרך חצירות וקרפיפות, דכחול גמור הוה משוי ליה להאי שבת גבי מילה, ואינך זקוק לחזר אחר ההיתר. ומפני טעם [זה] גבי פיקוח נפש שהותר על ידי יש' אין אנו צריכין לחזר אחר ארמאי, דכיון דניתנה שבת להידחות כחול שויוה רבנן, ואין אנו צריכין לחזר אחר ההיתר, אחר שהכל שוין בו. ודכוותה אמרי גבי פסח בכיצד צולין, למאן דאמ' טומאה הותרה בציבור, דהיכא דניטמא כלי שרת ועתיד הבשר ליטמא, אע"ג דמצינן למיעבד כטהורין עבדי נמי טמאין ואכלי ליה בטומאת הגוף דהיא בכרת, משום האי טע' דכיון דהותרה הטומאה בציבור כטהרה שויוה רבנן. וגם כשהיו רוב הקהל טמאין ומיעוטן טהורין אינן זקוקין הטהורין להיזהר מן הטומאה, אלא עושין ביחד עם הטהורין, דכיון דהותרה הטומאה אינן צריכן לחזר אחר הטהרה.
<h2>דף קלב.</h2>
עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה דברי הכל דחיא. מנלן, אמ' עולא הלכה למשה מסיני. וכן אמ' ר' יצחק נפחא הלכה. ור' יוחנ' אמ' וביום השמיני אפי' בשבת. תניא כוותיה דר' יוחנן, שמיני ימול אפי' בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות ימות, בשאר מלאכות חוץ ממילה. או אינו אלא אפי' מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת, תל' לו' וביום ואפי' בשבת. פי' וביום קרא יתירא למידרש ואפי' בשבת. ור' אליעז' סבר מילה גופה הל' למשה מסיני, וכי אצטריך קרא למישרי מילה.
<h2>דף קלב:</h2>
ת"ר, מילה דוחה את (השבת) הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. פי' שאם יש בהרת בראש הערלה ימול, ודחי לאו דהשמר בנגע הצרעת שלא יקוץ את הבהרת. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנהני מילי, דת"ר ימול ערלתו, אע"פ שיש שם בהרת. ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת, בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפי' מילה ומה אני מקיים ימול ערלתו בזמן שאין שם בהרת, ת"ל בשר, אע"פ שיש שם בהרת.
<h2>דף קלג.</h2>
יום טוב דאינו דוחה אלא בזמנה בלבד, מנהני מילי, אמ' רבא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשירו, לבדו ולא מילה שלא בזמנה. רב אשי אמר שבתון עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה. ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. פיס'. כלל אמ' ר' עקיבה כול'. אמ' רב יהוד' הלכ' כר' עקיבה.
מתני'. עושין כל צורכי מילה, מולין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא הביא מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת. פי' מלין חותך את הערלה, ופורעין קריעת העור המכסה ראש הגיד ומוצצין את הדם, דאע"פ שהיא עשיית חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי חבורה. אספלנית, תחבושת. לועס בשיניו כמה דאיפשר לשנויי משנינן. לא יטרוף יין ושמן, כך היו רגילין לטרוף ולערב בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין בצים בקערה. חלוק, כעין כיס קטן דחוק היו עושין ומלבישין את ראש הגיד עד העטרה וקושרין שם, שלא יחזור העור לכסות את הגיד. לא התקין (ו)לא הזמין כורך על אצבעו כדרך מלבוש, לשנות מדרך הוצאת חול.
<h2>דף קלג:</h2>
מכדי כולהו קתני, כל צורכי מילה לאייתויי מאי, לאייתויי הא דתנו רבנן, המל, כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה ובין על ציצין שאינן מעכבין את המילה. פירוש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר.
<h2>דף קלד.</h2>
ת"ר, דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לו כמון וטורפין לו יין ושמן. ת"ר, אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת. פי' אין מסננין החרדל ביום טוב, דהוי בורר. ואין ממתקין אותו בגחלת. שמכבין גחלת לתוכו כדי למתקו. והא תניא ממתקין אותו בגחלת, לא קשיא, כאן בגחלת שלמתכת, כאן בגחלת שלעץ. פי' גחלת שלעץ דבת כיבוי היא אסיר, בגחלת של מתכת דלאו בת כיבוי הוא שריא. אמ' ליה אביי לרב יוסף ומאי שנא מבשרא אגומרי, אמ' ליה התם לא איפשר הכא איפשר. פי' לצלות לא איפשר מבעוד יום, דכיומיה חשיבא, אבל למתק החרדל מתמול שרי.
פיס'. אין עושין לה חלוק לכתחילה. אמ' אביי האי חלוק דינוקא ליפקיה לסיטרה לבראי, דילמ' מידביק גורדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. ואמ' אביי אמרה לי אם, האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמיה, מאי תקנתיה, ליתרח ליה עד דמיבלע ביה דמיה ולמימהליה. תניא אמ' ר' נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאה אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת שיני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינו ומלו אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. פי' דמו היה עומד בין עור לבשר, ואם היה מלו היה כל דמו יוצא, והמתינו לו עד שנבלע דמו בגופו. שוב פעם אחת הלכתי למזיגת קפוטקיא, ובאה אשה אחת לפני, שמלה ראשון ומת שיני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, היצצתי בו ולא ראיתי בו דם, אמרתי לו בתי, המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינו לו ומלו אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. פי' דמו היה בלבו [ו]לא היה יוצא עדיין להתפשט באיבריו, ומחמת זה היה חלש ולא יכול לסבול מכת המילה, וגם [אם] היה מלו לא היה יוצא ממנו דם ברית, והמתינו לו עד שנפל הדם ונתפשט בכל גופו.
<h2>דף קלד:</h2>
מתני', מרחיצין את הקטן, בין מלפני המילה בין לאחר המילה, ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה או' מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו'. ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת, ור' יהודה מתיר באנדרוגינס. ומקשה, והא אמרת רישא מרחיצין את הקטן. פי' דמשמע רחיצה כדרכו, והיכי הדר ותני מזלפין, דמשמ' דווק' זילוף שרי אבל רחיצה לא. רב יהוד' ורבה בר אבוה דאמרי תרויהו כיצד קתני מרחיצין [את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה, כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. פי' תנא קמא סבר כיצד מרחיצין] אותו על ידי זילוף, והזילוף נמי ביד אבל לא בכלי, אבל לרחוץ כל גופו אסור, שכמו שאסרו רחיצת כל גופו לגדול, כדאמרן בפרק כירה, הם הכי [נמי], אסרו אותה לקטן. ור' אלער בן עזריה סבר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, וכל שכן יום שיני ויום ראשון, וכל שכן לפני המילה, דלא גזור רבנן רחיצת כל גופו אלא בגדול ולא בקטן, מפני שהוא צריך לרחיצה בחמין. אמ' רבה והא מרחיצין קתני. אלא אמ' רבא הכי קתני, מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ביום הראשון כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין ביד אבל לא בכלי. פי' האי מזלפין לא ארישא קאי, אלא מילתא באנפי נפשה היא, ואיום השלישי קאי, ואתא ר' אלעזר בן עזריה לפלוגי דאף ביום השלישי מרחיצין, ואין בין תנא קמא לר' אלעזר אלא יום שלישי בלבד, אבל יום ראשון ויום שיני ולפני המילה גם תנא קמא שרי. כי אתא רב דימי אמ' ר' אלעזר הל' כר' אלעזר בן עזריה. הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה, אמ' ליה ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה מסתברא הרחצת כל גופו, דאי סלק' דע' הרחצת מילה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת. ואמ' רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. איתמר נמי כי אתא רבין אמ' ר' אלעזר, ואמרי לה אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוחנן, הל' כר' אלעזר בן עזריה [בין חמין שהוחמו בשבת ובין חמין שהוחמו מערב שבת], בין הרחצת כל גופו ובין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו. פי' הכי משמ' כל סוגיא דשמעתא, שלא התירו אלא לרחיצה בשבת, ואפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי ארמאי או ששכח חמין על גבי כירה, מפני שהתינוק הוא מסוכן אצל הרחיצה וצריך הוא לה. ודווקא הרחיצה התירו לו, מה שאין כן בגדול. אבל לחלל את השבת, שנחמם חמין בשבת, לא התירו לו, שאין זו סכנת נפש, דמכת המילה אינה מכה שלחלל ולא דחיא שבת. (עיין בערך [נ'] בספר המכריע).
פיס'. ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת. פי' מי שנולד לשמונה חדשים ספק בן שבעה הוא ובן קיימא הוא, ספק בן שמונה ואינו בן קיימא, מספיקא אינו דוחה שבת, ולא אנדרוגינס נמי שהוא ספק איש ספק אשה וכל ספק לא דחי שבת.
גופה, אמ' רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי המכה בשבת, ושמואל אמ' נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ואי קשיא לשמואל, והא תנן לעיל בפרק שמונה שרצים סך הוא את השמן אבל לא שמן וורד, בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול, מכלל דכל שמן מתיר תנא קמא בלא שמן ורד, אפי' על גבי מכתו. יש לומר, סיכה לחוד ונתינה לחוד, דסיכה היא דבר מועט ומותר, מפני שנראה כסך עצמו ולא מוכחא מילתא לרפואה, אבל נתינת שמן על גבי מכה היא מרובה יותר על (מ)הסיכה, ומוכחא מילת' דקא עביד לרפואה, ומשום הכי אסר שמואל. תניא כוותיה דשמואל, אין נותנין שמן וחמין על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ואע"ג דקיימלן רב ושמואל הל' כרב באיסורי, הכא הל' כשמואל, משום דתניא כוותיה.
תניא, אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת. ת"ר נותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבישין. פי' מוך יבש לא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אלא שלא ישרטו בגדיו את מכתו, אבל גמי יבש מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, ואסור משום שחיקת סממנין. קשיא כתיתין אכתיתין. פי' דמוך יבש נמי כתיתין הוא, שהן חתיכות קטנות שלבגדים. לא קשיא, הא בחדתי והא בעתיקי. פי' חדתי מסו עתיקי לא מסו.
<h2>דף קלה.</h2>
ת"ר, ערלתו, ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה שבת. ר' יהודה או' אנדרוגינס דוחה שבת וענוש כרת. פי' אם היה גדול ולא מל. ערלתו ודאי דוחה שבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את (דוחה) שבת, ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבית שמי או' צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומ' אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. אמ' ר' שמע' בן אלעזר לא נחלקו בית שמי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול, ששוין שצריך להטיף ממנו דם ברית, ועל מה נחלקו על הגר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמי אומ' צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומ' אין צריך להטיף ממנו דם ברית. פי' בנולד כשהוא מהול איכא לאסתפוקי שמא ערלה כבושה היא, והילכך צריך להטיף ממנו דם ברית. ועד כאן לא אמרו צריך אלא בחול, אבל שבת אינה דוחה, שמא לאו ערלה כבושה היא אלא מהול ממש נברא, ומספיקא לא דחי שבת. אבל גר שנתגייר כשהוא מהול, כגון ערבי וגבעוני מהול, שאין לומר בו ערלה כבושה, שכבר נחתכה, בית שמי אומ' צריך להטיף ממנו דם ברית, שמילתו הראשונה לא היתה לשמה, ובית הלל או' אינו צריך, אלא בטבילה בלבד דיי לו שהוא טובל לשם גירות.
אמ' מר ולא ספק דוחה שבת, האי ספק לאייתויי מאי. פי' כל הני ספיקי תני ספק אנדרוגינס וספק בין השמשות וספק ערלה כבושה. לאייתויי הא דתנו רבנן, בן שבעה מחללין עליו את השבת, ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. פי' מפני סכנת האם שמתרבה החלב בדדיה ומביאתה לידי חולי. ואי קשיא, אמאי לא אמרי' בכל הני וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא, כדאמ' בהכל שוחטין גבי פלגם ותחילת הציהוב. יש לומר, דבכל הני אצטריך קרא למעוטיה ספיקא, כגון גבי פלגם דמספקא לן אי איל הוא אי כבש הוא, וכן תחילת הציהוב שבתורין ושבבני יונה דההוא ספיקא קים לן בגויה דבן י"ג חודש הוי פלגם, אבל לא ידעינן אי גדול מיקרי אי קטן מיקרי, כבש או איל. וכן תחילת הציהוב קים [לן אימת הוי, אבל לא ידעינן אי גדול מיקרי או קטן מיקרי] בההוא ודאי אמרי' הכי, דאי לדידן הוי ספק קמי שמיא לא הוי ספק, ולילף לן רחמ' אי הוי איל אי הוי כבש אי גדול אי קטן. אבל האי ספיקא לית לן למיקם אבין השמשות באי זה רגע הוא יום ובאי זה רגע הוא לילה. וכן בנולד כשהוא מהול לא מצינן למיקם ביה אי ערלה כבושה היא אילא. וכן בספק בן שבעה או בן שמונה. והילכך אצטריך קרא למילפן דאין ספק מילה דוחה שבת, דהוה אמינא נילף מספק נפשות דדחי שבת, קמ"ל דלא דחי. ואין להקשות כך אלא באנדרוגינס לחוד, דקים לן בגויה דהוא אנדרוגינס, אבל מספקא לן אם איש הוא או אשה היא, הכא ודאי לא אצטריך קרא למעוטיה דנימא לן רחמ' דהוא אשה ודיי לנו, ואם הוא איש נימא לן רחמ' ויתחייב, ומדמעטיה קרא ש"מ [בריה] בפני עצמה הוא. אבל בספק בין השמשות, ובספק ערלה כבושה, ובספק בן שמונה ליכא לאקשויי מידי.
איתמר, רב אמ' הל' כתנא קמא. פי' דאמ' בנולד כשהוא מהול פליגי, ואמ' בית הלל דאינו צריך, והל' כבית הלל, דבית שמי במקום בית הלל אינה משנה. ושמואל אמ' כר' שמע' בן אלעזר. דאמ' בקטן [שנולד] כשהוא מהול לא נחלקו, אלא שוין שצריך. רב אדא בר אהבה אית[י]ליד ליה ההוא ינוקא בשבתא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי ושויה כרות שפכה. פי' המוהלין לא רצו לחלל עליה את השבת ומל אותו רב אדא בר אהבה בעצמו, ומפני שלא היה בקי למול שוייה כרות שפכה. אמ' ליה תיתי לי דעברי אדרב ואדשמואל לא עברת, אימור דאמ' שמואל דצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, דספיקא לחומרא, בשבת מי אמ'. שנחלל שבת מספיקא. והוא סבר ודאי ערלה כבושה היא. ודחיא שבת. איתמר, רבה אמ' חיישינן שמא ערלה כבושה היא, ורב יוסף אמ' ודאי ערלה כבושה היא. פי' רבה ורב יוסף פליגי לפרושי מילתא דר' שמע' בן אלעזר, דאמ' הכל מודין בקטן שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, דרבה אמ' טעמיה דר' שמע' משום ספק הוא, ודווק' בחול צריך אבל שבת לא דחיא דהיא ספק, ואין ספק דוחה שבת. ורב יוסף אמ' טעמיה [דר' שמע'] משום דסבר ודאי ערלה כבושה היא ודחיא שבת, ואע"ג דקיימלן רבה ורב יוסף הל' כרבה, הם לא באו אלא לפרש דברי ר' שמע' בן אלעזר, ולא קבעו הלכה כמותו, ורב קבע הל' כתנא קמא, וקיימלן הל' כרב באיסורי, הילכך הנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. וכן כתב רב אחא גאון זצ"ל בפרשת וירא אליו וקיימלן היל' כרב באיסורי. ורבינו יצחק זצ"ל כתב אע"ג דפליגי רב ושמואל, בהא מילתא קיימלן כבתראי, דאינון רבה ורב יוסף, הילכך הל' כרבה דאמ' שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת, דלא מחלינן שבת מספיקא, וכך השיב רב האיי גאון. רבנן קמאי במתיבתא הכי אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא מיהו בנחת, וצריכא מילתא למיבדקיה יפה יפה בידים (ל)[ו]מראית עינים, ולא בפרזלא דלא ליעייק ביה, ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה וממתינין לה הרבה, ואין חוששין לשמיני שלא יביאוהו לידי סכנה. ונראה לי אע"פ שרבה ורב יוסף לא פסקו הל' כר' שמע' בן אלעזר, יש לומר מדאיכפלו לפרושי מילתיה ש"מ כוותיה סביר' להו, והילכך עבדינן לחומרא ומטיפין ממנו דם ברית. וכתב רבינו יצחק, וגר אע"ג דאימהייל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית, ועד דמיתפח לא מטבלינן ליה. ואינו נראה לי כלל, דאפי' לר' שמע' בן אלעזר דאמ' לא נחלקו [על הנולד] כשהוא מהול שצריך, ועל מה נחלקו על הגר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמי אומ' צריך ובית הלל או' אינו צריך, והל' כבית הלל, הילכך גר שמל בגיותו אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואינו צריך אלא טבילה בלבד.
אמ' רבה אמ' רב אסי כל שאמו טמיאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה. פי' כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולבסוף נתגיירה, אין בנה ממתין עד יום שמיני אלא נימול מיד. שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וכת' וביום השמיני ימול. אמ' ליה אביי דורות הראשנים יוכיחו, שאין אמן טמאה לידה ונימול לשמונה, אמ' ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה.
<h2>דף קלה:</h2>
תניא רבן שמעון בן גמליאל או' כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל, שנ' ופדוייו מבן חדש תפדה. שמונה ימים בבהמה אינו נפל, שנ' ומיום השמיני והלאה. פירוש שמונה ימים בבהמה לאו דווקא, דלא בענן שישהא שמונה ימים אלא שבעה, דהא בשמיני כשר להקרבה, ובלילי שמיני אין הלילה כשר לקרבן וראוי להקדישו, כדאמרי' יום להרצאתו לילה לקדושתו, והילכך בלילי שמיני ראוי לשוחטו ולאוכלו, כדאמ' לקמן. והאי דקאמ' שמונה ולא אמ' שבעה לישנא דקרא נקט ומיום השמיני והלאה, וכיון שנכנס ביום שמיני כשר, אבל שלשים דאדם בענן שלשים שלימין, ואם מת ביום שלשים [הוא] ספק, דהא מבכור ילפינן. ותנן בפרק יש בכור לנחלה מת ביום שלשים כיום שלפניו, ר' עקיבה או' אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. ואמרינ' בגמ' מאי טעמ' דרבנן, גמרי חודש חודש ממדבר, מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה. ור' עקיבה מספקא ליה כול'. ודייקי', הא לא שהא ספיקא איהכי מימהל הכי מהלינן ליה. כשחל יום שמיני להיות בשבת. אמ' רב אדא בר אהבה מוהלין אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בשר בעלמ' היא. ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליה את השבת, נימה ליה ממה נפשך, אמ' מר בריה דרבנא אנא ורב נחומי בר זכריה תרגימנה לה נימהל הכי נמי דמהלינן ליה, ולא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אלעזר.
<h2>דף קלו.</h2>
איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה (דר' אליעזר) דרבן שמע' בן גמליאל אילא. אם תמצא לומר פליגי, הל' כמותו או אין הלכ' כמותו. ת"ש עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב, הכא במאי עסיק' שכלו לו חדשיו. ת"ש דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכה כרבן שמע', הל' מכלל דפליגי, ש"מ. פי' משום הכי פסק הל' כרשב"ג מפני שהחזקה מסייעת את המיעוט, שהוולד כל זמן שהוא במעי אמו בחזקת שלא כלו לו חדשים הוא, והילכך לא סמכי' ארוב נשים יולדות בן קיימא כדי להוציאו מחזקתו, אלא חיישי' למיעוט דמפילות ומוקמי' ליה אחזקיה, אבל היכא דאין החזקה מסייעת המיעוט התם ודאי לא חיישי' למיעוטא.
אמ' אביי נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא, כי פליגי בשפיהק ומת, מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. והא רב פפא ורב הונ' בריה דרב יהושע איקלעו לבי רב אידי בר אבין ועבד להו עגלא תילתא ביום שבעה, ואמ' להו אי איתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה, השתא לא אכלינן מיניה. אלא בשפיהק ומת דברי הכל מת הוא, כי פליגי דנפל מן הגג ואכלו ארי, מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. פי' רבנן סברי זיל בתר רובא, ורוב נשים יולדות בן קיימ', ורשב"ג אזיל לטעמ' דחייש למיעוטא, כדמוכח בפרק ג' דבכורות בהלוקח בהמה מן הגוי. רב אשי איקלע לבי רב כהנא, שכיב ליה ינוקא בגו תלתין, חזייה דיתיב ומתאבל עליה. אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל הל' כרשב"ג, אמ' ליה קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו.
איתמר, מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה, אמ' רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת, אם אשת כהן אינה חולצת. ורב שרביה משמיה דרבא אמ' אחת זו ואחת זו חולצת. אמ' ליה רבינא לרב שרביא באורתא אמ' רבא הכי ולצפרא הדר ביה, אמ' ליה שריתום יהי רעוא דביומיכון תשרו אף תרבא. וכך הלכה, שאם אשת כהן היא אינה חולצת, וסמכי' אדרבנן דאמרי רוב נשים יולדות בן קיימא, וקסבר רבינא דאף בשפיהק ומית פליגי, וסמכי' אדרבנן ולית ליה דאביי.
<h2>דף קלו:</h2>
ור' יהודה מתיר באנדרוגי'. אמ' רב יהוד' לא לכל אמ' ר' יהודה אנדרוגינס זכר הוא, שאם אתה או' כן בערכין יערך. ומנלן דלא מיערך, דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינס, וסתם סיפרא ר' יהודה. ומאי שנא גבי מילה, דכת' המול לו כל זכר. ואין הלכ' כר' יהודה, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף קלז.</h2>
מתני'. מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול לאחר השבת, שכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב. אע"ג דהוה טרוד לדבר מצוה, כיון דלא עלתה מצוה בידו חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את שלערב שבת בשבת, ר' אליע' מחייב חטאת. פי' דלא ניתנה שבת אצל מילה שלא בזמנה. ור' יהושע פוטר, דקסבר מתעסק בדבר מצוה ועלתה בידו מצוה פטור, דגם מילה שלא בזמנה למימהל קאי. ושניהן לא למדוה אלא מע"ז. דכת' בה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, הוקשו כל חייבי חטאות לע"ז. מה ע"ז לא תעביד וכי עביד מיחייב, הכא נמי לא שנא. ור' יהושע אמ' לך לא דמי, התם לאו מצוה הכא מצוה עביד.
מתני'. קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, לא פחות ולא יתר. כדרכו, לשמונה. נולד בין השמשות. נימול לתשעה. פי' דמספיקא מאחרינן ולא מקדמינן, דקודם שמיני אינו זמן מילה, ומשמיני והלאה הוא זמן מילה. בין השמשות שלשבת, נימול לעשרה. יום טוב, לאחד עשר. שני ימים טובים של ראש השנה, נימול לשנים עשר. פי' מילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ואפי' יום טוב שיני של ראש השנה דהוא מדרבנן. קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא.
אמ' שמואל חלצתו חמה נותנין לה ז' ימים. פי' בחולי אחר כיון שיבריא מלין אותו מיד, אבל אם היתה לו קדחת וחלצתו חמה נותנין לה שבעה ימים להברותו בלא יום שחלצתו חמה, דומיא דיום הלידה שנותנין לו ז' ימים בלא יום לידתו. איבעיא להו בענן מעת לעת אילא. ולא איפשיט. ומספיקא משהינן ליה עד מעת לעת ואין חוששין להיות זריזין לעשותה בבקר.
<h2>דף קלז:</h2>
מתני'. אילו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את העטרה. אינו אוכל בתרומה. אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל. אמ' רבינא אמ' רב ירמיה בר אבא, בשר החופה רוב גובהה של עטרה. פי' מה שהיא למעלה מן הגיד, לאפוקי צדדין שמיכן ומיכן. אמ' שמואל קטן המסורבל רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול, ואם לאו צריך למול.
ת"ר, המל או' אשר קידשנו במצוותיו וציונו על המילה. אבי הבן או' בא"י אשר קידשנו במצוותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. פי' בין מילה לפריעה הוא מברך, שכל זמן שלא פרע לא נגמרה המילה. העומדין שם אומ' כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. המברך או' ברוך אשר קידש ידיד מבטן. פי' זה יצחק, שנ' בו אשר אהבת את יצחק. וחוק בשאירו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש, על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה בצואת קדושים להציל ידידות שאירינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, בא"י כורת הברית. פי' אע"ג שבירך על המילה עוד חוזר ומברך כורת הברית. מפני שניתנה מצוה זו לאבות, מה שאין כן בכל המצות.
וחכמ' אומ' אין תולין כול'. תלה מאי, אמ' רב יוסף אם תלא חייב חטאת. אמ' ליה אביי אלא מעתה תלא כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב, אלא אמ' אביי מדרבנן היא, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. מנקיט אביי חומרי מתנייתא ותני המגוד והמשמרת כילה וכסא גלין לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור. קשרי הברייתות היה מלקט ועושה אותן כעין ברייתא אחת. המגוד הוא שנוי לבדו ומשמרת לבדה וכסא גלין לבדו וכילה לבדה, וכללן ושנאן יחד. המגוד הוא עור שלבהמה תפור ופיו רחב מאד ויש לו שנצים. ועוברי דרכים ממלאין אותו אוכלין או משקין במקום שחונין שם, ושוטחין אותו ומונח על גבי יתידות והרוח שוט בו ומצטנן המשקה והאוכל, וכשנוסעין מקמטין את שנציו ונעשה כמין שק גדול, וכשמתחין אותו נעשה כמין אוהל. וכן עושין המשמרת וכן הכילה, כשפורסין אותה על ארבעה קינופות היא נעשה אהל. וכסא גלין הוא עשוי פרקים פרקים, וכשמסדר ומחבר פרקים הוא נעשה אוהל, והן אהלי עריי, ואסורין מדרבנן. אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת, אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחילה. פי' מטה שהיא מחוברת הכל, אלא שהיא זקופה על רגליה או על צידה מותר ליישבה. וכן כסא טרסקל שהוא עור מחובר בד' רגלים, וכשרוצה פושט הכרעים והעור נמתח ויושב עליו, וכשרוצה מחבר הכרעים ומקמטו, וכיון שהוא מחובר עם הכרעים מותר לנטותו, כן הוא האסלא, אלא שהוא נקוב מלמעלה לבית הכסא.
ר' אליעזר או' תולין את המשמרת ביום טוב, ונותנין לתלויה בשבת. וחכמ' אומ' אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב. פי' תליית המשמרת היא למותחה פרושה על גבי יתידות, ומשים השמרים לתוכה ומסננן, ואחר שסיננן מקמט שפתיה ועושה אותה כמין שק וכשהיא מתוחה היא כעין אוהל, ואפי' הכי מתיר ר' אליעזר ביום טוב, כדבענן לפרושי טעמ'. ונותנין לתלויה בשבת, ואע"פ שהוא מסננן ובורר יש לומר דקסבר ר' אליעזר אין בורר אחר בורר, דעיקר ברירתו שליין בגת היא כשסיננו אותו מן החרצנים, וכיון שמאז נתברר אין בו שוב משום בורר, אבל אין תולין בשבת משום דקעביד אוהלא. וחכמ' או' אין תולין את המשמרת ביום טוב משום דקא עביד אוהלא, ואין נותנין לתלויה בשבת משום דהוי בורר, אבל נותנין לתלויה ביום טוב, שהותר בו אוכל נפש.
ור' אליעז' השתא אוסופי אוהל עריי אמ' לא, למיעבד לכתחילה שרי, מאי היא, דתנן פקק החלון ר' אליעז' אומ' בזמן שהוא קשור ותלוי בו פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמ' אומ' בין כך ובין כך פוקקין בו. ואמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' הכל מודין שאין עושין אהלי עריי לכתחילה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, וחכמ' אומ' מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ר' אליעזר סבר לה כר' יהוד', דתני' אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ור' יהוד' מתיר במכשירי אוכל נפש. אימור דשמעת ליה לר' יהודה במכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב, אבל במכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב מי שמעת ליה, אלא דר' אליעז' עדיפא מדר' יהוד'. ושרי אע"פ שאיפשר לעשותן מערב יום טוב.
<h2>דף קלח.</h2>
פיס'. ואין נותנין לתלויה בשבת. איבעיא להו שימר מאי, אמ' רב כהנא אם שימר חייב חטאת. משום מאי מיחייב, אמ' ר' זירא משום מרקיד, מה דרכו שלמרקד פסולת למעל' ואוכל למטה, אף האי נמי אוכל למטה ופסולת (למטה) [למעלה]. פי' מרקיד את הקמח ויורד הקמח למטה והסובין נשארין למעלה בנפה, וכן המשמרת היין יורד והשמרים נשארין במשמרת. תני רמי בר יחזקאל טלת כפילה לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור, ואם היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה. פי' שהיתה טליתו תלויה מבעוד יום על יתד אחד, והיה היתד באמצעה ושני ראשיה משולשלין מיכן ומיכן ליתד, ובעבור זה קורא אותה כפולה. שהיתה תלויה, שהיתד באמצעה ועכשיו ביום השבת רוצה לפרוש שני ראשים לכאן ולכאן ולשוטחן על יתידות אחרים כדי לעשות לו צל. ואתא למימ' שלא יעשה ממנה אוהל בשבת, ולא אמרי' כיון שהיתה תלויה ביתד מערב שבת הוה ליה כאילו התחיל מבעוד יום והשתא לא הוי אלא כמוסיף בעלמא ומותר להוסיף בשבת, דזה שתלאה ביתד לא מוכחא מילתא דלשם אוהל תלאה, אלא כאדם שתולה טליתו שלא תלך אנה ואנה, והילכך כששוטח שני ראשיה אהל גמור קא עביד. אבל אם כרך מאתמול על שני ראשיה חוט או משיחה כדי למותחן בהן, מוכחא מילתא דלשם אוהל תלאה שם, והילכך מבעוד יום הוי תחילת אוהלא, ועכשיו כששוטח שני ראשיה אינו אלא כמוסיף על אהלי עריי.
בעא מיניה רב כהנא מרב כילה מהו, אמ' ליה אף מיטה אסורה. מיטה מהו, אמ' ליה אף כילה מותרת. כילה ומטה מהו, אמ' ליה כילה אסורה ומטה מותרת, ולא קשיא, הא דאמ' אף מיטה אסורה כדקרמנאי. פי' מיטה שהיא עשויה פרקין פרקין, וכשנוסעין ממקום למקום מפרקין אותה, ובחנייתן מיישבין אותה ומחברין אותה, וקרמנאי הם מוכרי פשתן. והאי דקאמ' ליה אף כילה מותרת, כדתני רמי בר יחזקאל. דתלאה מבעוד יום ושם אותה כדרכה על גבי הקינופות וביום השבת שוטחה, דהוה ליה מוסיף על אהלי עריי. כילה אסורה ומיטה מותרת בדידן. פי' שהמיטה היא מחוברת וזקופה, וביום השבת מותר לסדרה על מושבה, וכילה אסורה על גבי קינופות אם לא התחיל בה מבעוד יום.
אמ' רב משו' ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת. פי' מסך כנגד הפתח, או לצניעות או להגן מפני החמה מותר, דכל מן הצד לא הוי אוהל, דלא יקרא אהל כי אם מלמעל'. וכשהוא עושה מן הצד בעבור מחיצה, כגון מחיצות סוכה, או במחיצות רשות היחיד, בודאי חייב מדרבנן משם (כוונה) [בונה], אבל לצניעות או להגן מן השמש ומן הרוח מותר, שאין אוהל אלא מלמעלה. אמ' שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת. פי' כילת חתנים לא דמיא לשאר כיל[ו]ת. ששאר כילות פרושות על גבי קינופות שהן לארבעת רגלים ויש לה גג והוי אוהל, אבל שלחתנים היא על גבי נקליטין, שאינם אלא שנים באמצעית המיטה וקנה נתון עליהן, והכילה נתונה עליה, ומשפעת לכאן ולכאן ואין לה גג טפח. אמ' רב ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. ואם אין בגגה טפח לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסורה. פי' אם יתפשט השיפוע לכאן ולכאן, שתמצא בה רוחב טפח בפחות משלשה סמוך לגגה, כאילו היה טפח זה בגגה דמי ואסורה, ואם אין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח נמי. לא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח, אבל יש בשיפועה טפח אסור', מאי טע' שיפועי אהלים כאהלים דמו. פי' שאין בשיפועה טפח הוא שהכילה יורדת ומשפעת מיכן ומיכן למטה באלכסון, ואע"פ שיש חלל תחתיה כרוחב כל המיטה אין זה אוהל, ודמיא לסוכה העשויה כמין צריף, או שסמכה לכותל, דפסלינן לה מפני שאין לה גג, ואע"פ שהיא רחבה למטה הרבה. אבל אם יש בשיפועה טפח הוא שלא היתה הכילה יורדת הכל באלכסון עד המיטה, אלא כשבא סמוך למטה התחילו קצותיה לשפע ולירד זקופין כזה "Z)77"אם יש ממקום שהתחילו קצותיה לשפע ולירד זקופין עד המטה טפח, כל הגג חשוב אוהל לאותו טפח הזקוף, ואע"פ שהזקוף שהולך בשוה אינו אלא למטה בשיפועי הכילה, שיפועי אוהלים כאהלים דמו, וכאילו היה למעלה בגג דמי. והכי נמי בסוכה שסמכה לכותל, שאם הרחיקה מן הכותל או שהגביהה מן הקרקע טפח כשירה, שאותו האויר שיש למטה בגובה טפח כלבוד דמי, וכאילו יורד זקוף, וחשבי' לאותו טפח שלמטה שהוא זקוף ושוה בלי שיפוע כאילו היה למעלה כגג וכשירה.
<h2>דף קלח:</h2>
ואמ' רב ששת בריה דרב אידי, סיינא שרי. פי' כובע של לבד על ראשו, ובולטת לחוץ ומאהלת הוא על פניו. והתניא אסיר, לא קשיא הא דאית ביה טפח והא דלית ביה טפח. אלא מעתה אפקיה לגלימיה טפח הכי נמי דאסיר, אלא האי דמיהדק והאי דלא מיהדק. פי' לאו משום אוהל נאסר, שאין אהל במלבושי האדם, אלא שמא יפריחנו הרוח מראשו ואתי לאייתויי ארבע אמות ברשות הרבים, הילכך מיהדק על ראשו שלא יפול שרי. תניא, גוד בכסכיסיו מותר. אמ' רב לא שנו אלא בשני בני אדם, אבל באדם אחד אסור. אמ' אביי וכילה אפי' עשרה בני אדם אסורה, דאי איפשר דלא מימתחא פורתא. פי' שאינו נתון על גבי יתידות מותר לנטותו בכסכיסיו דהיינו רצועותיו שמותחין אותו בהם, שכיון שהתחיל מבעוד יום לפרשו על גבי יתידות מותר בשבת להוסיף ולנטותו, ודווקא כשמותחין אתו שני בני אדם זה מושך לצפון וזה מושך לדרום, שמפני שהוא עור הוא קשה אינם יכולים למותחו בהידוק כי אם לנטותו, אבל באדם אחד אסור, שהוא מותח הרצועה מצד זה, ועוד חוזר ומותח מצד זה, וקושר, ומתוך כך מותח בהידוק. וכילה מבגד שהוא רך, שהיתה פרושה מבעוד יום ובשבת רוצין לנטותה, אפי' עשרה בני אדם ביחד אסור, דאי איפשר דלא (מימתא) מימתחא פורתא, כיון שהבגד רך ואין המתיחה כמו הנטייה, שהנטייה היה לפורשה ולשוטחה מיכן ומיכן לעשות צל, וכיון דהוות פרושה מבעוד יום קצת מותר להוסיף עליה בשבת, אבל המתיחה היא שמושך זה לכאן וזה לכאן כדי שתעמוד פרושה בהידוק ולא תהיה רפויה, ודבר זה אסור לעשותו דהוי עובדין דחול.
תניא, כירה שנשמטה אחת מיריכותיה מותר לטלטלה בשבת, ניטלו שתים אסור לטלטלה בשבת, ורב אמ' אפי' ניטלה אחת נמי אסורה, גזירה שמא יתקע. פי' נשמטה אחת מירכותי', שהן פטפוטיה, מותר לטלטלה, דאכתי תורת כלי, שהוא סומכה בכותל ויושב עליה, ואע"פ שהיא כלי שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו מותר. אבל אם ניטלו שתים כבר בטלה מתורת כלי, דתו לא חזיא לישב עליה, והויא לה כאבן בעלמא. ורב אמ' אפי' אם נשמט פיטפוט אחד אסור לטלטלה, גזירה שמא יחזירנו בה ויתקע כדי להדקו יפה, ואמרי' לעיל בפרק כירה ואם תקע חייב חטאת מפני שהוא מעשה אומן. ורב תנא הוא ופליג אברייתא.
<h2>דף קלט.</h2>
שלחו ליה בני בשכר ללוי. כילה מה היא, כשותא בכרמא מהו, מת ביום טוב מהו. עד דאזיל נח נפשיה דלוי, אמ' ליה שמואל לרב מנשה אי חכימת שלח להו, שלח להו חיזרנו על כל צידי כילה ולא מצאנו לה צד היתר. ונשלח להו כדתני רמי בר יחזקאל. פי' דאמ' לעיל אם היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה, אלמא אם התחיל בה מערב שבת ואם שם הכילה על גבי הקינופות כרוכה מערב שבת מותר לנטותה ולשוטחה בשבת, דמותר להוסיף על אהל עריי. לפי שאינן בני תורה. ואם תתיר להם להוסיף יעשו לכתחילה. כשותא בכרמא עירובא. פי' כשות הוא מין ירק, אלא שגדל על מיני קוצים, ושלח להם שהזורעו בכרם הוא כלאים ואסור. ונשלח להו כר' טרפון, דתנן ר' טרפון אומ' כשות אין כלאים בכרם, וחכמ' אומ' כלאים. פי' דר' טרפון אומ' הקוצין עיקר, שהן אילן ואין בו משו' כלאים, וחכמ' או כשות עיקר והוא ירק. וקיימלן כל המיקל בארץ הל' כמותו בחוצה לארץ. פי' אע"ג דר' טרפון יחיד הוא, ואין הל' כמותו בארץ יש', בחוצה לארץ שהיא מדרבנן, כדתנן בפרק קמא דקידושין החדש אסור מן התור' בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים, הלכה כר' טרפון, לפי שאינן בני תורה. פי' ושמא יבואו לזרוע ירק אחר.
מכריז רב, מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע, רב עמרם חסידא מנגיד עליה. רב אחא בר יעקב יהיב פרוטה לגוי וזרע ליה, וליתיב לתינוק יש', דיל' אתי למיסרך. [פי'] להרגיל עצמו אף כשהוא גדול. וניתיב לגדול גוי, אתי לאיחלופי בגדול ישראל. ואי קשיא, היכי אמרי' וליתיב לתינוק יש' ומהדר דיל' אתי למיסרך, ותיפוק לי משום דכת' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, שאע"פ (שקטנים) [שקטן] אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, להאכילו בידים אסור. והכא נמי אסור שיאמר לו לכתחילה שיזרע, והיכי תלינן טעמא דאיסורא בדיל' אתי למיסרך הכא ובשילהי בכל מערבין, דמשמע על כל שעושה בקטנותו אין לחוש, ואע"פ שעושה על יד הגדול. יש לומר דווקא באיסור תורה אסור לעשות על ידי גדול, אבל באיסור דרבנן לא, והכא איסור דרבנן הוא שהכלאים בחוצה לארץ הן מדברי סופרים. ותוספת יום הכיפורים נמי דאמרי' התם דמשעה דבירך על הזמן איתסר ליה למישתי מדרבנן הוא, כדכתבית ביבמות בפרק חרש בפסקיי.
<h2>דף קלט:</h2>
מת ביום טוב ראשון לא יתעסקו בו לא יהודים ולא ארמאין. והאמ' רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, ביום טוב שיני יתעסקו בו יש', ואפי' שני ימים טובים שלראש השנה, מה שאין כן בביצה, לפי שאינן בני תורה. פירש המורה מת שנשתהא, כגון שמת בשבת ולמחר היה יום טוב. ואינו נראה לי, דמר זוטרא הוא דאמ' הכי בפר"ק ביצה ולא אמרן אלא דאשתהי, אבל דלא אשתהי משהינן ליה, ורב אשי פליג עליה ואמ' אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, דיום טוב שיני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ואע"ג דמסיק התם אמ' אביי והאידנא דאיכא חברי חיישי', דווקא התם שהיו מעבירין אותן על המצות ומכריחין אותן לחלל המועדות והוה ליה כשעת [השמד], אבל השתא קיימלן כרב אשי.
אמ' ר' אבא בר חיננא אמ' רב חמא בר גוריא מתעטף בכילה וכסכיסהא ויצא בה לרשות הרבים, ואינו חושש. פי' מתעטף אדם בכילה שהיא כסדין דרך מלבוש, כאדם שמתעטף בטליתו. ואע"פ שכסכיסיה עמה, שהן רצועות התליות בה למותחה בהם, ולא אמרי' הנך רצועות לאו צורך עיטוף הוא, שאינן עשויין אלא לנטותה בהן והוי עליה כמשוי, אלא בטילין הן אותן הכסכיסין אצל הכילה ושריא. ומאי שנא מדרב הונא, דאמ' היוצא בטלת מצויינת שלא כהילכתה בשבת חייב חטאת. פי' בלא הציציות יכול להתעטף ולצאת בה שהוא דרך מלבוש, אבל הציציות שעליה אם עשויין כהילכתן הוו להו דרך מלבוש שמצוותן בכך, אבל אם אינן עשויין כהילכתן הוי משוי, ומאי שנא כסכיסין מציציות. ואי קשיא, מאי שנא טלת שאינה מצויינת כהילכתה מתפילין, למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין היא, דאמרי' בפרק במה אשה אמ' רב ספרא המוציא תפילין דרך לבישתן בשבת פטור, ואע"ג דשבת לאו זמן תפילין היא. התם כיון דדרך מלבושו בחול אפקינהו, אע"ג דשבת לאו זמן תפילין פטור, אבל הכא טלת שאינה מצויינת כהילכתה אינה דרך מלבוש בחול, ומשום הכי הוו הציציות משוי גמור ולא דמיא לתפילי', אלא טלת מצויינת כהילכתה והוציאה לרשות הרבים בלילי שבת, למאן דאמ' לילה לאו זמן (תפילין) ציצית הוא, שמפני שדרך מלבושו בחול הוציאה פטור, ואע"ג דאין מצותה בלילה. ומהדר, ציצית לגבי טלת חשיבא ולא מיבטלא, הני מיבטלי לגבי כילה. פי' הציצית אינה בטילה לגבי טלת ואינה תשמיש לה, שעיקר המצוה היא הציצית, הילכך כי לא מצויינת כהלכתה דליכא מצוה הוי משוי, אבל הכסכיסין הן תשמישי כילה ובטילין אצלה ולא חשיבי באנפי נפשייהו להיות משוי, ומיגו דכילה שריא כסכיסין נמי שרי, שהן בטילין אצלה. ואילו הפתילין שהן תלויין באבנט שלמכנסיים וקושר בהן בתי שוקים, אם אינו לובש בתי שוקים אותן הפתילין משוי הם להוליכן בשבת, ולא דמי לכסכיסי כילה, שכסכיסי כילה הן משמשין את הכילה ומתוך כך הן בטילין אצלה, אבל הפתילים אינן תשמיש האבנט אלא הן בפני עצמן לקשור בהן בתי שוקיים, וכיון שאין לו בתי שוקיים משוי הן ואסיר.
אמ' רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים. פי' המשמרת היא מבגד עב או פשתים או שק או צמר, ויש לה לולאות שתולין אותה ושוטחין אותה על גבי יתידות, ונותנין על גבה שמרים וכשרוצה מלקט כל הלולאות ועושה אותה כמין שק שיש לה בית קיבול ומצניע שם חפציו. ואע"ג דתנן אין תולין את המשמרת ביום טוב, מערים אדם ותולה אותה כמין (שם) [שק] ומצניע שם רימונים, שבהיתר הוא תולה אותה להשתמש בה כדרך שק, וכיון שתחילת תלייתה היתה בחצר נמלך ומותחה על גבי יתידות ליתן עליה שמרים, דמוסיף על אהל(י) עריי הוא, ותנן נותנין לתלויה ביום טוב. אמ' רב אשי והוא שתלה בה רימונים. פי' דמוכחא מילתא דמעיקרא לאו לשמרי' תלייה. ומאי שנא מיהא דתניא מטילין שכר במועד [לצורך המועד] אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. אלמא בלא שום הוכחה מותר להערים. אמ' ליה, התם לא מוכחא מילתא, הכא מוכחא מילתא. פי' לגבי שכר לא מוכחא מילת' דלצורך חול הוא עושה, שאין הכל יודעין שיש לו שכר ישן, אבל הכא מוכחא מילתא דמשמרת סתמה לשמרים קיימא, הילכך צריך שיתלה בה רימונים. דתיהוי הוכחה דמשום רמונים תלייה, ואחר כן מערים ותולה בה שמרים. אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן ורב הונא בר חליון שמיה. דשקל ברא דתומא ומנח ליה בכדא דחביתא. ואמ' אנא לאצנועיה קא מיכוונא. פי' אסור להשים פקק החדש בנקב החבית, אם לא היה מוכן לכך ומכוון כנגד הנקב, משום גזירה שמא יחתוך במדה בשבת והוי תולדה דמחתך, וזה היה עושה בהערמה. וגני (במערבא) [במברא] ועבד ואזיל וסייר פירי ואמ' אנא למינס קא מיכוינא. פי' נכרך בטליתו וישן בתוך הספינה, שהיא עשויה לעבור בה את הנהר. והיתה שלגוי, והיה נכנס בה כדי שיעבירנו הגוי לצד האחר. שהיה לו שם פרדס והיה רוצה לשמור פירותיו, ואע"ג דאמרי' בפרק יום הכיפורים ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש, ותניא נמי שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין, דווקא לעבור ברגליו, אבל על ידי מעבורת אסור מפני שמוליך המעבורת על המים שהן כרמלית, וגם לומר לגוי אסיר, שכל שהוא אסור לעשות אסור לומר לגוי, וזה עושה הערמה שיעבירם הגוי. אמ' להו הערמה בדרבנן היא, וצורבא מדרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה. פי' זו הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא, אלא באיסורא דרבנן, דאינמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר, הילכך כיון דצורבא מרבנן הוא ליכא לאחמורי עליה דיל' אתי למיעבד לכתחילה בלא הערמה.
מתני'. נותנין מים על גבי שמרים בשביל שייצלו, ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית, ונותנין ביצה במסננת שלחרדל, ועושין יינומילין בשבת. ר' יהוד' אומ' בשבת בכוס, ביום טוב בלגין, ובמוע' בחבית. ר' צדוק או' הכל לפי האורחין. פי' שמרים שהיו נותנין במשמרת מבעו' יום, ונסתנן היין שבהן ועכשיו הן עבין ואינן יורדין, מותר לתת לתוכן מים כדי ללחלחן, וימשך היין אחר המים ויקלטו המים מן השמרים מעט יין, ואין זה סינון שהמים כאשר שם אותן כך יצאו, ולא נתברר פסולת מהם, אלא שתפשו קיוהא מן השמרים ויש בהן טעם יין.
פיס'. ובכפיפה מצרית. אמ' רב חייא בר אשי ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו שלכלי טפח. פי' מקרקעית הכלי שמסנן לתוכו, משום דעביד אוהלא, וטפח הוא חשוב אוהל, פחות לא חשיב אוהל. אמ' רבא האי פרונקא אפלגא דפומיה דכובא שרי, אכוליה פומיה דכובא אסיר. פי' בגד שפורשין על גיגית שליין או שלשכר לכסותה אפלגא דפומיה שרי, דלא חשיב אוהל, אכוליה אסיר דחשיב אוהל. אמ' רב פפא לא ניהדוק איניש צבתא אפומא דכוזנתא, משום דמיחזי כמסננת. פי' כוזנתא כלי שמערין בו יין מן החבית. (ו)אל יתן בפיו קשין וקיסמין בהידוק שאין לך מסננת גדולה מזאת. וכגון שהיה היין עכור, דאילו צלול אפילו במסננת עצמה התיר זעירי. דבי רב פפא שפו שכרא ממנא למנא בצבתא. פי' היו מריקין בנחת מכלי אל כלי על ידי צבתא, שמא נפלו בו קיסמין ואין זה בורר, כדאמרן ביין צלול. אמ' ליה רב אחא מדפתי לרבינא והא איכא ניצוצות. פי' שיורי הכלי המועטין שהן בשולי הכלי, ואי איפשר שלא יהיו עכורין, ובאותן השיורין איכא משום בורר. אמ' ליה ניצוצות בבי רב פפא לא חשיבן. פי' וכשהיה מגיע לשיורין שבשולי הכלי היה שופכו ולא היה מסננן, שלא היו שותין אותן, שהוא היה עשיר ומטיל שכר ולא היה מקפיד למצותן, וכל עסקו לא היה אלא שמא נפל לתוכו שום טנופת.
פיס'. ומסננין היין בסודרין או בכפיפה מצרית. פי' כגון שהיו בו קמחין או עכור קצת בשיורי שמרים, מותר לסננן על ידי שינוי בסודרין או בקופה מצרית העשויה מלולבי תמרים. ואם לא היה עכור כלל, אלא מפני קיסמים שנפלו בו, מותר אפילו במסננת. ואי קשיא, והא אמרי' בגד שרייתו זו היא כיבוסו. יש לומר, אין דרך כיבוס ביין אלא במים. ואי אמרת ניגזור דיל' אתי למיסחטיה, כדאמרן לעיל בההוא דפריס סודרא אפומא דכובא ואנח נטלה עליה ונזהיה רבא, מש' דלבסוף חזייה דהוה עצר ליה, — התם לא היה מתכוין לשרותו, ואם היה נשרה קפיד עליה, הילכך איכא למימר דיל' אתי לידי סחיטה, אבל זה שמדעת שורה אותו ומסנן בו יינו ואינו קופד בשרייתו לא גזרי', כדכתבית התם בפרק במה טומנין. תני רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשנו גומא. שלא יכניס מן הסודר בפי הכלי ויעשה גומא, שלא יעשה כמעשה חול.
פיס'. ונותנין ביצה במסננת שלחרדל, תני רב יעקב קרחה לפי שאין עושין אלא לגואן. פי' סינון הביצה אין בו משום בורר, אלא מסננין אותה על החרדל כדי ליתן לו דמות ומראה, וכדי שתרד מעט מעט ותתפשט בכל החרדל משימין אותה בתוך המסננת וכולה יורדת משם מעט מעט. איתמר, חרדל שלשו מערב שבת למחר, אמ' רב ממחו בכלי ואין ממחו ביד, ושמו' אמ' ביד אבל לא בכלי. ור' יוחנן אמ' אחד זה ואחד זה אסור. פי' ודווקא שלשו מערב שבת, אבל ללוש בשבת אסור, וכל שכן שאסור לכותשו אפי' על ידי שינוי, כדאמרי' לקמן בפלפלתא, דהתם לא בעי לישה, אבל הכי בעי לישה. אמ' מר זוטרא לית היל' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. פירו' מערבו ונותנין עליו דבש, ולא יטרוף אלא מערב, אבל לא יטרוף כדרך שטורפין ביצה בקערה, אלא מערב או ביד או בכלי, שום שריסקו מער' שבת, למחר נותנין לתוכו גריסין. ולא יטרוף אלא מערב. שחלים ששחקן מערב שבת נותנין לתוכה יין וחומץ, ולא יטרוף אלא מערב, וממשיך לתוכו (אף) אמיתא. פי' מינתא בלעז. ודווק' בשום ושחלים התרנו בריסוק ושחיקה לבד מערב שבת ליתן לתוכן יין וחומץ וגריסין, אבל בחרדל לא סגי ליה ריסוק בלחוד, אלא בעינן שילושנו מער' שבת, שלישתו היא חשובה, ואסור ליתן בחרדל המרוסק מים או חומץ בשבת.
אמ' זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המסננת בשבת ואינו חושש, אבל עכורין לא. פי' אם נפלו בהם קיסמין או קש מותר לסננן בשבת במסננת, שאין זה בורר, שבלא סינון נמי יכול לשתותן, אבל אם היו עכורין אסור, דהוה ליה בורר. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל או' טורד אדם חבית ביינה ושמריה, ונותנה לתוך המסננת, ומניחה לפני האורחין בשבת. פי' אלמא אע"ג שיש בו שמרים מותר במסננת, מפני שהוא בורר ושותה מיד. תרגמה זעירי. בין הגיתות שנו. פי' שאדם רגיל לשתות היין החדש בלא שום סינון עם שמריו, הילכך אע"ג דשוייה במסננת לאו משום בורר הוא, אבל בשאר ימות השנה אסור משום בורר.
<h2>דף קמ.</h2>
פיס'. ועושין יינומילין בשבת. ת"ר, עושין יינומילין בשבת ואין עושין אלנתית בשבת. פי' שהיינומילין הוא משקה העשוי לשתייה, ואלנטית היא להצטנן מחום המרחץ, ודומה קצת לרפואה. ואילו הן יינומילין, ואילו הן אלנטית. יינומילין יין ודבש ופלפלין. אלנתית יין ושמן ומים צלולין. למאי עבדי לה, כי נפקי ואתו מבי מסותא שתו לה. ונראה לי שהיינומילין אפי' לסננו בשבת מותר, שאינו משום בורר, שהדבש והבשמים שמערב בו אינו פסולת, אדרבה הוא מתכוין לערב היין בהן יפה כדי שיהא קולט ריחן וטעמן, ואינו מסננו אלא שיהא דק וצלול, ולא יהיה עב מתערובת הדבש והבשמים.
אין שורין את החליתית בפושרין. שרה מאי, תרגמה אדא נרשאה קמיה דרב יוסף אם שרה חייב חטאת. אמ' ליה אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא הכי נמי דמיחייב, אלא אמ' אביי מדרבנן היא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. בעא מיניה ר' יוח' מר' ינאי מהו לשרות את החלתית בצונין, אמ' ליה אסור. והתנן אין שורין את החלתית בפושרין, אבל בצונין מותר. אמ' ליה מתני' יחידאה היא, דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונין, ר' יוסי או' בחמין אסור ובצונין מותר. למאי עבדי לה, לייקרא דליבא. מי שליבו כבד עליו. רב אחא בר יוסף חש ליה ליוקרא דליבא, אתא לקמיה דמר עוקבא, אמ' ליה זיל אשתי תלתא תקלי חלתיתא לתלתא יומי, אזל ואשתי חמשה ומעלי שבתא, בשבתא אתא לבי מדרשא, אמרי ליה הכי תנא דבי רב אדא שותה אדם קב או קביים ואינו חושש, אמ' ליה לשתות לא קמיבעי' לי, כי קא מיבעיא לי לשרות. פי' דבלאו רפואה משקה הוא, ותנן כל המשקין הוא שותה. אמ' ליה רב חייא בר אבין בדידי הוה עובדא ואתאי לקמיה דר' עוקבא ופשט לי שורה בצונן ומניחה [בחמה], כמאן כר' יוסי, דשרי בצונין. אפי' תימא כמאן דאסר, הני מילי היכא דלא אשתי כלל, אבל הכא כיון דשתה חמשה ומעלי שבתא [אי לא שתי בשבתא] מסתכן.
מתני'. אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך הכלכלה. אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו במקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן הוא לתוך האבוס. פי' חלתית הוא בלעז סקורדו לזרו, ושורין אותה במים פושרין ושותין אותו לרפואה, אבל נותנה לתוך החומץ כדי ליתן בו טעם ומטבל בו מאכלו. וכרשינין הן מאכל בהמה, ואין שורין אותו להציף עליהן מים בכלי כדי לברור פסילתן, כדתנן בביצה אף מדיח ושולה, לא שפין אותן בידים לשפשפן כדי להסיר קליפתן, דהוו ליה בורר. אבל נותן הוא כרשינין לתוך הכברה, ואע"פ שנושר מן הפסולת דרך נקבי הכברה עד שמוליך לפני האבוס שלבהמה, שמאיליו הוא מתברר ואין בכך כלום, וכן לתוך הכלכלה שהיא עשויה מנצרי', ומבין הנצרים נושר מן הפסולת שלהן. אין כוברין התבן שנידש בגורן בכברה כדי להשיר המוץ שבו, שהוא זקן השיבולת, דלא חזי למאכל בהמה, דהוה ליה בורר, אבל נוטל הוא בכברה תבן ונותנין לתוך האבוס של בהמה, ואע"ג דבדרך הליכתו נושר מן המוץ מותר, דבירור מאיליו שרי.
בעא מיניה רב אדא בר יוסף מרב חסדא מהו לכסכוסי כיתונא בשבתא, לרכוכה קא מיכוין ושרי, או דיל' לאודולי חיורא קא מיכוין ואסיר. פי' חלוק שלפשתן שנתכבסה, והרי היא קשה מן הכיבוס משפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככת, והליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף. אמ' ליה לרכוכה מיכוין ושרי. ותיבעי ליה למר סודרא, אמ' ליה סודרא בעאי מיניה דרב הונא ופשט לי' לאיסורא. ומאי שנא, סודרא לאולודי ריחא קא מיכוין. שהסודר אינו על בשרו אלא על ראשו, ואינו צריך לריכוכו כי אם לליבונו, אבל כיתונא שהוא על בשרו צריך לריכוכו. ומיכן מוכיח שאסור לכסכס הכובעים שלפשתן שלליבונו הוא צריך.
<h2>דף קמ:</h2>
אמ' רב חסדא האי כיתונא, מישלפא לדידה מקניא שריא, קניא מינה אסיר. פי' כששוטחין אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד, וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה והקנה נופל מאיליו, ואל ישלוף הקנה שהוא מוקצ' וקאי להסקה. אמ' רבא אם כלי קואי הוא שפיר דמי. פי' קנה שלגרדי, דתור' כלי עליו, ואע"פ שמלאכתו לאיסור, לצורך מקומו הוא ושרי. אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב האי תלאי דבשרא שרי לטלטוליה, דכוורי אסיר. פי' חבל מלא בשר מליח, וחזי לאכילה חי, אבל דגים לא חזו לאכילה חיים, כדאמרן לעיל בפרק מפנין. אמ' רב חסדא האי הוצא דירקא, אי חזי למאכל בהמה שרי לטלטוליה, ואילא אסיר. פי' כגון פסולת שלירק. פיס'. אבל נוטל הוא בכברה. מתני' דלא כר' אליעז' בן יעקב, דתניא ר' אליעזר בן יעקב או' אין משגיחין על הכברה כל עיקר.
מתני'. גורפין מלפני הפטם, ומסלקין לצדדין מפני הריעי, דברי ר' דוסא וחכמ' אוסרין. נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. פי' שור שמפטמין אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת ליתן בתוכו התבן והשעורים, שלא תתערב בהם עפרורי' ויקוץ במאכלו. ומסלקין תבן שלפניו לצדדין כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו בריעי ואחר כך יקוץ בו לאוכלו. ונוטלין מלפני בהמה זו תבן ושעורין ונותנין לפני בהמה זו, ולא אמרי' טילטול דלא חזי הוא, אלא ודאי חזי הוא, דאין בהמה קצה במאכל (בהמה) הניטל מפני חבירתה.
איבעיא להו, חכמים שאוסרין, אתרויהו פליגי או דיל' אחדא מיניהו פליגי. תא שמע, דתני' אחד זה ואחד זה אסו'. אמ' רב חסדא מחלו' באבוס שלכלי, אבל באבוס שלקרקע דברי הכל אסור, דיל' אתי לאשוויי גומות. פי' שאם יגלה קרקעית האבוס ויראה בה שום גומא, שמא ימלאנה בשבת בכוונה כדי לתקן ועבר משום בונה. וחכמ' שאוסרין אף בכלי משום גזירת קרקע.
פיס'. ונוטלין מלפני בהמה זו. תני חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע, ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה. אמ' אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן, מקמי תור' לקמי חמרא לא שקלינן. והאי דתנן נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה, בחמרא דלית להו רירא, ונותנין לפני בהמה שפיה רע, בפרה דאית ליה רירא. שאין הפרה קצה במאכל החמור, אבל החמור קץ במאכל הפרה. והאי דקתני נוטלין מלפני בהמה שפיה רע, בחמרא דלא דייק ואכיל. שאוכל קוצים וברקנים מעורבין עם התבן. ונותנין לפני בהמה שפיה יפה, בפרה דדייקא ואכלה. פי' וכל שכן מקמי חמרא לקמי חמרא ומקמי פרה לקמי פרה, דכיון דמין אחד הוא לא ממאסה נשימה והבלתא דחבירתה. ולא אצטריך לאשמועי' אלא מקמי חמרא לקמי פרה, שהן ב' מינין, ומפרה לחמרא שהן ב' מינין שרי.
<h2>דף קמא.</h2>
מתני'. הקש שעל גבי המיטה לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. מכבש שלבעלי בתים מתירין, אבל לא כובשין. ושלכובסין לא יגע בו. ר' יהודה אומ' אם היה מותר בערב שבת מתיר את כליו ושומטן. פי' האי קש סתמיה להסקה קאי או ללבן בו לבינים, והך מיטה לאו דמייחדא לשכיבה היא, דאם כן כשמשים אותה שם הוא מוכן, אלא מיטה ועשויה לישב בה ועכשיו הוא רוצה לישן עליה, לא ינענענו בידיו שהוא מוקצה, אבל מנענעו בגופו דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול, ומנענעו כדי שיהא מצודד יפה ונוח לשכב [עליו], ואם היה הקש ראוי למאכל בהמה הוא מוכן, או אם היה עליו כר או סדין מנענעו בידו. פירש המורה דגלי אדעתיה דאקצייה לשכיבה, ומוכיח מפירושו שהיום בשבת היה עליו כר או סדין, ומתוך כך נעשה מוכן, דהא חשיב עליה ואקצייה לשכיבה, וגם היה מעשה ששם עליו כר או סדין כדי לשכב עליו. ואינו נראה לי, דהא לעיל בפרק במה טומנין סייע רב אשי מיהא מתני' את ר' אסי, דאמ' גבי חריות שלדקל שאם ישב עליהן בחול אע"פ שלא חישב עליהן שיהו מיוחדים לישיבה הוכנו לכך, אלמא האי כר או סדין בחול היה עליו ולא בשבת, ומפני ששכב עליו בחול נעשה מוכן אע"פ שלא חישב עליו. וכך פירש גם המורה התם, או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום, ואע"פ שלא ייחדו לכך ולא חישב עליו. וזה שדקדק רב אשי דהאי כר או סדין, בחול מיירי ולא בשבת, דאי בשבת מיירי ומשום דאקצייה לשכיבה, מאי איריא שישים עליו כר או סדין לבד שיחשב עליו ויזמין אותו לשכיבה דיי לו ומה צורך ליתן עליו כר וסדין, כל מוקצה דעלמא בהזמנה שמזמינו בפיו נעשה מוכן, ואין צריך לעשות בו מעשה, ודוחק היה נראה לרב אשי להעמיד מתני' כתנא קמא דרשב"ג, דאמ' התם גבי חריות שאע"פ שחישב עליהן לישיבה צריך לקשר, דסבירא ליה לרב אשי דכל מוקצה מיתבו בהזמנה בעלמ', ולא כתנא קמא דרשב"ג ולא הוי בעי לאוקומה סתם מתני' [כותיה], משום הכי פירש דהאי כר וסדין בחול שם אותם שם אחד מבני הבית וישן עליו, ובזה נעשה מוכן לשכיבה, כרב אשי דאמ' ישב אע"פ שלא קישר ולא חישב.
מכבש שלבעלי בתים, שני לווחין ארוכין וכבידין וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו, וכובש את הבגדים על ידי יתידות, שיש עמודין קבועין בד' הפאות שלתחתונה והעליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים, וכשרוצה לכבש מורידה ונועץ יתד קטנה בנקב העמוד להיות מושכב בחוזק על הבגדים, שנופח הבגדים דוחה אותה למעלה, וכשרוצה להעלותה מעלין אותה ונועץ יתד בנקב העמוד ועומדת ומתיר את המכבש, שנוטל היתד המשכיבה בחוזק והיא ניתרת ונרפית. ומתירין דהוא צורך שבת, אבל לא כובשין כדי ליישב הבגדים דהוא לצורך חול. ושל כובסין לא יגע בו, מפני שהוא עשוי לשטוח את הבגדים ולהדקן יפה. והתרה שלו דומה לסתירה, אבל אם היה מותר מערב שבת מותר לשמוט ולהוציא כליו משם.
אמ' רב נחמן הא פוגלא מלמעלה למטה שרי, מלמטה למעלה אסיר. פי' צנון שטומנין בקרקע להתקיים בשבת, אם היה ראשה למעלה ועוקצה למטה חולצה מראשה העב תחילה ועוקצה נמשך אחריה, לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז עפר כשהוא שומטה. אבל אם חולצה מלמטה למעלה, כגון שהתחתון נתון למעלה וראש העליון שהוא עב נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה אסיר, שהגומא צרה ודחוקה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז עפר ממקומו ומטלטלו, ואע"ג דטילטול מן הצד הוא שמיה טילטול ואסור. ואתיא רב אדא בר אהבה לדחוייה ואמ'. אמרי בי רב תנינא דלא כוותיה, הקש שעל גבי המיטה מנענעו בגופו אבל לא בידיו, שמע מינה טילטול מן הצד לאו שמיה טילטול ש"מ. ולעיל בפרק כל הכלים אמרו דאיהו גופיה רב נחמ' הדר ביה.
אמ' רב יהוד' הני פילפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמ' כיון דמשני אפי' טובא נמי. פי' זהו שינוי, דשינוי דמדוך שלעץ הוא שינוי אחד, דכדרכן הוא במדוך שלאבן, כדאמרן בפר"ק ביצה, וקתא דסכינא הוא שינוי דשינוי, הילכך אפי' טובא שרי ואפילו בשבת.
אמ' רב, האי מאן דסחי נינגוב שפיר והדר ליסק, דיל' אתי לאסוקי מכרמלית לרשות הרבים. פי' הרוחץ בים ינגב גופו יפה, שאי איפשר שלא יעלה מים בגופו כשיעור רביעית. אי הכי כי קא נחית נמי הא קא דחי להו ד' אמות בכרמלית ואסיר, כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן. אמ' אביי טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמ' ליה רבא בכותל מאי טע' לא, משום בניין, האי בניין חקלאה הוא, אלא אמ' רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע, דיל' אתי לאשוויי גומות.
איתמר מר בריה דרבנא אמ' אחד זה ואחד זה אסור, ורב פפא אמ' אחד זה ואחד זה מותר. ולמר בריה דרבנא במאי מקנח להו, בקורה. והיל' כרב פפא דאמ' אחד זה ואחד [זה] מותר. ורבא דאמ' בקרקע אסור. דיל' אתי לאשוויי גומות, אתיא כר' יהוד', דאמ' דבר שאין מתכוין אסור. ורבא סבי' ליה כוותיה בדבר שאינו מתכוין. וקיימ' הל' כר' שמע' בגרירה, כדמסיק תלמודא לעיל בשילהי פרק המצניע, והאידנא דסבירא לן כר' שמע' שרי להרביץ לכתחילה. ולעיל נמי בפרק במה מדליקין אמרי אמ' אביי כל מילי דמר עביד כרב, בר מהני תלת דעביד כשמואל, מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והל' כר' שמעון בגרירה.
אמ' רבא, לא ניתיב איניש אפומא דליחיא, דיל' נפיל חפץ מיניה ואתי לאייתוייה ארבע אמות ברשו' הרבים. ואמ' רבא לא נצדד איניש כובא בארעא, דיל' אתי לאשוויי גומות. ורבא לטעמיה. דסבר ליה כר' יהוד', ולית היל' כוותיה. ואמ' רבא לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דאשישה, דיל' אתי לידי סחיטה. אמ' רב כהנא ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. פי' משפשפו מבפנים כדי להסיר הטיט מעליו על ידי שינוי. מיתיבי, טיט שעל גבי מנעל מגרדו בגב סכין ושעל בגדו מגרדו בציפורן, ובלבד שלא יכסכס. פי' שהכסכוס אסור משום ליבון, והוא תולדה דמכבס. מאי לאו שלא יכסכס כלל כלל, לא שלא יכסכס מבחוץ אלא מבפנים.
<h2>דף קמא:</h2>
תני ר' חייה אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. פי' שלא יסיר קליפתו, והוי תולדה דמוחק. ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך הוא את רגלו שמן מבחוץ ומניחה לתוך המנעל או לתוך הסנדל. סך אדם כל גופו שמן ומתעגל על גבי טבלייא ואינו חושש. פי' עור שהוא עשוי לשטיח. אמ' רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו, אבל לעבדו אסור. לעבדו פשיט'. דאסור, ולצחצחו מר שרי כתחילה. אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסיר.
ת"ר, לא יצא קטן (קטן) במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. פי' מנעל גדול דילמא נפיל מיניה ואתי לאייתויי, אבל חלוק לא מצי נפיל מיניה. לא תצא אשה במנעל המרופט. קרוע, על גבי רגל(ו)[ה] שהוא גנאי לה ושומטתו, ואתיא לאייתוייה. ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשירה. פי' וכגון שחופה את רוב רגלו. ת"ר, אין יוצאין במנעל חדש, באי זה מנעל אמרו במנעל שלאשה. פי' שמקפדת על מנעלה שיתיישב יפה על רגלה, ושמא לא ישב יפה ותשמטנו ותביאנו דרך רשות הרבים. תני בר קפרה לא שנו אלא שלא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאת בו שעה אחת מבעוד יום מותר. שכבר (הקפידה) [היכירה] בו ואינה מקפדת עליו. תניא מנעל שעל גבי האמום מותר לשומטו בשבת. פי' אע"ג דאמום הוי כלי שמלאכתו לאיסור. לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. וזה צורך מקומו הוא, שמסלק האמום כדי לנעול המנעל.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה. מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ר' יהודה או' אף מעלין את המדומע באחד ומאה. פי' טעם משנתינו הוא שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן, שהרי מוקצה עצמו נתיר לפנינו לטלטלו על ידי ככר או על ידי תינוק, כל שכן לטלטל המוקצה עם המוכן. אינמי יש לומר דטע' דמתני' הוא משום דטילט' מן הצד לאו שמיה טילטול, וכל כמה דלא מטלטל במוקצה בעינו, אלא מטלטל המוכן והמוקצה עליו, הוה ליה טילטול מן הצד. ומשום הכי שרי תנא בכל הני לטלטל האבן עם התינוק ועם הכלכלה ועם חבית שליין ותרומה טמיאה עם הטהורה ועם החולין. ולשני הטעמים הללו דווקא אם יש לו צורך באותו המוקצה, אבל בלי צורך, אע"ג דטילטול מן הצד לא הוי טילטול, או מפני שמטלטלו מן המוכן למה רוצה לטלטל המוקצה, אלא ודאי לא התיר התנא אלא לצורך.
אמ' רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, תינוק מת וכיס תלוי [בצוארו] פטור. ומקשה בתינוק חי, וליחייב משו' תינוק. פי' אמאי קאמ' משום כיס, דמשמע שאם הוציאו בלא כיס פטור. ומתרץ, רבא כר' נתן סבירא ליה, דאמ' חי הוא נושא את עצמו. פי' ואע"ג דרבא גופיה אמ' לעיל בפרק המצניע דמודו רבנן לר' נתן באדם, מכל מקום לא מצינו בפירוש שאמ' סברא זו כי אם ר' נתן, ומשום הכי אמ' כר' נתן סבירא ליה, ולאו למעוטי רבנן. והילכך אתינוק פטור ואכיס חייב, ואע"פ שלא הוציא הכיס הוא בידיו אלא על גבי התינוק הוא, כיון שהוא נושא התינוק על כתיפו כל מה שנושא התינוק כאילו הוא בעצמו נושא אותו דומה. ומקשה, וליבטיל כיס לגבי תינוק, מי לא תנן את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. ומהדר, מיטה לגבי חי מבטל לה, כיס לגבי תינוק לא מבטיל ליה. פי' וכיון דהוא חשוב לא הוי טפל לתינוק וחייב על הוצאתו. ומקשה על תינוק מת דפטר. וליחייב משום תינוק. פי' כדתנן לעיל בפרק המצניע וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב, וכל שכן מת שלם. ומהדר, רבא כר' שמעון סביר' ליה, דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. פי' כדתנן התם ור' שמעו' פוטר. וכיס נמי פטור עליו, דאגב מרריה מבטיל ליה לגביה, ומוציאו עם הכיס כדרך שהיה רגיל לעשות לו בעודו בחיים, ולא חשיב ליה ההיא שעתא, והוי בטיל לגבי תינוק. וראיתי מי שכתב דכיס שבצואר המת נמי פטור, דהוי הוצאה שאינה צריכה לגופה, דלהוצאת הכיס אינו צריך, אבל כשתלוי בחי צריך להוציאו לטייל בו הקטן שלא יבכה וצריכא לגופה. ואינו נראה לי כלל, שהרי הוכחתי לעיל בפרק שמנה שרצים בראשו, דכל מידי דחשיב לעלמא אף ע"פ שהוא אינו צריך לו מלאכה הצריכה לגופה היא וכיס נמי חשיב לעלמא, והיאך יפטור בזה ר' שמעון, אלא ודאי טע' דמילתא היא, דאגב מרריה מבטיל ליה, ואע"ג דהאי כיס חשיב, אגב מרריה מבטיל ליה. וכמו שהמיטה חשובה לכול' עלמ' ומפני שהיא תשמיש למת היא בטלה אצלו ופטור עליה, הם הכי, כל תכריכין בטילין אצל המת והכיס עמהן. ומקשה ליה מדתנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פירש המורה מדשרי ליה בטילטול, ש"מ לאו כמאן דנקיט איהו לאבן דמי, ולגבי כיס היכי מחייבת ליה. ואינו נראה לי, דהא לקמן אמרי' דכל [מוקצה] שרי לטלטוליה על ידי ככר ותינוק ואע"ג דנקיט ליה בידיה, והכא נמי אבן על ידי תינוק היא, ואע"ג דכמאן דנקיט לאבן בידיה דמי פטור, ומה הוכחה יש מיכן דלאו כמאן דנקיט לה איהו בידיה דמי. וכן נראה לי לפרש, אע"ג דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול, או שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן, הני מילי בדבר שיש לו צורך בו, כגון בכלכלה והאבן בתוכה, דבענן לאוקומה בכלכלה מליאה פירות כדלקמן, אבל בלי שום צורך לא, והכא מה צורך יש לו באותה האבן, ישליך האבן ויטול את בנו, אלא ודאי מדשרי ליה ש"מ דטעמא הוי משום דלא נקיט לה איהו בידיה, דמאי דנקיט תינוק (שם) שבכתיפו לאו כמאן דנקיט ליה איהו דמי. ומתרץ לעול' כמאן דנקיט ליה איהו דמי, והכא בתינוק שיש לו געגועין על אביו עסיקי', שהוא צריך לאותה האבן לגעגעו בה, אבל אע"ג דכמאן דנקיט לה איהו דמי טילטול מן הצד הוא, דלא נקיט האבן לבדה, אלא נקיט האבן והתינוק עליו, דומיא דכלכלה והאבן בתוכה, אבל גבי הוצאה לרשות הרבים ליכא למיפטריה, ולא הותר מן הצד אלא בטילטול דרבנן ולא בהוצאה דאוריית', שאם הוציא אוכלין כגרוגרת על גבי עשבים אע"פ שאין שיעור בעשבים חייב על האוכלין, ואע"פ שלא היו על ידו ממש.
<h2>דף קמב.</h2>
אמ' רבא לא שנו אלא אבן, אבל דינר אסור. אבן אי נפלה לא אתי לאייתויי, אבל דינר אי נפיל אתי לאייתויי. תניא כוותיה דרבא, המוציא כליו מקופלין ומונחין על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הרי זה חייב, שאילו היה מלובש בהם פטור. המוציא אדם על כתיפו וכליו עליו דרך מלבוש וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור. שהחי נושא את עצמו. שאילו הוציאן כמות שהן הרי זה חייב. פי' אם היו על כתיפו שלעליון שלא כדרך מלבוש חייב התחתון, דמאי דנקיט עליון כמאן דנקיט תחתון דמי, וסייעתא לרבא דאמ' הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב.
פיס'. כלכלה והאבן שבתוכה. ואמאי, תהוי בסיס לדבר האסור. פי' למה מתיר לטלטל הכלכלה עם האבן, יטה הכלכלה וישליך האבן משם, ובעוד שהאבן בתוכה תהא כל הכלכלה בסיס לה ויאסר לטלטלה. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' הכא בכלכלה מליאה פירות עסיק'. ונישדינהו לפירי ולישדייה לאבן ולילקוטינהו. פי' וכל זמן שיכול לעשות שלא יטלטל האבן למה יטלטל אותה. ואסיק ר' חייא בר אשי אמ' רב הכא בכלכלה פתוחה עסיקי', דאבן עצמה נעשת דופן לכלכלה. פי' האי דופן כלכלה אינו דומה לדופן קרוייה, דהתם קשורה ומהודקת יפה, והילכך הויא ההיא אבן כלי, אבל הכא לפי שעה הויא דופן לכלכלה, ולא הויא כלי שיהא מותר לטלטלה בלי צורך כגון מחמה לצל. אלא לצורך, כגון שהיא מליאה פירות, או אע"פ שאינה מליאה פירות רוצה להביא פרות. [וכדי] שלא יפלו הפירות הוא צריך לאותה האבן, ומפני שהוא טילטול מן הצד התירו אותו לצורך.
פיס'. מטלטלין תרומה עם הטהורה ועם החולין. אמ' רב חסדא לא שנו אלא שהטמאה למעלה וטהורה למטה. ומטלטל כל הקופה ביחד עד שמוליכה על גבי שולחנו, וישפכנה ויטול הטהורה. אבל טהורה למעלה וטמאה למטה, שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה.
פיס'. ר' יהו' או' אף מעלין את המדומע באחד ומאה. ומקשה, ואמאי והא קא מתקן. פי' אע"פ שבטלה התרומה באחד ומאה צריך להרים אחד וליתן לכהן, שלא יהא גזל בידו, אבל ערלה וכלאי הכרם בטילין באחד ומאתים ואינו צריך להרים, אבל האיסור בטל והותר, וכיון שהוא צריך להרים אסור לאכל מכל המדומע עד שלא ירים האחד שלתרומה שנפל לתוכו, וכשמעלהו בשבת נמצא שהוא מתקן בידים, ודמי להגבהת תרומה ומעשרות. ומסיק הוא דאמ' כר' שמע' בן אלעזר. דתניא ר' יהודה או' מעלין את המדומע באחד ומאה, ר' שמע' בן אלעזר או' נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ודר' יהודה עדיפא מדר' שמעון בן אלעז'. פי' אע"פ שכל תיקון דטבל הוא אסור בשבת, ואפי' על ידי אמירה בעלמ' ליתן עיניו בצד זה ולוכל בצד אחר, הכא במדומע פליגי רבנן ור' שמע' בן אלעזר, דר' שמע' בן אלעזר סבר יכול הוא גבי מדומע ליתן עיניו בצד זה ולוכל מצד זה בשבת, דכיון דבטלה התרומה באחד ומאה חולין גמורין הן, ומשום גזל כהן אמרו חכמ' דצריך להרים, ואסרו לו לאכל מאותן החולין עד שירים, הילכך אע"ג דלגבי טבל או דמאי אסור בשבת ליתן עיניו בצד זה ולוכל בצד אחר, משום דהוי מתקן בשבת, הכי שרי. ורבנן פלגי עליה ואמרי, כיון דאסרו אותן חכמ' לאכל עד שירים, אם יתן עיניו בצד זה ויאכל מצד זה הוה ליה מתקן בשבת, וכל שכן שאסור להרים, ור' יהודה סביר' ליה כר' שמע' בן אלעזר בנותן עיניו מצד זה, וכיון שזה מותר היה מתיר גם להעלותו, ולא חשיב ליה מתקן כיון דיכיל ליה לוכל בלא העלאה. עיין במהדורא תליאתה.
<h2>דף קמב:</h2>
מתני'. האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת. מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות. היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט. היתה שלעור נותנין עליה מים עד שתכלה. פי' מטה החבית על צידה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת, וזהו טילטול מן הצד, אבל אבן עצמה לא יטלטל. היתה בין החביות וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם, מגביה החבית ומסלקה מבין החביות, ושם מטה אותה על צידה. היתה עליו לשלשת, שום דבר לכלוך או מאוס, מקנחה בסמרטוט, ולא יתן עליה מים, דסתם כר שלבגד הוא, ושרייתו זהו כיבוסו. היתה לשלשת זו על כר שלעור, דלאו בר כיבוס הוא כבגד, נותן עליו מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש, כגון שיכסכס בידיו לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכין הן שייך בהו כיבוס, דעור נמי בר כיבוס הוא, אבל מיהו שרייתו לאו זהו כיבוסו. וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת.
מתני'. מעות שעל גבי הכר כול'. אמ' רב חייא בר אשי לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו. פי' לא שנו דמנער את הכר ואינו מטלטלו עם המעות אלא שצריך לגופו שלכר לשכב עליו, דסגי ליה בניעור ושדי להו באתרייהו, אבל אם הוא צריך למקומו שלכר לפנותו מטלטל כל הכר עם המעות למקום אחר.
אמ' רב הונא לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ולית היל' כוותיה, אלא כר' אסי דאמ' משמיה דר' יוח' לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי חבית ויכול לטלטל האבן בעצמה, כדכתבית לעיל בפרק כל הכלים. פיס', היתה בין החביות כול', תניא היתה בין החביות המונחות לו באוצר, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת, ונוטל ממנה מה שצריך לה ומחזירה למקומה.
אמ' ר' הושעיה שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלו. אמ' ר' יצחק שכח לבינה בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה. אמ' רב אסי פעם אחת שכחו דיסקיא מליאה מעות בסטיו, ובאו ושאלו את ר' יוח' ואמ' להן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה. פי' הסטיו היה מקום דהיו רשאין להכניס ממנו לבית. אמ' מר זוטרא היל' ככל הני שמעתתא בשוכח. פי' דווקא לשוכח התירו לטלטל על ידי ככר ותינוק, אבל למניח בחצר מדעת לא. רב אשי אמ' [אפי'] שוכח נמי לא אמ' ככר ותינוק אלא למת בלבד, והיל' כרב אשי דהוא בתרא.
<h2>דף קמג.</h2>
דרש רבא, אשה לא תיכנס לבין העצים ליטול מהן אוד ביום טוב, לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה בלבד. ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. ורבא סבירא ליה כר' יהוד', ולית היל' כוותיה בשב' אבל היל' כוותיה ביום טוב כדפסק רב נחמ' בריש ביצה. וכיון שנתברר מיכן דרבא כר' יהודה סבירא ליה, אם כן מאי דאמ' לעיל בפרק כל הכלים דכלים שמלאכתן לאיסור אין ניטלין אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, אבל מחמה לצל לא, משום דסבירא ליה כר' יהודה דאית ליה מוקצה. וכבר בשילהי מסכתי פסקינן הל' כר' שמע' אפי' במוקצה מחמת מיאוס, ואפי' הכי שרי לטלטולי' מחמה לצל כר' שמעון, כל שכן כלים שמלאכתן לאיסור וכיוצא בהן שאינן מאוסין שהן מותרין לטלטלן אפילו מחמה לצל. ולית היל' כרבא דסבר כר' יהוד', כדכתיבנא לעיל בפרק כל הכלים.
מתני'. בית שמי אומ' מעבירין על גבי השולחן עצמות וקליפין, ובית הילל אומ' מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ומעבירין מעל גבי השולחן פירורין פחות מכזית, שיער שלאפונים ושלעדשים, מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו. וחכמ' או' בין כך ובין כך מקנחין בו. פי' בית שמי אומ' מעבירין מעל גבי השולחן בידים קליפין הראוי לבהמה, כדקתני סיפא שיער שלאפונים ושלעדשים מפני שהוא מאכל בהמה, ואע"ג דהוו נולד, דכל זמן שהיו עם הפירות סתמייהו לאו לבהמה קיימי, ומוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, ועכשיו שאכל הפירות נעשו מאכל בהמה. וכן נמי בעצמות, בעודן מחוברין בבשר סתמיהו לאו לבהמה קיימי, ועכשיו שאכל הבשר נעשו מוכנין לכלבים והוו נולד. בית שמי לית להו נולד, ובית הלל אוסרין לטלטלן בידים מפני שהן נולד ואית להו מוקצה. אמ' רב נחמ' אנו אין לנו אלא בית שמי כר' יהוד' ובית הלל כר' שמע'. ואפיך מתני', דבית שמי לבית הלל ודבית הלל לבית שמי. והמורה פירש קליפין קליפי אגוזים, ואינו נראה לי, דהא אוקימנה לה כר' שמע' ובעל כורחין בקליפין הראויין למאכל בהמה מיירי, כדקתני סיפא שיער שלאפונים ושלעדשים מפני שהוא מאכל בהמה, ומוקמי' לה כר' שמע', אבל קליפי אגוזים דלא חזו בשבת למידי הוו להו כאבנים, ואפילו ר' שמע' אוסר לטלטלן. וסיפא לפרושי רישא אתיא, מה [הן] קליפין מעבירין הראויין לבהמה.
ומעבירין מעל גבי השולחן פירורין שאין בהן כזית, דחזו לבהמה ולתרנגולין. מסייע' ליה לר' יוחנ', דאמ' ר' יוחנן פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. פי' ומשום הכי מעבירין מעל גבי השולחן בידים, ולא מנער הטבלה וזורקן.
שיער שלאפונים. מני ר' שמע' היא, דלית להו מוקצה. פי' שהן נולד. אימא סיפא, ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, אתאן לר' יהוד' דאמ' דבר שאין מתכוין אסור. פי' הספוג אם יש לו עור בית אחיזה שיוכל לתופשו משם ולא יגעו אצבעו' בספוג, מקנחין בו את הכלים. ואם אין לו עור בית אחיזה, שצריך לאוחזו באצבעותיו, אין מקנחין בו, מפני שהוא סוחטו כשאוחזו, ואע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אסור, דאי ר' שמע' האמ' דבר שאינו מתכוין מותר. בהא אפי' ר' שמעון מודה, דאביי ורבא אמרי תרויהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וחכמ' אומ' בין כך ובין כך מקנחין בו. פי' משום דקסברי אין תורת סחיטה בספוג, דתורת סחיטה יש בענבים וזיתים וכיוצא בהן לסוחטן ולהוציא מהן משקין שהיא תולדה דדש, ותורת סחיטה יש נמי בבגדי', והיא תולדה דמכבס שהוא חפץ בליבונן, אבל הספוג אין בו לא זה ולא זה, משום מפרק אינו חייב שאין המשקין מגופו כמו הפירות שתהא סחיטתו תולדה דדש, ולליבונו נמי אינו צריך שתהא תולדה דמכבס, והילכך מותר לקנח בו, ואין בו משום סוחט. והכי נמי אמרי' בפרקין דלקמן בפרק חבית שנשברה, תנא לא יספג ביין ולא יטפח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלמא לא אסר הסיפוג אלא משום מעש' חול ולא משום סחיטה, וההיא אתיא כחכמ' דהכא. הני גרעיני דתמרי דארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזו אגב אימן, דפרסייתא אסירי, שמואל מטלטלינהו אגב ריפתא. אמ' שמואל עושה אדם כל צורכו בפת. פי' ארמייתא הם תמרים שאין כל האוכל נפרש מן הגרעינין, והילכך אכתי חזו הני גרעינין לאדם, שעדיין יש אוכל עליהן, אינמי תמרים רעים ומרים שעם כל האוכל שלהם לבהמה קיימי, וגם גרעיניהן הן מוכנין לבהמה אגב אימן, ואין בהן נולד. אבל פרסייתא הם תמרים טובים שהאוכל נפרש מהן, וישארו הגרעינין לבדן והן נולד, דעד השתא הוו קיימי לאדם ועכשיו הם לבהמה. ואי קשיא, והא שמואל לית ליה מוקצה דסבירא ליה כר' שמעון, כדאמרן בפרק יציאות השבת, וכדבענן למימר בשילהי מסכתין, והיכי אסר הכא דפרסייתא. ובפרק במה מדליקין אמרי' דבפרסייתא פליגי ר' שמע' ור' יהודה, דר' יהוד' אסר משום מוקצה ור' שמע' שרי, וכיון דשמואל סבירא ליה כר' שמעון היכי אסר הכא בפרסייתא. יש לומר, בודאי היכא שיש לו בהמה הראויה לאוכלן הן מותרין, ולא חיישי' משום נולד כר' שמעון, אבל אם אין לו בהמה בביתו אדם משליכן כצרורות בעלמ' ומסיח דעתו מהן, ומודה בזה ר' שמע' שהן אסורין, דמודה ר' שמע' באבנים וכיוצא בהן, והכא בדלית חיותא מיירי, ומשום הכי הוה מטלטלינהו ומסלקן מלפניו אגב ריפתא. רבא מטלטלינהו אגב לקנא דמיא. שהיה משליכן בעת שהיה אוכל התמרים לתוך הספל שלמים, ואחריכן מטלטלו עם הספל שהוא מוכן. רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף שלרעי, [פי' היה משליכם בעת אכילתו לפניו כדי שימאס בהם ויהיו כגרף של רעי], שמותר לטלטלו. אמ' ליה רב אשי לאמימר וכי עושין גרף שלרעי לכתחילה. רב ששת זריק להו בלישניה. פי' למקום מוצנע, שלא יהא צריך לטלטלן. רב פפא זריק להו אחורי המיטה. אמר' עליו על ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המיטה וזורקן. פי' וכל זה היו עושין בליכא חיותא, ודמו לצרורות ועפר ומסיח דעתו מהן, אבל היכא דאית ליה חיותא שרי, ואע"פ שהן נולד, שהל' כר' שמעון.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה מצילין ממנה מזון ג' סעודות, ואו' לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יספג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין. ר' יהודה אומ' אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצאין מהן אסורין. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ור' אלעזר מתיר. פי' מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ואפי' בכלים הרבה, דאילו בחד מנא הא אמרן בכל כתבי הקודש דכל דבעי מציל, ויותר מג' סעודות לא התירו לו, כדאמרן התם שמתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאייתוייה כלים דרך רשות הרבים.
ואו' לאחרי' בואו והצילו לכם. פירש המורה לכל אחד ג' סעודות. ואינו נראה לי, דדווקא שהוא בהול על ממונו לא שרו ליה טפי, אבל אחריני כיון ד(ב)[מ]הפקירא קא זכו כל מאי דבעו מצילין, כדפרישית לעיל בכל כתבי הקודש. ודווקא הצילו לכם יאמר להם, אבל הצילו עמי לא, כיון שאינו רשיי להציל אלא ג' סעודות כדפרישית התם.
ובלבד שלא יספג. פירש המורה שלא ישאב הספוג ביין לחזור ולהטיפו בכלי, גזירה שמא יסחוט. ואינו נראה לי, שהמספג לא סגי ליה בלא סחיטה. והאי שלא יספג שלא ימלא הספוג ויסחטנו בכלי הוא, ורבנן לטעמייהו דסברי אין תורת סחיטה בספוג, ואינו אסור אלא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, כדאמרי' לקמן לא יספג ביין ולא יטפח בשמן, מה לא יטפח בשמן, שלא יקח בטפחו ויקנח בכלי, אף לא יספוג ביין, שלא יקח בספוג ויסחוט בכלי.
אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק, והוה ליה תולדה דדש, ואם יצאו מעצמן אסורין גזירה שמא יסחוט לכתחילה. ר' יהוד' או' אם לאוכלין היוצא מהן מותר, דלא קיימי לסחיטה, ואם הכניסן מתחילה למשקין היוצא מהן אסור, גזירה שמא יסחוט, אבל תנא קמא לא קא מפליג, שאפי' הכניסן לאוכלין גזר דיל' מימליך וסחיט להו. חלות דבש. שהוציאן מן הכוורת בחוץ מערב שבת וריסקן ויצא הדבש מעצמו בשבת אסור, דגזרינ' שמא יסחוט, שאע"פ שהיו מרוסקין היה אוסר תנא קמא לסוחטן, ואם סחטן חייב חטאת אע"פ שריסקן, כדאמרי' בפרק קמא. ור' אליעזר מתיר שאפי' אם יבוא לסוחטן לא מיחייב חטאת כיון שריסקן. תנא, לא יספג ביין ולא יטפח בשמן בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ת"ר, נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא לתוך הסל או לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
פיס'. אין סוחטין את הפירות כול'. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מודה היה ר' יהוד' לחכמים בזתים וענבים, מאי טע' כיון דבני סחיט' נינהו יהיב דעתיה וסחיט להו. ורב אמ' חלוק היה ר' יהוד' אף בסלי זיתים וענבים, ועולא אמ' חלוק היה ר' יהודה אף בסלי זתים וענבים, והל' כמותו אף בזיתים וענבים, ור' יוחנ' אמ' הל' כמותו בשאר פירות ואין הל' כמותו בזיתים וענבים, והל' כר' יוחנ'. אמ' ר' אבא אמ' רב יהודה אמ' שמואל מודה היה ר' יהודה לחכמים בסלי זתים וענבי', ומודין חכמ' לר' יהוד' בשאר פירות. אמ' ליה ר' ירמיה לרב אבא ואלא במאי פליגי, אמ' ליה בתותים ורימונים, דתניא זתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך (ב)[מ]הן יין והכניסן בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור, תותים שמשך מהן מים ורמונים שמשך מהן יין, הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר, למשק' ולסתם היוצא מהן אסור דברי ר' יהוד', וחכמ' אומ' בין לאוכלין בין למשקין [היוצא מהן] אסור.
<h2>דף קמד:</h2>
תניא סוחטין בפגעים ובפרישים ובעזרדין, אבל לא ברימונים, שלבית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברימונים. פי' פגיעים הן דורמוסקנין, ופרישים הן קוטוניי בלע', וכיון דלאו בני סחיטה נינהו מותר בשבת לסוחטן ולהוציא מימיהן, ואין בהן משו' מפרק כיון דלאו אורחייהו בהכי, אבל לא ברימונים שיש שסוחטין אותן, שהרי שלבית מנשיא היו רגילין לסוחטן בחול. אמ' רב נחמן הל' כשלבית מנשיא. פי' שרגילין לסוחטן, והילכך אסור לסוחטן בשבת, והני מילי לכתחילה אבל אם יצאו מעצמן פלוגתא דר' יהוד' ורבנן, כדאמרן דפליגי בתותים ורימונים, וכבר פסק ר' יוחנ' כר' יהודה בשאר מיני פירות, דאם הכניסן [לאוכלין היוצא מהם מותר ואם הכניסן] למשקין היוצא מהן אסור.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל סוחט אדם אשכול שלענבים לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה. פי' קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוי, וכמפרד אוכלין דמי, והילכך לקדירה שהיא מליאה אוכלין סוחט לתוכה, אבל לא לקערה שאין שם אוכלין, ואע"פ שבדעתו לערות שם אוכלין כיון שהמשקה עומד בעינו אסור. והוא הדין לקדירה אם אין שם אוכלין אסור ולא התיר אלא בסוחט לתוך האוכלין שאין המשקה עומד בעינו. ואי קשיא נהי נמי דמשקה הבא לאוכל אוכל הוי, מכל מקום הרי מפרק האוכל, ומאי שנא מדש חטים שהן אוכל והויא מלאכה. תשובה, כל הענבים כמות שהן חזו לאכילה ואין בהן פסולת. הילכך אע"ג דסחיט להו ומפיק מינייהו פסולת כיון דההוא משקה אוכלא הוי, וענבים נמי מתחילה הוו אוכלא, הוה ליה כאוכלא דאיפרת כאדם הפורס ככרו, אבל ודאי כי בעי להו למשקין אין כל הענבים ראויות לשתייה, והילכך הוי תולדה דדש, שאין כל השבלים ראויות לאכילה.
אמ' רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה. פי' כשהחלב בעינו אסור משום שבות, כדאמרן לעיל בפרק המצניע, וכשהוא חולב לתוך האוכלין מותר, ואע"פ שהעז עומדת לחלבה והיא מוקצה, חלבה מותר, דכיון דעביד דאתי בכל יומא דעתיה עליה, ולא דמי לביצת תרנגולת העומדת לגדל בצים, דלא עבידא דאתיא בכל יומא ולאו דעתיה עילויה. וראיתי שרבינו חננאל ורבינו יצחק זצ"ל מעמידין דברי שמואל בשבת ודברי רב חסדא ביום טוב ולא בשבת. ואינו נראה לי, שלמה יהא אסור לחלוב העז לתוך הקדירה בשבת, אי משום איסור מפרק, השתא סחיטת האשכול שהיא מלאכה גמורה שחייב' עליה חטאת התרנו, מפני שהוא לצור' הקדירה, חליבת העז שאינו אלא משו' שבות, כדאמרן בשילהי פרק המצניע, לא כל שכן. ואי משום איסור מוקצה שביום טוב שיכול לשחוט העז גם חלבה מותר, וכגון דקיימא לאכילה, אבל בשבת שאסור לשוחטה הויא ליה מוקצה מחמת איסור וגם חלבה נמי אסור, אין זה כלום, דאע"ג דהיא מוקצה, כיון דחלבה עביד דאתי בכל יומא ודעתיה עילוה דשרי. והכי אמרי' בפרק מקום שנהגו, דתנן התם ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם כול', עד ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, אלמא אנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין וחכמ' היו אוסרין, ואמרי' בגמרא אמ' עולא אמ' ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות, דרבנן סברי גזירה שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא גזרי' שמא יעלה ויתלוש, ואמרי' אמ' ליה רבא והא מוקצות נינהו, וכי תימא הואיל וחזו לעורבים כול', ומהדר ליה אין ודאי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם, דכל מידי דחזי לאיניש דעתיה עילויה, פי' כיון דחזו לעורבים אפילו כשהן מחוברין, שעולין העורבים באילנות ואוכלין אותן, מוכנין הן אצל האדם, שאם יתלשו הם מותרין לו משום מוקצה, כיון דדעתיה עליהו, ואינן אסורין לרבנן אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולא משום שהיו מוקצין מחמת איסור, שהן מחוברין ויש חיוב חטאת בתלישתן, דכיון דדעתיה עליהו במחובר לכשישירם הרוח בשבת הן מותרין משום מוקצה. והם הכי נמי בעז, אע"פ שהיא מוקצה בשבת מחמת איסור חלבה מותר משו' דדעתיה עליה, הילכך גם רב חסד' בשבת מיירי, ואין שם לא איסור מפרק ולא איסור מוקצה.
<h2>דף קמה.</h2>
אמ' ר' זירא אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה או לתוך התמחוי, אבל לא לתוך הקערה. פי' תמחוי הוא קערה גדולה שנותן שם כל התבשיל עם המנות, ומשם מחלק לכל בני המסיבה בקערות. ודג לצירו אפילו לתוך הקערה. פי' סחיטת הדג להוציא צירו לאו משקה הוי, אלא אוכל הוא ומותר לסוחטו אפי' לתוך הקערה, ואין סחיטת הדג דומה לסחיט' הפירות, שסחיטת הפירות היא שחוזר הפירות להיות משקה ודמי למפרק, אבל ציר הדג אינו כן, שאין הדג נסחט ונעשה ציר, אלא כמין זיעה בעלמא וליחלוח שעומד עליו הוא ולא מגופו שלדג הוא נסחט, והילכך מותר לכתחיל' ואפילו לתוך הקערה. וכך הלכ', שסוחט אדם אשכול לתוך הקדירה, שהושוו בזה רב ושמואל ורב חסדא, אבל לא לתוך הקערה. וכן נמי חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה, ודג לצירו אפילו לתוך התמחוי כדי לטבל בו מותר.
איתמר, כבשין שסחטן אמ' רב לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. פי' ירקות חיין שכבשן במים ומלח או בחומץ, אם סחטן לגופו כדי לוכל הכבשין ורצה לגרש המשקה שצף עליהן וגם שנבלע בהן, מותר לכתחילה, הואיל ולמשקה אינו צריך. אבל אם סחטן למימיהן כדי לטבל בהן פטור שאין זה מפרק, שהרי המשקה הזה אינו יוצא מן הירקות שלא גדל בתוכן, אבל אסור גזירה אטו ענבים וזיתים. ושלקות בין לגופן בין למימיה' מותר. פי' ירקות שבישלן במים וסחט המרק הנבלע בהן, בין אם נתכוון לגופ' בין למימיהן, שהוא צריך לטבל בהן פיתו מותר, שהמרק הוא חשוב אוכל, שאדם פותת פיתו לתוכו ואוכלה, הילכ' אוכל חשוב ולא משקה והוה ליה כמפרר אוכלין. ושמואל אמ' אחד כבשין ואחד שלקות לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. פי' הואיל והוא צריך למימיהן גזרי' משום סחיטת זתים וענבים. ור' יוח' אמ' אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. פי' דקסבר ר' יוחנ' אע"ג דהאי משקה מעלמא קאתי, כיון דהוא חשוב ונבלע בתוכו ועכשיו סוחטו מפרק הוי, ותולדה דדש הוא וחייב חטאת. ודווקא לתוך הקערה, דמשקה קאי בעייניה, אבל לתוך הקדירה מותר, דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, שלא חלק בזה ר' יוח' על רב ושמואל. ותו דרב ושמואל בעל כורחין לא מיירו אלא לתוך הקערה, דאי לתוך הקדירה אמרי פטור אבל אסור, והא אינהו אמרי סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה, וכל שכן כבשים ושלקות, אלא ודאי לתוך הקערה. וכמה שדיברו בהם ענה ר' יוח' ואמ' שהוא חייב חטאת, אבל לקדירה מותר לכתחיל', וליכא מאן דפליג בהא דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא. ובדג לצירו נמי לא פליג ר' יוח', דדווק' גבי כבשין ושלקות שבלעו משקה חשוב, אע"ג דאתי מעלמא פליג ר' יוחנ' ומחייב חטאת, אבל ציר הדג שאינו מתמצה מגופו אלא זיעה בעלמא הוא, מודה בזה ר' יוח'. ואע"ג דאמרי' בגמרא דשמואל פליג עליה דרב בדג לצירו ואמ' פטור אבל אסור, וקיימלן הל' כרב באיסורי, ולעניין כבשין ושלקות למימיהן קיימ' לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוח' הל' כר' יוח'.
אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זתים וענבים בלבד, וכן תנא דבי מנשה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. פי' הני דאורחיהו בהכי הוי תולדה דדש וחייב עליהן חטאת, אבל שאר סחיטת פירות, דלאו אורחייהו בהכי, לא מיחייב עלייהו חטאת ואינן אלא פטור אבל אסור. ולא פליגא הא אדר' יוח', דהא לא מיירי אלא במשקין הנסחטין מן הפירו', ששום משקה מהן אינו חשוב אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. אבל כבשין ושלקות שבלעו משקה חשוב, אע"ג דמעלמא קא אתי, חייב חטאת הוא, דלא שנא לר' יוח' משקה דאתי מעלמ' למשקה היוצא מגופו. ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור מהו. פי' בכור ביד כהן, שנתנו לו יש' שלם בלא מום, ונפל בו מום ביד כהן, וקיימלן בבכורות נחשדו כהנים להטיל מום בבכור, ואינו נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו כדי שישחטנו ויאכלנו במומו, וצריך להביא עדים, ואמרינן שעד אחד ואפי' אשה כשירה לעידות זו. רב אתי אסר ורב אשי שרי. אמ' ליה רב אתי לרב אשי והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעידות אשה בלבד, אימא לעידות שהאשה כשירה בלבד. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרי. ומסיק תלמודא היל' עד מפי עד כשר לבכור.
<h2>דף קמה:</h2>
פיס'. חלות דבש שריסקן כול'. כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה, זתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ר' אלעזר ור' שמע' מתירין. פי' תנא קמא סבר אע"פ שריסקן מערב שבת אם סחטן בשבת חייב חטאת, ומשום הכי אסור' שמא יבא לסחוט, ר' אלעזר ור' שמע' סברי כיון שהן מרוסקין מערב שבת אי (ש)[ס]חיט להו בשבת ליכא חיוב חטאת, הילכך הן מותרין, דליכא למיגזר שמא יסחוט. והכי אמרי' נמי בפרק קמא, דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיב' בשום ובוסר ומלילות, דתניא השום והבוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל או' יגמור משתחש', ור' עקיב' אומ' לא יגמור, והני תנאי סברי דבכל הני איכא חיוב חטאת בסחיטתן, ולית להו דתנא דבי מנשה, ותנא דבי מנשה פליג עליהו. ואי קשיא מאי שנא שום ומלילות מפגיעין ומפרישין, דשום ומלילות דרך בני אדם להוציא מימיהן ודמו לרימונים, וכל שדרכו בכך אסור, כגון תפוחין שמוציא' מהן יין, וכן הלימוני' חדשים שסוחטין אותן למימיהן אסירי, ולא דמו לדג לצירו, שאין הפירי נסחט אלא זיעא בעלמ' הוא. ולכתוש שומין שלא להוציא מימיהן אלא לערב בהן חומץ או מים או שמן אסור, ואין דומין לפלפלין, דשרינ' לעיל בפרק תולין בקתא דסכינא, דהתם אע"ג דאסירי משום טוחן על ידי שינוי דשינוי שרי, דהוי כמפרר אוכלין, והכא נמי אם רוצה לפזר שחיקתן שלשומין על התבשיל שרי על ידי שינוי. אבל לערב בתוכן חומץ זהו כעין לישה וכעין עובדין דחול, ואמרן לעיל בפרק תולין, חרדל שלשו מערב שבת ושחלים ושומין שריסקן מערב שבת כול', דווקא אם ריסקן מערב שבת מותר לערב בתוכן מים או חומץ או שום משקה, אבל לרסקן בשבת אסור.
כל שבא בחמין, כגון מאן, אמ' רב ספרא כגון תרנגולותיה דר' אבא. פי' שהיה מבשלה כל צורכה ואחר כך היה שורה אותה בחמין עד שהיתה נימוחה מאיליה, וכזה עושין לחולים. פיס'. חוץ מן המליח הישן. הדיח מאי, אמ' רב יוסף הדיח חייב חטאת. דקתני שהדחתן היא גמר מלאכתן, ש"מ.
מתני'. כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו [בחמין] בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן. פי' כל דבר שנתבשל כבר מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כדי שיהא נימוח, ואין שרייתו (נימוח) חשובה בישול, שכבר מבושל הוא. וכל שלא בא בחמין, כגון בשר ודגים מלוחין אין שורין אותן, ששרייתן היא גמר בישולן, אלא מותר להדיחם בחמין, שהדחה אינה בישול, חוץ מן המליח הישן. וקוליס האספנן היא טונינא בלע', שמחמת מלחן הן מתבשלין בהדחה בלבד. ותבלין שהתרנו ליתן לתוך הקערה, כדתנן בפרק כירה, דתבלין צריכין בישול וכלי ראשון מבשל אבל כלי שיני אינו מבשל, אבל המלוחין בשרייה בלבד הן מתבשלין.
<h2>דף קמו.</h2>
מתני'. שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרת, ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה שלחבית, ור' יוסי מתיר. ולא יקבנה מצידה, ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח. אמ' ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכיי בערב ואמ' חושש אני לו מחטאת. פי' שובר אדם חבית מליאה גרוגרת בסייף או בסכין כדי לוכל מהן בשבת, דאין במקלקל שום איסור. ואע"ג דתנן כל המקלקלין פטורין, דמשמ' פטור אבל אסור, הני מילי בשאין לו צורך באותו הקילקול, אבל הכא שעושה בעבו' צורך אכילת שבת מותר, ובלבד שלא יתכוין לשברה לעשות לה [פה] יפה. אין נוקבין מגופת החבית מלמעלה משום דמתקן פתחא, אלא מתיז כל המגופה מעליה בסייף, ור' יוסי מתיר, שאין דרך העולם לעשות נקב כדי להוציא יין מלמעלה ולא חשיב פתח. ולא יקבנה מצידה, דבכי האי גוונא חשיב פתח, ואם היתה נקובה ורוצה לסתום הנקב שלא יפיג ריחו אל יתן עליה שעוה, מפני שממרח ליישב השעוה סביב הנקב והוי תולדה דממחק.
אמ' רב הונא מחלוקת למעלה מן המגופה, אבל מן הצד שלמגופה דברי הכל אסור, והיינו דקתני לא יקבנה מצידה. פי' מצד המגופה, אע"פ שהוא בפי החבית, פעמים שנוקבין שם ומטין החבית ומוציאין היין. ורב חסדא אמ' מחלוקת מן הצד, אבל למעלה דברי הכל מותר. פי' מן הצד פליג תנא קמא ואסר, ור' יוסי מתיר, מפני שהוא סמוך לפיה ואין דרך בני אדם לעשות כן, אבל למעלה ממש אינו חשוב פתח כלל. והאי דקתני לא יקבנה מצידה, בגופה שלחבית. והיל' כרב הונא.
ת"ר, אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומ' אין מוסיפין. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחיל'. פי' נקב ישן שנסתם לאו כעושה פתח הוא, שהרי עשוי ועומד הוא, וסתימתו (ו)לאו כלום היא. ותנא קמא מאי שנ' נקב חדש דלא דקא מתקן פתחא, אוסופי נמי הא קא מתקן פתחא, אמ' רבא דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור מש[ו]ם לול שלתרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא. פי' שלא ימותו התרנגולין בהבלה וסירחון שהן עושין, אבל נקב החבית אינו עשוי אלא להוציא היין ולא להכניס, שאין מכניסין היין משם. ואם בא להוסיף מוסיף, דאוסופי בלול שלתרנגולין לא אתי לאוסופי משום ריחשא. שלא תיכנס שם חולדה או נמיה וחתול. ויש אומ' אין מוסיפין, דזמנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארווחי ביה. וגזרינן תוספת חבית אטו תוספת הלול. דרש רב נחמן משמיה דר' יוחנן הל' כיש אומ'.
<h2>דף קמו:</h2>
ושוין שנוקבין [נקב] ישן לכתחילה. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר, אבל לחזק אסור. פי' לא שנו דנוקבין נקב ישן אלא במקום שסתימה זו לא נעשת אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל, דכיון דלאו סתימה מעליא עבדי לה לא כלום היא, אבל לחזק שיתחזק הכלי שלא יוציא יינו, הואיל וסתימה מעליא עבדי לה, כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחילה. היכי דמי לשמר, היכי דמי לחזק. אמ' רב חסדא למעלה מן היין זהו לשמר, למטה מן היין זהו לחזק. ורבה אמ' למטה מן היין נמי לשמר הוא, אלא היכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים. פי' למטה מן היין נמי לשמר הוא, כיון דאין כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו לשמר שלא יזוב היין, ולחזק הוא למטה מן השמרים אצל שוליו, שכל כובד היין נשען עליו וצריך סתימה מעליא. אמ' ליה אביי לרבה תניא דמסייעא לך, בית סתום יש לו ד' אמות כול'. וכיון דאביי סייעיה לרבה ממתנית' היל' כוותיה.
גובתא, רב אסר ושמואל שרי. פי' לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הנקב. מיחתך לכתחילה כול' עלמ' לא פליגי דאסיר, אהדורי כול' עלמ' לא פליגי דשרי, כי פליגי דחתיכא ולא מיכוונא, מאן דאסר דיל' אתי למיחתך לכתחילה, ומאן דשרי לא גזרי'. כתנאי, אין חותכין שפופרת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ור' יאשיה מיקל. אהייא, אילימא ארישא והא קא מתקן, אלא אסיפא תנא קמא נמי מישרא שרי, אלא לאו דחתיכה ולא מיתקנא איכא בינייהו, דמר סבר גזרי' ומר סבר לא גזרי'. דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנ' הלכה כר' יאשיה. פי' ודווק' דחתיכה ולא מיתקנא בנקב הברזא שרי ר' יאשיה, אבל ליקח [חתיכת] עץ בעלמא ולסתום בה לא, שמא יבואו לתקן הברזא בשבת, ואפי' בברא דתומא אסיר משו' עץ בעלמ', ומשום הכי אמרן בפרק תולין שהיה עושה בהערמה.
לא יתן עליה שעוה. משחא, רב אסר ושמואל שרי. פי' ליתן שומן עב בפי הברזא. מאן דאסר גזרי' משום שעוה, ומאן דשרי לא גזרי'. אמ' ליה רב שמו' בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב משחא שרי. וכן הלכה. אמ' טבות רשבאה אמ' שמואל האי טרפא דאסא (שרי) [אסיר]. פי' לתת עלה שלהדס בנקב חבית לקלח בו היין שלא יהא שותת סביב הנקב. מאי טעמ', רב ירמיה מדפתי משום מרזב. גזירה שמא יכין מרזב. ורב אשי אמ' גזיר' שמא יקטום. פי' שמא יקטום העלה מן הענף, וכיון דקשה הוא הוה ליה מתקן מנא, כדאמרי' במסכת ביצה נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו ולא יקטמנו, ואם קטמו חייב חטאת. בי סדיא, רב אסר ושמואל שרי. פי' לבדין העשויין לקפלן ולהציען תחתיו במקום כר וכסת, רב אסר להוציאן דרך מלבוש ברשו' הרבים כשהוא מעוטף בהן להתחמם. ברכין כולי עלמ' לא פליגי דשרו, בקשין כול' עלמ' לא פליגי דאסירי, כי פליגי במיצעי, מאן דאסר מיחזי כמשוי ומאן דשרי לא מיחזי כמשוי. ואסיקנה דרב נמי מכריז בי סדיא שרי, וכן הלכה.
מתני'. נותנין תבשיל בתוך הבור בשביל שיהא שמור, את המים היפין ברעים בשביל שיצונו, ואת הצונין בחמה בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם. פי' לתוך הבור, בור שאין בו מים, שיהא שמור ולא יסריח מחמת החום, ואת המים המתוקין בתוך בור מלא מים מלוחין בשביל שיהו צונין, ואת המים הצונין בחמה בשביל שיחמו, ולא גזרי' חמה אטו האור. מי שנשרו בגדיו בדרך, שנפל לתוך אמת המים או שהמטיר עליו, מהלך בהן ואינו חושש שמא יבוא לסחוט אותן, ואם הגיע לחצר החיצונה שבעיר לא התירו לו להלך בהן יותר אלא שוטחן בחמה ומנגבן, אבל לא כנגד העם, שלא יחשדוהו כי היום כיבסן.
נותנין תבשיל לתוך הבור. פשיט', מהו דתימ' ליגזור דיל' אתי לאשוויי גומות, קמ"ל. פי' שמא יהו גומות בקרקעי' הבור, וישוה אותן להושיב הקדירה שם.
מי שנשרו כליו כול'. אמ' רב יהוד' אמ' רב כל מקום שאסרו חכמ' מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. תנן, שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. תנאי היא, דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ור' אלעזר ור' שמע' אוסרין. והיל' כרב, דליכא שום אמורא דפליג עליה, ותו דתלמודא מקשה מינה בפרק קמא דע"ז והאמ' רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין [אפי' בחדרי חדרים] אסור, וקיימ' לן אין מקשין אלא מהלכה פסוקה. אמ' רב [הונא] המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' מנער מן העפר או מן המים שעליה חייב, דזהו ליבונה, והוי תולדה דמכבס. ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה. וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפדי עליהו. פי' בחול. עולא איקלע לפומבדתא חזא רבנן דנפצי גלימייהו, אמ' קא מחללי רבנן שבתא, אמ' להו רב יהוד' נפוצו ליה באפיה אנן לא קפדי' מידי. אמ' רב יצחק בר יוסף אמ' ר' יוח' היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתיפיו בשבת חייב חטאת. פי' לאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתיפיו, ואין זה דרך מלבוש, ודידן נמי אע"ג דאית בה פתילין שמכניסן בצוארו, אם קיפלה על כתיפיו חייב חטאת הוא, שהפתילין לא מעלין ולא מורידין לעשותה מלבוש [ש]אינן עשויין אלא שלא תיפול מעל כתיפיו, מפני שאין אנו מתעטפין בראש, ואם קיפלה על כתיפיו אין זה דרך מלבוש ומשוי הוא. תניא נמי הכי, סוחרי כסות היוצאין בטלת מקופלת ומונחת להם בכתפיהן בשבת חייב חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שכ(ל)[ך] דרכן שלסוחרי כסות לצאת בכך. וחנווני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו בשב' חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שכך דרכו שלחנווני לצאת בכך. והרטנין יוצאין בסודר שעל כתיפן, ולא רטנין בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן שלרטנין לצאת בכך. פי' רטנין על שם מקומן. אמ' רב יהודה מעשה בהורקנוס בנו שלר' אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימה כרוכה לו על אצבעו, וכשבא דבר אצל חכמ' אמרו אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו. דרש רב נחמן בר יצחק משמיה דר' יוח' הלכ' אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו. עולא איקלע לבי אסי בר הינו, בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמ' להו הכי אמ' ר' אלעזר אסור לעשות מרזב בשב'. פי' מי שבגדיו ארוכין ומשולשלין בארץ מגביה שוליו ותופש קצות שוליו בידיו, ונמצאו שוליו כפולין כמין מרזב, ואין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא. רב ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא, אמ' ליה הכי מאי אמ' ליה אסור. פי' מגביה בגדיו ומראה לו, מהו שיעשה בשבת כך, ואמ' ליה אסור שהוא דרך משוי. אמ' רב פפא נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא לכנופי אסיר. להתנאות שפיר דמי. פי' כל מה שמגביה טליתו כדי לקבצה שלא תרד ותהיה משולשלת למטה הוה ליה דרך משוי ואסיר, אבל אם הוא מגביהה כדי להתנאות בה, שיש בני אדם שאוהבין לקצר מלבושיהן ומקמטין אותן על כתפיהן, שלא ירדו למטה ולא [י]היו ארוכין יותר מגופו, שאם רוצה יכול להלך בהן משולשלין ואינו מתכוין כי אם להתנאות. כי אתא רב דימי אמ' פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צידי טליתו מונחות לו על כתיפו, אמ' לפניו ר' יהושע בן זרוז בן חמיו שלר' מאיר לא כזו חייב חטאת ר' מאיר. אמ' לו ר' מאיר דיקדק עד כאן שילשל ר' טליתו.
<h2>דף קמז.</h2>
מתני'. הרוחץ במי מערה או במי טבריה מסתפג, אפי' בעשר לונטויות, ולא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלנתית אחת פניהן ידיהן ורגליהן. קתני מי מערה דומיא טבריה, מה מי טבריה חמין, אף מי מערה חמין. הרוחץ, דיעבד אין לכתחיל' לא. פי' מי מערה חמין שחיממן באור מערב שבת ושם אותן [במערה] שהיא מקורה וקולטת חומה, ומשו' הכי תני הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, דאילו חמי טבריה אפילו לכתחילה נמי, כדאמרן לעיל בפרק שמונה שרצים רוחצין בחמי טבריה, ובפרק כירה נמי אמרן ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריה, ומפני שהן מי מערה חמי האור משום הכי דייק. מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי. ומוקמה כר' שמע', דשרי להשתטף בחמין. ורבינו יצחק פירש שמי מערה הן חמין, משום דמרבעא ומטללא, ומשום דיל' אתי לידי זיעה. ואינו נראה לי שיהו אסורין מי מערה יותר מחמי טבריא, וגם הזיעה בחמי טבריה מותרת היא, דהשתא הרחיצה מותרת כל שכן הזיעה, וגם לא היינו צריכין להעמיד מתני' כר' שמע', דר' יהו' דאסר לא אסר אלא חמי האור, אבל בצונין לא, ואע"פ שהן חמין מאיליהן. מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי. פי' מדלא קתני המשתטף, אלא תני הרוחץ, ש"מ דווק' הרחיצה היא אסורה לכתחילה אבל השיטוף מותר, ורחיצה היא כשמשפשף בשרו, שיטוף הוא ששופך המים על בשרו. מני מתני' ר' שמע' היא, דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונין דבר' ר' מאיר, דגזר צונין אטו חמין, ור' שמע' מתיר, אפי' שיטוף בחמין, דדווקא הרחיצה [נאסרה] ולא השיטוף. ר' יהוד' או' בחמין אסור בצונין מותר. ולעיל בפרק כירה אמרי' אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' הל' כר' יהוד'.
מתני'. סכין ומשתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין לפלומא ואין עושין אפקטויזין בשבת. ואין מעצבין את הקטן ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונין, אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. פי' סכין שמן בשבת ומשתמשין בכף היד על כל הגוף להנאה, אבל לא מתעמלין לשפשף בשרו בכח, שהן עובדין דחול. ואין מתגרדין במגרדת, שדרך בני אדם להתגרד במרחץ, ואם רחץ בחמי טבריה אל יתגרד בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אין יורדין לפלומא, שם נהר הוא. ולקמן נפרש טע'. אין מעצבין את הקטן ליישב איבריו בשבת, כמו ידיך עצבוני. ואין מחזירין עצם שנשבר למקומו, דכל רפואה אסירא משום שחיקת סממנין. מי שנפרקה ידו או רגלו, שיצאו ממקום חיבורן, לא יטרפ' בצונין, כמו ביצה טרופה בקערה, דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד, אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
<h2>דף קמז:</h2>
פיס'. מסתפג אפילו בעשר לונטיות ולא יביאם בידו. פי' אם נתקנח אפי' בעשר סדינין לא יביאם בידו. רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל, רישא רבותא קמ"ל דאפי' עשרה דלא נפישי בהו מיא, כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה, סיפא רבותא קמ"ל דאפי' חדא דנפישי בהו מיא כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח' [הלכה] מסתפג אדם באלנטי' ומביאה בתוך ביתו. ומי אמ' ר' יוחנן הכי, והאמ' ר' יוח' הל' כסתם משנה, ותנן לא יביאם בידו. ההיא כבן חכינאי מתני לה. פי' דברי בן חכינאי מסיים בה. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו. פי' הבלנים מביאין סדיני נשים שמסתפגו' בהן דרך רשו' הרבים למרחץ דרך מלבוש, וכגון בחמי טברי' שמותר לרחוץ בהן. סבינתא אמ' רבין אמ' ר' יוחנן צריך לקשר שני ראשיה למט'. פי' סודר גדול עב ורחב שמ[ת]כסין אותו בעת שיוצאין מן המרחץ וראשו עטוף בו ומשולשל אחר כתיפיו, צריך לקשר שני ראשיה זה עם זה שלא תיפול מעליו. אמ' רב חייא אמ' ר' יוחנן למטה מכתיפים. אמ' להו רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מאני דבני חילא שרביבו בהו למטה מן הכתיפים. פי' כשתביאו בגדי הגויים בני החיל המוטלין עליכם לשמשן, ואתם מביאין להן בשבת דרך מלבוש, שרביבו בהו למטה מן הכתיפים, שלא יהו שוליהן מונחין בכתפיכם, אלא משוכין למטה שיהא נראה לבוש.
ת"ר, סכין ומשתמשין בני מיעים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד, ר' חמא ביר' חנינא אמ' סך ואחר כך ממשמש. דאילו בחול ממשמש ואחר כך סך. ור' יוח' אמ' סך וממשמש בבת אחת. פי' סך שמן בכפו וממשמש בשעה שהוא סך, ואל יעשה זה בלא זה, והל' כר' יוחנ'. פיס'. אבל לא מתעמלין. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן אסור לעמוד בקרקעיתה שלדמסת, מפני שמעמלת ומתרפאה. פי' שם נהר הוא, שמימיו מלוחין ומעמלת קרקעיתו ומרככת בשר האדם. פיס'. ולא מתגרדין. ת"ר, אין מתגרדין במגרדת בשבת. רבן שמעו' בן גמליאל אומ' אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. פיס'. אין יורדין לפילומא משום פיקא. פי' טיט שלאותו נהר העומד סמוך לו מחליק, ואם [יפול] ישרו בגדיו ואתי לידי סחיטה. פיס'. אין עושין אפיקטויזין בשבת. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' לא שנו אלא בסם. דדמי לרפואה. אבל ביד מותר. להכניס אצבעו בגרונו כדי להקיא.
פיס'. ואין מעצבין את הקטן. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. והאנן תנן [אין] מעצבין את הקטן. פי' והליפוף בעבור זה עושין לישב איבריו, שכורכי' אותו בבגדים בהידוק שיעמדו איבריו מיושבין. התם בחומרי שדרה, דמיחזי כי בונה. פי' המעצבין היא שמיישב החליות שבשדרה ומתקנן, שלא יהו בולטות זו מזו, וזה הוא תיקון גדול והוה כבונה, אבל הליפוף הוא לחזק איברי', שלא יתפרקו לכאן ולכאן. ואסובי ינוקא, דפליגי ביה רב נחמן ורב ששת לעיל בפרק כל הכלים, יש לנו לומר שהוא פחות ממעצבין.
<h2>דף קמח.</h2>
פיס'. ואין מחזירין את השבר. אמ' רב חנה בגדתאה אמ' שמואל הלכה מחזירין את השבר. פי' ומשבש מתני' ותני מחזירין את השבר, וכן הלכ'. ושבירת העצם היא סכנה יותר מפריקת היד.
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. פי' אין לשון שאלה נופל אלא בדבר החוזר בעינו כגון שאלת בהמה וכלים, אבל כל מידי דלא הדר בעיניה נופל בו לשון הלואה, והאי דקתני שואל משום דסתם שאלה דהדרא בעינה מצי למיתבעי' מיד, והלוואה דלהוצאה ניתנה לא מצי למיתבעי' עד שלשים יום, ומש"ה קתני שואל, כלומר אומר לו שישלם לו מיד למוצאי שבת, ובלבד שלא יאמר לו הלויני, דקובע לו זמן לפורעו לזמן מרובה. ומה שלווה ממנו לזמן מועט קורא התנא שאלה מפני שעשה דינו כשאלה שניתנה לתובעה מיד. וכן אשה מחבירת' ככרו'. פי' אע"ג דנשים קפדן אהדדי לא אמרי' השאלתן כהלוואת אנשים דמיא. ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. פי' ולא אמרי' עובדין דחול קעבדי ונראה כמשא ומתן וליתסר. ועושה עמו חשבון לאחר שבת. פי' זה ששאל מחבירו כדי יין וכדי שמן וכן ערב פסחים שלקח הטלה מחבירו אינו עתיד לשלם לו אלא דמים, ואתא למימר לן שלא יזכור לו שום דמים בשבת לומר כי כך הוא שוה ייני ושמני והטלה שלי, אלא יבטח עליו שיפרעהו שוויו, ולמוצאי שבת יעשה עמו חשבון ויפרענו. וכיון דבחול זימנין דבעי למימר לי' הלוני וא"ל השאילני כו'. פי' דרך בני אדם לומר הלויני עד זמן מועט ודעתו לזמן מרובה.
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן אשה מחבירתה ככרות. ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. וכן ערב פסחים בירושלם שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. פי' זה ששואל כדי יין וכדי שמן קונה הוא בהקפה, ורוצה ליתן לו דמים, ולא יין ושמן, דומיא דפסח שאינו צריך להחזיר לו טלה אלא דמיו, ומשום הכי תנן בתרויהו ועושה עמו חשבון לאחר השבת, שאסור להזכיר לו דמי שויו שיאמר לו תן לי זה בכך וכך, דהוי סכום מקח, אלא אומר לו תן לי כדי יין וכדי שמן, או תן לי טלה זה, והוא סומך עליו ובוטח בו שיפרענו שויו למוצאי שבת. וזה דומה למאי דאמ' בביצה, הולך אדם אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו תור או גוזל, אצל רועה הרגיל אצלו ולוקח ממנו טלה או בהמה, חנווני הרגיל אצלו ולוקח ממנו פירות, ובכולן אסור להזכירו לו סכום מקח, או שיאמר לו תמכור לי זה, אלא אומר תן לי זה, והוא מפני שרגיל אצלו והוא בוטח בו שיפרענו שוויו לאחר המועד. והכא נמי לוקח בהקפה ממנו ושואל הוא לזמן מועט, והלואה לזמן מרובה, דלשון שאלה נופל בדבר החוזר בעינו, כגון שאלת כלים ובהמה, וכיון דבעייניה הדר בכל שעה שהוא רוצה המשאיל יכול לתובעו אם לא קבע לו זמן, אבל סתם היא הלואת מעות לשון הלואה, ומשום דלהוצאה ניתנה אמרי' במסכת מכות שסתם הלוא' היא ל' יום. וזה ששואל, לא שיוציא בפיו לשון שאלה או לשון הלואה, שאין כל העולם בקיאין בזה להבחין מה יש ביניהן, אלא כל זמן שהוא רוצה שיקיף לו לזמן מועט קורא אותה התנא שאלה, וכל זמן שהוא רוצה שיקיף לו לזמן מרובה קורא התנא הלואה. וכן אשה מחבירתה ככרות, ולא אמרי' כיון דנשים קפדי אהדדי השאלתן כהלואת אנשים דמיא, ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו, ולא אמרי' עובדין דחול הוי להניח לו משכון שנראה כמשא ומתן.
אמ' ליה אבא בר חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמ' ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב. פי' כשתובע ממנו בהקפה לזמן מועט לא אתי הנותן לכתוב, אבל כשתובע ממנו לזמן מרובה אתי למיכתב בחשבונותיו כדי שלא ישכח.
<h2>דף קמח:</h2>
אמ' ליה אבה בר בר חנן לאביי תנן לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין. פי' מספקין כף אל כף, מטפחין על הלב, מרקדין הוא ברגלים, וטע' דידהו מפר' במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר. והא קא חזינן להו דקא עבדי ולא אמרי' להו ולא מידי. ולטעמיך הא דאמ' רבא לא ליתיב איניש אפומא דליחיא, דיל' מיגנדר ליה חפץ ואתי לאייתוייה. פי' הלחי שלמבוי הוא סמוך לרשות הרבים וקרקעיתו שוה. והא קא חזינן נשי דמייתן חצבייהו מדאנהר ויתבן אפומא דלחייא. פי' מביאות כדיהן מבעוד יום ועומדות בפי המבוי, ומצפות שיצאו משתחשך להביא מים. ולא אמרי' להו ולא מידי. אלא הנח לישר' שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. פי' בדבר שהורגלו הציבור לעשות, ואינך יכול למונען, מוטב לחכם לשתוק ולהניחן לעשו' בשגגה, ואל יודיע להם האיסור שיעשו בזדון. והני מילי בדרבנן, אבל בדאורי' לא. ולית היל' הכי, דאמרי' במסכת ביצה בריש פרק המביא ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרי להו ולא מידי. דהא תוספת יום הכיפורי' דמדאוריי' היא, והא אכלי ושתו עם חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי.
איתמר הלואת יום טוב, רב יוסף אמ' לא ניתנה ליתבע ורבה אמ' ניתנה ליתבע. רב יוסף אמ' לא ניתנה ליתבע, דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי (למיתבע) [למיכתב] ורבה אמ' ניתנה ליתבע, דאי אמרת לא ניתנה ליתבע אתי לאימנועי משמחת יום טוב. פי' לאו דווק' הלואה, דהא אסור לומר לו הלויני, אלא (ההלוא') ההשאלה קורא עכשיו הלואה, שהלואה היא בהקיפה נותן לו, ומפני שהוא לזמן מועט קורא אותה התנא השאלה, ומותבינן ליה ממתני' דהיא השאלה. ואי קשיא, היכי אמ' רב יוסף דיל' אתי למיכתב, והא אמרת השאיליני לא אתי למיכתב, האי דיל' אתי למיכתב דרב יוסף לאו מלוה על פינקסו דיל' מינשי, אלא דיל' אתי למיכתב שטרא, כדאמרי' ביום טוב לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין דיל' אתי למיכתב שטרא, אבל אם לא ניתנה ליתבע לא אתי למיכתב שטרא, דהא לא מצי למיכפייה. והל' כרבה, דקיי' לן כל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הל' כרבה, בר משדה קיניין ומחצה. ואי רבא היא הל' כוותיה דהוא בתרא.
פיס'. וכן ערב פסחים בירושלם. אמ' ר' יוח' מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. נימא מסייעא ליה, וכן ערב פסחים בירושלם שחל להיות בשבת כול'. אלמא לוקח טלה חולין ומקדישו בשבת. ומי אמ' ר' יוח' הכי, והאמ' ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות, כל אילו ביום טוב אמרו קל וחומר לשבת. לא קשיא, כאן בחובות שקבוע להן זמן וכאן בחובות שאין קבוע להן זמן.
מתני'. מונה אדם את פרפרותיו ואת אורחיו מפיו, אבל לא מן הכתב. מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משו' קוביא. מטילין חלשין על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות. פי' מונה אדם כמה אורחין יזמן בשבת וכמה פרפריות יש לו ליתן בפניהן, בפה, אבל לא שהיו כתובי' האורחין והפרפריות בכתב ויקרא בהן בשבת. (ומרגיל) [ומגריל] אדם עם בניו ועם בני ביתו כשיבא לחלק להם מנות כדי שלא להטיל קנאה [ביניהם], ודווק' בניו ובני ביתו שהכל שלו, אבל עם אחר לא, ואל יתכוין ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ויזכה (לו) [זה] בגדולה על פי הגורל, (ולא) [וזה] יתחייב בקטנה על פי הגורל, שזו היא קוביא, ואע"פ שהקוביא אינה גזל, שאין זו אסמכתא דלא קניא, שמניין יודע כל אחד שינצח, אלא כל אחד מחית נפשיה לספיקא, אפילו הכי אסור לעשותו שיזכה אדם בממון חבירו שלא ברצון [שלם], שעצב הוא אם יפסיד. מטילין חלשין, שהן גורלות, על הקדשים ביום טוב, משום דכהנים קפדי אהדדי, דכת' ועמך כמריבי כהן התירו להם חכמ' לחלוק בגורל, אבל לא על המנות שלחול ביום טוב, כגון אם היו שלימין מאתמול, שהם נאכלין לשני ימים, ובאו לחלקן היום אין מגרילין עליהן, שהיה להם לחלקן מאתמול.
<h2>דף קמט.</h2>
תניא, אין רואין במראה בשבת, ור' מתיר במראה הקבועה בכותל. פי' אין רואין במראה, שמא יראה על זקנו נימין מדולדלין ויקחם במספרים. מאי שנא קבועה בכותל דשרי ר', דאדהכי והכי מדכר, שאינה קבועה נמי אדהכי והכי מידכר. פי' בעוד שיביא המספרים יזכר שהיום שבת ולא יקחם. ואוקמה רבה בר אבוה במראה שלמתכת. שהיא חדה ומשיר בה נימין המדולדלות. הילכך אם אינה שלמתכת אע"פ שאינה קבועה מותרת, דאדהכי והכי מידכר. ואם היא שלמתכת פליגי, דתנא קמא אסר אפי' קבועה, דגזרי' קבועה אטו שאינה קבועה, ור' מתיר הקבועה דלא גזר, והיל' כתנא קמא, דכל מקום [שגזרו חכמים] לא חילקו בגזירתן.
ת"ר, כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת. פי' כגון שמציירין בכותל צורות חיות ועופות משונין או דיוקנאות שלבני אדם על שם מעשיהן, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פל' ודיוקן פל', אסור לקרותן בשב', שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנ' אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא, אמ' ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם. פי' לישנא דאלילים דייק, דאי בנעשו לשום ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים, דלא אשכחן בשום דוכתא דע"ז איקרי אלילים, אלא ודאי הכי קאמ' דבר ריק שלא עשיתם אותם לעובדן אלא מדעתכם ומרצונכם לציור בעלמ' אל תפנו בהן.
פיס'. מיפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו. עם בניו ועם בני ביתו אין, עם אחר לא מאי טע', כדרב יהוד' אמ' שמואל, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל בני חבורה המקפידין זה עם זה עוברין משום מידה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין ביום טוב. איהכי בניו ובני ביתו נמי, בניו ובני ביתו היינו טע' כדרב יהודה אמ' רב, דאמ' רב יהודה אמ' רב מותר לאדם להלוות לבניו ובני ביתו בריבית, כדי להטעימן טעם רבית. פי' שידעו כמה הוא קשה ויזהרו ממנו, אלמא כיון דמשלו היא אין כאן איסור רבית, והילכך גבי מידה ומשקל ומניין נמי לאו קפידה הוא, אלא להשוותם בלי קנאה. איהכי אפי' מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי. פי' שהרי רבית מותר בהם, כל שכן הקוביא. ומהדר, אין הכי נמי, וחסורי מיחסרא והכא קתני, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ואפי' מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ועם אחר לא יפיס משום דרב יהוד' אמ' שמואל, ומנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום קוביא.
<h2>דף קנ.</h2>
לא ישכור אדם פועלין. מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו. פי' פשי' ודאי כיון דהוא אסור לשכור חבירו נמי אסור, ומה צורך לומר לא יאמר לחבירו לשכור פועלין. אמ' רב פפא חבירו גוי. פי' האי חבירו לאו ישראל הוא, דהא ודאי פשיט', אלא אפילו לחבירו גוי אסור לומר שישכיר לו פועלים, דאמירה לגוי שבות אפי' במידי דליכא איסור תורה אלא איסור דרבנן. והכי נמי אמרי' בפרק מי שהפך, מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובמועד אסור, וכן אינו נותן בקבלנות לגוי במועד לעשותה במועד, כללו שלדבר, כל שהוא עושה אומ' לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. אלמא אפי' באיסור דרבנן אמרי' אמירה לגוי שבות, שאיסור מלאכת חולו שלמועד שאינה אסורה אלא מדרבנן, והכי נמי אמרי' בפרק אין צדין ובפרק בכל מערבין, שהבא מחוץ לתחום ליש' זה מותר לישראל (ליש') אחר, ומאי שנא הוא מאחר, אלא מפני שהוא מכירו אסרוהו עליו שמא יאמר לו לך והבא, ואע"ג דתחומין מדרבנן אמרי' בהו אמירה לגוי שבות. רב אשי אמ' אפי' תימא חבירו יש', והקמ"ל לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלין, אבל אומ' לו ראה שתעמוד עמי לערב. פי' ממשנה יתירה דייקי, דווקא שכירות פועלין אסורה בין על ידו בין על ידי שלוחו, אבל או' לו ראה שתעמוד עמי לערב לשכור לו פועלין, דדווקא אסור לומר לו שישכור פועלין בשבת, אבל מותר לומר לו תשכור לי פועלים במוצאי שבת. אינמי לפועל עצמו רשיי לומר לו ראה שתעמוד עמי למוצאי שבת, דדווק' להשכירו אסור, אבל לשואלו כדי להבטיחו שיעמוד עמו מותר. דתניא לא יאמר אדם לחבירו ראה שתעמוד עמי לערב, ור' יהושע בן קרחה אומ' אומר אדם לחבירו ראה שתעמוד עמי לערב. פי' ר' יהושע סבר כיון דלא מוגר ליה בשב' שרי, שאין כאן אלא הירהור בעלמא. ותנא קמא סבר כיון דלפועל גופיה קאמ' הכי, אע"ג דלא מוגר ליה כמאן דמוגר ליה דמי', דסמיך על דיבוריה, ולא מהדר לאיתגורי גבי אחריני, ובעל הבית נמי סמיך עילויה ולא מהדר לאיתגורי אחרינא. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' הל' כר' יהוש' בן קרחה. ואמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' מאי טע' דר' יהוש' בן קרחה, דאמ' קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור הירהור מותר. ואע"ג דהרהור דמעשה אסור, כדאמ' בעירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, הירהור דדיבור מותר. ומי אמ' ר' יוח' הרהור מותר, והאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' בכל מקום מותר להרהר. דברי תורה. חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. שאני התם, דבעינא והיה מחניך קדוש וליכא. פי' ולא כת' ביה דבר, ואזהר רחמנ' שיהא מחניך קדוש, מפני שמהרהרין בו דברי תורה. התם נמי הכת' ולא יראה בך ערות דבר, ההוא מיבעי לי לכדרב יהוד'. דאמ' גוי ערום אסור לקרוא קרית שמע כנגדו. פי' ודווקא [לגבי] ערוה כת' דבר, דמשמע אבל הרהור מותר, אבל בית המרחץ ובית הכסא דמזהמי אפי' הרהור אסור, כדנפקא לן מוהיה מחניך קדוש. מאי איריא גוי ערום אפי' ישראל נמי, לא מיבעי' יש' דאסור, אבל גוי דכת' ביה אשר בשר חמורים בשרם, אימא שפיר דמי קמ"ל. ואימא הכי נמי, אמ' קרא וערות אביהם לא ראו. אלמא אפילו [גבי] בני נח מיקריא ערוה. ודיבור מי אסיר, והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרויהו חשבונות שלמצוה מותר לחשבן בשבת, ואמ' ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת, ואמ' שמואל בר נחמני אמ' ר' יוחנ' הולכין לטיאטריות ולקרקסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין על התינוק(ו)ת לארסה ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, אמ' קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסור חפצי שמים מותרין. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל חשבונות שלמה לך ושלמה בכך מותר לחשבן בשבת. פי' שלמה לך, כגון שיאמר כך צריך לפל' [להוציא] על שדה זו ועל בית זה, שמה לו אצל אותו פל'. ושלמה בכך הם חשבונות שעברו, כך הוצאתי על בית זה ועל שדה זו, דמאי דהוה הוה, ומה לו אצלן.
מתני'. לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירותיו בידו. כלל אמ' אבא שאול, כל שאני רשיי באמירתו רשיי אני להחשיך עליו. פי' לא ישכור פועלים. דכת' ממצוא חפצך ודבר דבר, ואין מחשיכין על התחו' להלך בשבת אלפים אמה ולהחשיך לו שם כדי שיהא קרוב למקום פועלים, או לפרדס (או) להביא פירות משם, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו, אבל מחשיך הוא להיות קרוב לפרדיסו לשמור אותו, ששמירת פירות מותר בשבת, ואגב הכי מביא פירות בידו, שעיקר חשיכתו לא היתה על הבאת פירות אלא על שמירתן, ומתוך כך מביא בידו. כלל אמ' אבא שאול כול', לקמן נפרש לה.
<h2>דף קנ:</h2>
ת"ר, מחשבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות שצריכי'. כיצד, אומ' אדם לחבירו כך וכך פועלי' השכרתי על שדה זו, כך וכך דינ' הוצאתי על דירה זו, אבל לא יאמר כך וכך הוצאתי וכך וכך אני עתיד להוציא. הא גופה קשיא, לא קשיא הא דאיכא אגרא דאגירי גביה, אל יאמר כך השכרתי, שעדין עתיד לפורען ויש לו צורך בהן. והא דליכא אגרא דאגירי גביה.
ת"ר, מעשה בחסיד אחד שנפרצה פרצה בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר שהוא שבת ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלה בו צלף וממנו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פי' מפני שחישב עליה לגודרה נמנע ולא רצה לגודרה לעולם. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל מותר אדם לומר לכרך פל' אני הולך למחר, שאם יש שם בורגנין הולך. פי' כל מעשה שאדם אסור לעשות בשבת אסור לו לומר מעשה פל' אעשה למחר, משום דכת' ודבר דבר, שכמו שהוא אסור לעשות כך הוא אסור לדבר עליו. ולילך לכרך פל' אע"פ שהוא אסור בשבת לצאת חוץ לתחום, מותר לומר לכרך פל' אני הולך למחר על ידי הואיל ואם היו בורגנין, שהן סוכות שלשומרי גנות ופרדסים, עד אותו הכרך ומובלעות בתוך שבעים אמה ושירים, שאין בין כל אחת ואחת שבעים אמה ושירים, (אבל הם חומות בעיר אחת) [הכל הם דומות כעיר אחת] וכל העיר כולה היא לו כד' אמות ויכול לילך שם, גם עכשיו שאין בורגנין והוא אסור לילך, מותר הוא לומר. ואי קשיא, דווק' משו' הואיל, הא לאו הכי אסור, ואם כן יהא אסור לו לומר פועלים אני רוצה להשכיר למחר, שהרי היום אסור להשכירן, והיאך אמרנ' שמותר אדם לומר לחבירו תשכיר לי פועלים למחר. תשובה, כל דבר שיש בו בשבת מעשה אסור לו לומר מעשה פל' אני עושה למחר משום ודבר דבר, ולילך לכרך פל' בשבת מעשה הוא, הילכ' [אסור] היה לדבר ולומר לכרך פל' אני הולך למחר (אני) [אי] לאו משום הואיל, אבל שכירות פועלים בשבת אין בה מעשה, ולא (לא) נאסר אלא משום דכת' ודבר דבר, הילכך בשבת עצמה אסור בדיבו' זה, אבל לומר פועלים אשכיר למחר או שיאמר לחבירו שכור לי פועלים למחר מותר, דדווקא דיבור על מעשה נאסר ולא דיבור על דיבור.
ומביא פירות בידו, ואע"ג דלא אבדיל, והאמ' ר' אלעז' בן אנטיגנס משום ר' אלעזר ביר' ינאי אסור לאדם שיעשה חפציו קוד' שיבדיל. וכי תימא דאבדיל בתפילה, והאמ' רב יהוד' אמ' שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא. ומסיק, אמ' ליה ר' אבא לרב אשי במערבא אמרי המבדיל בין קודש לחול ועבדי צורכין. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרי' המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סילתי. פירש המורה המבדיל בין הקודש לחול להיכירא בעלמא, ללות את המלך, ועבדי' צורכין, ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה, וכל שכן אי אבדיל בתפילה שמותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס. אבל רבינו יצחק זצ"ל [פירש] כלומר אין צריך לומר בין אור לחושך כול', אלא בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול. ואינו נראה לי, דמה זה שאומ' ועבדי' צורכין כיון דהבדלה גמורה עבד ונפק בה ידי חובה ובירך עליה למה לא יעשה כל צרכיו, מה נשאר עוד לעשות, ועוד שלא נאמרה זו המימרא אלא לתרץ מאי דקשיא לן ומביא פירות בידו, ואע"ג דלא אבדיל ואין לו כוס (בידו) [בשדה], ובא זה ר' אבה לתרץ, (ו)[ד]לא בענן הבדלה גמורה אלא היכירא בעלמא.
פיס'. כלל אמ' אבא שאול כול'. אהייא קאי, אילימא ארישא קאי אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, האי כל שאינו זכיי באמירתו, אינו רשיי בחשיכתו מיבעי ליה. פי' אהייא קאי ומשוי האי כללא, אילימא ארישא, דקתני לה תנא קמא לאיסורא וקא אתא אבא שאול לשוויי בה כללא, אם כן כללא דאיסורא הוה ליה למימר כל שאיני זכיי באמירתו, כגון אילו שאינו רשיי לומר לחבירו שכור לי פועלין, או הבא לי פירות למוצאי שבת, אינו רשיי להחשיך עליו מיבעי ליה. ואלא אסיפא קאי, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, האי כל שאני רשיי בחשיכתו, רשיי אני באמירתו מיבעי ליה. פי' ואלא אסיפא קאי, דקאמ' תנא קמא להתירא אבל מחשיך הוא לשמור ואתא איהו ושוי ביה כללא להביא כל כיוצא בהן, האי כל שאני רשיי להחשיך עליו, זכיי אני באמירתו מיבעי ליה, (דהחשכה) [דבחשכה] תנן היתר, באמירה לא תנן [היתר], והיכא תלי תניא בדלא תניא. אהא קאי, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמר לי פירות שבתחומך ואשמור לך פירות שבתחומי. וקאמ' ליה אבא שאול לתנא קמא, מי לא מודית דמותר אדם לומר לחבירו שמר לי פירות שבתחומך ואשמור לך פירות שבתחומי, וקאמ' כל שאני זכיי באמירתו רשיי אני להחשיך עליו. פי' לעולם אסיפא קאי, ודקא קשיא לך אמירה מהיכא (קמא) [קאמר] ליה להיתירא דתלי בה החשכה אהא קאי, דאמ' רב יהוד' כול', אלמא זכיי אני באמירתו, ואבא שאול ותנא קמא כולהו פשיט' להו הא דשמואל, וקאמ' ליה אבא שאול לתנא קמא מי לא מודית בהכי שאתה (מותר) [מתיר] להחשיך, דמותר הוא לומר כדשמואל, אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך, הילכך אמאי נקטת החשכה לשמר לחודה שוי כללא למילתך, ואימ' כל (שאיני) [שאני] זכיי באמירתו רשיי אני להחשיך עליו, דמשמ' מינה [הא ומשמע מינה] מת וכלה דהאי נמי זכיי באמירתו הוא, כדמפר' לקמן, והילכך מחשיכין עליו, וסיפא דקתני מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה אבא שאול היא. כלל לאייתויי מאי, לאייתויי הא דתנ' רבנ' מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. פי' מחשיכין על התחום כדי לצאת חוץ לתחום ולהביא בהמה ולהנהיגה לפניו, וגם ביום השבת נמי אם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, וכיון שהוא זכיי להביאה מחוץ לתחום באמירה, רשיי הוא להחשיך כדי לצאת חוץ לתחום ולהביאה, ואע"ג דתנן הבהמה והכלי' כרגלי הבעלים, הני מילי שלא יוליכנה מי שעירב יותר מאלפים אמה שהיו הבעלים מהלכין, אבל היכא דיצאת חוץ לתחום מאיליה מותר לקרוא לה ולהכניסה, שלא נתנו חכמ' על הבהמה תורת מי שיצא חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואו' לו לך למקום פל', לא מצאת במקום פל' הבא ממקום פל', לא מצאת במנה הבא במאתים. ר' יוסי ביר' יהוד' אומ' ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח. פי' כמו שהוא מותר באמירתו שיאמר בשבת לך למקום פל' מפני מצות הכלה והמת, מותר נמי להחשיך עליו.
<h2>דף קנא.</h2>
מתני'. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן יש', אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון או חפרו לו קבר, יקבר בו יש', אם בשביל יש' לא יקבר בו עולמית. פי' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספיד בהן יש' למוצאי שבת בלא המתנה, אלא אם כן באו ממקום קרוב, אבל אם לא ידענו אם באו ממקום קרוב או ממקום רחוק אל יספד בהן מיד, אלא ימתין בכדי שיביאו מחוץ לתחום ואחרי כן יספוד בהן, כדין כל דבר שעושה הגוי בשבת בשביל יש', שלמוצ' שבת לא יהנו ממנו עד שיעשו. עשו לו ארון לגוי או שחפרו לגוי קבר בשבת יקבר בו יש' למוצאי שבת מיד, כיון דלאו אדעתא דיש' עבדיה, ואם בשביל יש' לא יקבר בו עולמית, כדבענ' למימר טע'. ומדתני הכא גבי קבר עולמית, וברישא גבי חלילין לא תני עולמית אלא לא יספד בהן, ש"מ אינו עולמית, אלא מיד בלי המתנה, אבל בהמתנה כדי שיבואו מחוץ לתחום שרי.
מאי ממקום קרוב, רב אמ' ממקום קרוב ממש, ושמואל אמ' חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. פי' רב סבר אם ראינו שבאו ממקום קרוב, כגון שמת יש' בלילה ובבקר מיד הביא הגוי החלילין מותר להספיד בהן למוצאי שבת מיד, שבודאי לא הביאן מחוץ לתחום אלא ממקום קרוב באו, שהרי הביאן מיד ואין צורך להמתין במוצא' שבת כלל, ולא אמרי' שמא בלילה יצא והלך חוץ לתחום להביאן, וזה שבא מיד בבקר שמא חוץ לחומה לנו, דכולי האי לא מחמרי', אלא תלינן לקולא ואמרי מסתמא בבקר יצאו וממקום קרוב הביאום מיד, ושמואל סבר כיון דאיכא למיחש שמא בלילה יצאו חוץ לתחום ולנו חוץ לחומה חיישי' ומספיקא לחומרא. והיכי דמי באו ממקום קרוב דמתני', כגון שמת יש' בחצי היום ומיד הביא הגוי החלילין, שאין לספק עתה לומר כי מחו' לחומה באו, שמניין ידע שימות שיקדי' ללכת, ומשמת ועד שעה שהביאן אין שיעור לצאת חוץ לתחום ולבוא בכי האי גוונא הוא דשרי, אבל כל היכא דאיכא לספוקי מספקינן ותלינן לחומר'. והיל' כשמואל דדייקי' מתני' כוותיה דתנן בפר"ק דמכשירין. עיר שישראל וגוים דרין בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים רוחץ בה מיד. אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין, מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין. אלמא מספיקא תלינן לחומרא. ומהכא מוכח דמילתא דעביד גוי בשבת על ידי שום מעשה צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשה אותו המעשה, כגון המרחץ, ואם הביא מחוץ לתחום צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיביא מחוץ לתחום, כגון החלילין. אבל אם הביא ממקום קרוב מתוך התחום, אע"פ שהביא דרך רשות הרבים, שהיא חשובה מלאכה גבי יש' אינו צריך להמתין כלל, שמה המתנה צריך בהעברת ארבע אמות ברשו' הרבים או להוצי' מרשות לרשות, ולא אמרי' ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אם הוא אלף אמה או יותר עד אלפים, דאפילו כשבאו מחוץ לתחום לא אמרי' דצרי' להמתין בכדי שיבואו מאותו מקום שהביאם, שאילו הביאם מרחוק כמה מילין אינו ממתין אלא כדי הבאת מיל אחד, שהוא הקרוי איסור גבי יש', הכא נמי לא הוה צריך להמתין אלא כדי העברת ד' אמות ותו לא, שהיא הקרויה מלאכה ולא יותר, הילכך ליכא למימר בה ימתין כלל. תניא בתוספת', גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספד בהן אותו ישראל, אבל יש' (אבל יש') אחר מותר. עשו לא ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל, אבל יש' אחר מותר. פי' למוצא' שבת בלי המתנה. עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו יש', אם בשביל יש' לא יקבר בו עולמית. ואמאי, הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו. פי' אמאי או' לא יקבר בו עולמית, מאי שנא ארון וקבר מכל המלאכות שעושה הגוי בשביל יש', דאמרי' שהן מותרות בכדי שייעשו, וכדתנן גבי מרחץ. ואוקמה עולא בעומד באסרטא. פי' שהיה עומד קברו שליש' בדרך שהיה שם מעבר לרבים, ומפני שהיה הדבר מפורסם לרבים החמירו בו יותר משאר מלאכות. תינח קבר, ארון מאי איכ' למימר. פי' קבר הוא דבר מפורסם, אלא ארון שעושה בביתו מאי פירסום איכא. ואוקמה ר' אבהו במוטל על קברו. פי' כיון שעל קברו היה עושה, שהיה עומד באסטרטא ומפורסם לכל, קנסו אותו חכמ' שלא יהנה מהן לעולם, והוא הדין לכל מלאכות שעושה הגוי ליש' בשבת והיא מפורסמת לרבים יש לאוסרה עליו עד לעולם, כגון שהיו בונין את ביתו בשבת. ומאי דאמרן בפרק קמא וכולן בית הלל מתירין עם השמש, דווקא בביתו שלגוי ובמקום דלא חזו ליה ליש' ולא ידעי לה שהיא מלאכת יש', וכדאמרי' בפרק מי שהפך אמ' שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אמ' רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, אמ' רב משרשיא וכי ליכא מתא נמי דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחולו שלמועד, דשכיחי אינשי דאזלי להתם אסיר.
מתני'. עושין כל צורכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. וקושרין את הלחי, לא שיעלה אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה, לא שיעלה אלא שלא תוסיף. אין מאמצין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש, וכל המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים. ובלבד שלא יזיז בו אבר. פי' שלא יגביה ידו או רגלו ואפי' ריסי עיניו. ומיכן מוכיח שאסור להזיז את האבן בידו אע"פ שאינו מגביהה, שהרי כשמזיז אבר המת אינו מגביהו, שהוא מחובר בגופו שלמת. ושומטין את הכר מתחתיו. כיון שאינו נוגע במת והכר לא נעשה לו בסיס, שלא הניחוהו מת עליו. בשביל שימתין. שיתלחלח מחמת החול ולא יסריח, כדאמ' בלא יחפור שכל דבר מתלחלח קרוי מתונתא. וקושרין את הלחי, אם היה פיו הולך ונפתח. לא שיעלה. ויתחבר ללחי העליון דהוה ליה מזיז אבר, אלא רפוי קושרו, שלא יוסיף לירד יותר. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה. שהן כלים הניטלין, לא לדחוק את השבר ולהעלותה למעלה, דהוה ליה כי בונה, אלא סומכה בלבד, כדי שלא תוסיף לירד. אין מאמצין את המת בשבת לסגור עיניו, מפני שמזיז ריסי עיניו.
<h2>דף קנא:</h2>
עושין כל צורכי המת. כל לאייתויי מאי, לאייתויי הא דתנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניח לו על כריסו כדי שלא תפוח. כגון כלי חרש וכלי זכוכית. ופוקקין את נקביו שלא תיכנס בהן הרוח. ויתנפח או יסריח.
אין מאמצין כול'. ת"ר, המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים. משל לנר שהיה כבה והולך, אדם מניח אצבעו עליו מיד כבה. תניא ר' שמע' בן אלעזר או' תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין, מאי טע' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמר שבתות הרבה, דוד מלך יש' מת אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והיינו דאמ' ר' יוחנן במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
אמ' ר' חנן אסור לישן בבית יחידי, דאמ' ר' יוח' כל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' עשה עד שאתה מוצא ומצוי בידך. פי' שאתה מוצא למי לעשות וממונך מצוי בידך ואתה עומד בכוחך. ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד שלא יגיעו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. ימי הרעה אילו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אילו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. פי' שלא ימצאו עניים לזכות עמהן או להתחייב עליהן אם יקפוץ ידו. תניא רבן גמליאל ביר' אומ' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.
<h2>דף קנג.</h2>
תנן התם ר' אליעזר אומ' שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי יודע אדם באי זה יום ימות, אמ' להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמרה בחכמתו, בכל עת יהיו בגדיך לבנים. שתהיה נשמתך נקייה וטהורה. ד"א, בכל עת יהיו בגדיך לבנים אילו ציציות, ושמן על ראשך לא יחסר אילו תפילין. פי' שיהו בגדיך מלובנים במצות ציצית, אינמי על שם הלבן אינו מעכב את התכלת. ושמן אילו תפילין, דכת' בהו כי שם י"י נקרא עליך. ותניא ר' אליעז' אומ' אילו תפילין שברא', וכת' טוב שם משמן טוב.
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחן על החמור. הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין מתיר את החבלים והשקין נופלין. מאי טע' שרו ליה רבנן למיתב כיסו לנכרי. פי' אע"ג דאמרן בפרקא קמא שכל המלאכות היה מתיר בית הלל עם חשיכ' ליתן לגוי לעשותן היכא דשקיל אגרא, דגוי כי קא עביד אדעתא דגוי קא עביד לנפשיה, הני מילי ליתן לו מלאכה בקבלנות, ולא שיפרש לו שיעשה מלאכתו בשבת, אלא נותן לו סתם והגוי עושה אימתי שירצה ואפילו בשבת, אבל לפרש לו שיעשה מלאכתו בשבת אסור, כדכתבית התם, ויש בו משום אמירה לגוי שבות. ואע"פ שבחול הוא נותן לו כדי שיעשה בשבת אסור, ויש בו משום אמירה לגוי שבות. והכא לגבי כיס א"ע גב דמבעוד יום קא יהיב ליה, ואפילו אי הוה יהיב ליה אגרא אסיר, כל שכן דבחנם קא עביד, דלאו מידי דשקיל עליה אגרא הוא, והיכי שרו ליה רבנן איסור שבות. ומהדר, קים להו לרבנן דאדם מוסר עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאייתויי ארבע אמות ברשו' הרבים. פי' אדם מסכן בעצמו להציל ממונו, כל שכן שלא יעמוד ויפסידנו, הילכך התירו לו שבות דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה. ואי קשיא, ולגבי דליקה אמאי תנן נכרי שבא לכבות אין או' לו כבה ולא שרינן ליה שבות דרבנ' מהאי טע', התם מפני שהוא בהול להציל מפני הדליקה אפי' המותר אסרנו לו, כדאמרי' התם מכדי בהיתירא קא טרח ניציל טפי, גבי מצילין ממנו מזון ג' סעודות. ומהדר מתוך שאדם בהול כול', והמותר אסרנו לו כדי שלא יהא בהול להציל כל שכן האסור, אבל הכא שאינו בהול ליכא למיגזר שמא יעביר בידו ארבע אמות, הילכך התירו לו איסור דרבנן, שאם לא נתיר לו שמא יעבור על איסור תורה. אמ' רבא דווק' כיסו, אבל מציאה לא. פשיט', כיסו תנן, מהו דתימ' דהוא הדין אפילו מציאה נמי והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני, קמ"ל. ומציאה נמי לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה מבעוד יום, אבל אתאי לידו מבעוד יום ככיסו דמיא. פי' לא אתאי לידיה מבעוד יום, אלא ראה אותה בשבת אסור לומר לו לגוי תוליך לי זה בביתי. ומהכא מוכח דכיסו אפילו בשבת מצי למיתב ליה לגוי, אם לא היה עמו מבעוד יום ונזדמן לו לאחר חשיכה, דהא מציאה בשבת בעי למימר ליה ואסיר, מכלל דכיסו כיוצ' בו שרי. איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מאי, כיון דאתי לידיה ככיסו דמיא, או דיל' כיון דלא קא טרח ביה לאו ככיסו דמיא, תיקו.
פיס', אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. טע' דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה, לחמור לא מנח ליה, מאי טע', חמור אתה מצוה על שביתתו, נכרי אי אתה מצוה על שביתתו. חמור שוטה וקטן וחרש מאי, אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מאי טע' דהאי אדם והאי בהמה. פי' אע"ג דבמתני' לא תנן אלא נכרי וחמור, פשיט' ליה לתלמודא דהיכא דליכא נכרי וחמור דיהיב ליה לחרש שוטה וקטן, דהא נכרי איכא איסור' דרבנן ושרו ליה גבי כיס, והם הכי נמי חרש שוטה וקטן כיון דלית בהו אלא איסורא דרבנן שרו. חרש ושוטה לשוטה יהיב ליה, לחרש לא יהיב ליה. פי' דשוטה לית ליה דעת כלל, אבל חרש אית ליה דעתא קלישתא. שוטה וקטן לשוטה יהיב ליה, לקטן לא יהיב ליה.
איבעיא להו חרש וקטן מאי, לחרש יהיב ליה לקטן לא יהיב ליה, דיל' אתי למיסרך, או דיל' לקטן יהיב ליה לחרש לא יהיב ליה, דיל' אתי לאיחלופי בגדול פיקח. איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה. וכיון דלא איפסיקא היל' מאן דעבד כמר עבד, מאן דעבד כמר עבד. ואי קשיא, והתנן לעיל אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליהם, והוינן בה ש"מ קטן אוכל נבילות בית דין מצוין עליו להפרישו, ואמ' ר' יוח' בקטן העושה על דעת אביו [אסור ואע"ג דלא אמר לו אביו], כל שכן הכא דאיהו יהיב ליה לקטן. ותו, דאמרינן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. יש לומר, דבודאי אסור לומר לו לקטן הולך כיס זה בפירוש, מפני שיש בו איסור תורה, ולא התירו איסור תורה לגבי כיס כי אם איסור דרבנן, אלא נותנו לו סתם והוא מוליכו מדעתו, ואע"פ שעכשיו הוא עושה על דעת אביו (אינו אסור אלא מדרבנ') ואסרנו דבר זה בדליקה, קטן העושה על דעת אביו אינו אסור אלא מדרב', דמדאוריית' עד דאמ' ליה בהדיא שיעשה האיסור, ולגבי כיס התירו איסור דרבנן מה שלא התירו בדליקה. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש שוטה וקטן [מאי], אמ' ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמ' לגלותה. מה היא, מוליכו פחות פחות מד' אמות, ואמאי לא רצו חכמ' לגלותה דכת' כבוד אלהים הסתר דבר, דיל' אתי לאייתויי ארב' אמות ברשות הרב'.
<h2>דף קנג:</h2>
פיס'. אם אין עמו נכרי מניחו על החמור, והא הוה ליה מחמר, ורחמ' אמ' ולא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. פי' אי זו היא מלאכה הנעשת על ידי שניהן זהו מחמר, כשהיא טעונה הוא מחמר אחריה והבהמה עושה מחמתו. אמ' רב אדא בר אהבה מניחו על החמור כשהוא מהלך. פי' לאחר שנעקר ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמרן בפירקא קמא גבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין, וכיון דאדם לא מיחייב חטאת כי האי גוונא [כאן] מותר דהכא נמי מלאכה [דכתיב], והאי לאו מלאכה היא. סוף סוף אי איפשר דלא קאי פורתא להשתין ולהטיל גללים, וקא עביד עקירה והנחה. תנא, כשהוא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטלו ממנו. ושמעינן מהכא דגם טילטול הכיס שהוא מוקצה התירו לו, דכל איסור שבות נדחה מלפניו. ואי קשיא, נהי דגבי כיס מצי למיעבד הכי, אבל גבי כל המשוי שקשור עליו בחבלים, כדתנן מתיר את החבלים והשקין נופלין, היכי מצי למיעבד הכי, ואכתי הוה ליה מחמר אחר המשוי. ואין לומר דלא יקרא מחמר אלא בשמטעינה בשבת, אבל בהמה שהיתה טעונה מבעוד יום לא, דהא אמרן בפרק קמא דע' זרה זמנין דזבנין לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמ' ליה גוי נסייה לי ושמעיה לקליה ואזיל מחמתיה. יש לומר, דלא חשיב מחמר אלא בדבר שמשים על החמור על דעת להוליכו בשבת, כגון האי כיס, אבל המשוי שהיה עליה כל היום ולא על דעת שיוליכנו בשבת שם עליה ופגע בו שבת בדרך אין כאן איסור מחמר, דלא אסרה תורה מחמר אלא בדבר שהוא מתכוין להניחו שם עליה ולהוליכו בשבת. וקשיא לי, דהכא מוכח דלא נאסרה מלאכת הבהמה בשבת אלא במחמר אחרי', אבל אם אינו מחמר אחריה שרי, דהא תנן הגיע לחצר החיצונה כול' וכל השבת כולה הניחה להוליך כל המשוי עליה, ואמרי' נמי בבהמתו שלרבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת, ובפרק קמא דע"ז נמי אמרי' ושמעא ליה לקליה ואזלא מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, טע' משום דהוא מחמר אחר בהמתו הא לאו הכי לא מיתסר, והא אמרי' התם גבי אין מוכרין בהמה גסה לגוים גזירה משום שאלה ומשום שכירות, והא כי מוגר לה לגוי או משאיל לה לא קאי יש' בהדה ואפי' הכי מיתסר, ואמרי' נמי התם בן בתירה מתיר בסוס מפני שהגוי עושה בה מלאכה שאין בה חיוב חטאת דקאי לרכיבה ורבנן פליגי עליה, אלמא כל מלאכה שתעשה בהמתו בשבת אע"ג דלא הוי מחמר אחריה אסור. ויש לומר דכל מלאכה שעושה בבהמתו בשבת, כגון שמטעינה בשבת, או שם אותה לחרוש, או לדוש ולטחון, או נותנה לגוי והגוי עושה בה מלאכה בשבת, אע"פ שאינו מחמר אחריה אסור, ועל זה נאמר למען ינוח שורך וחמורך, אבל כל מלאכה שהתחיל בה מבעוד יום והבהמה עושה בשבת מאיליה, זה דומה למאי דאמרי וכולן בית הלל מתירין עם השמש והן נגמרות מאליהן בשבת, ומעשה בהמתו כמלאכה הנעשת מאיליה דמי, ולא אסר הכת' מלאכת הבהמה אלא כשמתחיל בה בשבת בין הוא בין על ידי גוי, שמוסרה לו והגוי עושה בה [מלאכה] בשבת, אבל כשמתחיל בה מבעוד יום אע"פ שעל דעת לעשות בהמתו בשב' הוא מתכוין מותר. אך אם הוא מחמר אחריה דאזלה מחמתיה ואם אינו מחמר אחריה מותר, ומחמר נמי דאסור דוק' כשהטעינה על דעת להוליך בשבת, אבל אם לא נתכון לכך וקדש עליו היום אפי' משום מחמר אין בו, ולפיכך בכיס שהוא מתכוין להוליכו בשבת יש בו משום מחמר, אבל במשוי שלא נתכוון להוליכו בשבת אלא שקדש עליו היום אין בו משום מחמר, נמצא שלא נאסר במלאכת בהמתו אלא כשעושה בה מלאכה בשב', או הוא או על ידי גוי, או אם התחיל בה מבעוד יום על דעת לעשות בשבת ומחמר אחריה בשבת, אבל אם הטעינה מבעוד יום על דעת להוליך בשבת ואינו מחמר אחריה מותר. אינמי אם לא נתכוון שתלך בשבת וקדש עליו היום, ואע"פ שהוא מחמר אחריה מותר.
אמ' רב אדה בר אהבה היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. פי' היתה מונחת לו מבעוד יום וקדש עליו היום רץ תחתיה, דכל זמן שלא עמד לפוש אין כאן עקירה. ודוק' רץ, אבל סגויי קליל קליל לא, מאי טע' כיון דלית ליה היכירא דיל' אתי למיעבד עקירה והנחה. סוף סוף כי מטי להתם היכי שדי לה, אי איפשר דלא קאי פורתא וקא מעייל מרשו' הרבים לרשו' היחיד, דשדי ליה כלאחר יד. פי' שלא כדרך זריקה, שמשליכה אחורי כתיפיו.
<h2>דף קנד:</h2>
פיס'. הגיע לחצר החיצונה כול'. אמ' רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, ומתיר החבלים והשקין נופלין. והתנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת. פי' וכלי זכוכית ניטלין הן. ואוקמה בקרני דאומני, דלא חזו ליה. פי' מקיזין ומוציאין בהן דם. והא קא מבטל כלי מהיכנו. פי' דקרני דאומני הם מוקצין מחמת חסרון כיס, דקפדי עליהו שלא ישברו, (ואפי' ר' שמעון מודה במוקצה מחמת חסרון כיס דקפדי עלייהו שלא ישברו) ואפילו ר' שמע' מודה במוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלן ואפי' לצורך מקומן. ומהדר, בשליפי זוטרי. פי' משואות קטנים, ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שנייה, וכן עד שמגיעין לארץ. אבל אי הוו שליפי רברבי, שאינו יכול לשמוט כרים מתחתיהן, אסור לבטל כלי מהיכנו. ואי קשיא, נימ' דכרים וכסתות נעשו בסיס לדבר האסור, ויהא אסור לטלטלן, דהא מניח מדעת הוי, ובמניח אמרי' גבי מעו' שעל הכר דנעשה בסיס לדבר האסור, ואסור לנער הכר, והכא נמי יהא אסור לשמוט הכר מתחתיהן, ואין לומר דלא יקרא בסיס אלא כשמניח מבעוד יום, אבל כשמניח בשבת לא, דהא (אמרי') בפרק כירה מותבינן למאן דאמ' אין מבטלין כלי מהיכנו מחבית שלטבל שנשברה שמביא כלי ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, וכן מנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, וכן מכופין את הסל לפני האפרוחים, וכל אלה בשבת מניחן וקרי להו ביטול כלי מהיכנו, ולא אמרי' שאם יצטרך לכלי ישפכנו במקום אחר, שכיון שהניח הטבל לתוכו בשבת נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. תשובה, התם אע"פ שהניחן בשבת, על דעת לעמוד שם הניחן ולא לפי שעה, והילכ' נעשו בסיס לדבר האסור, אבל הכא לפי שעה הניח הכרים שלא ישברו בעת נפילתן ולא שיעמדו עליהן כל היום, הילכך מותר לשומטן. ומזו השיטה מוכיח דהיל' כרב חסד', דאמ' לעיל בפרק כירה אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תישבר, דקסבר כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, אבל להניחו תחתיה לא, דאין מבטלין כלי מהיכנו, ולא כר' יוסי דאמ' התם כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר, דקסבר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת.
תניא, היתה טעונ' טבל ועששיות מתיר החבלים והשקין נופלין. פי' ואע"ג דאמרן בפרק כירה טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותיקנו מתוקן, הני מילי ליתן כלי תחתיו, למאן דאמ' אין מבטלין כלי מהיכנו חשבינן ליה כמתוקן, אבל לטלטל איהו גופיה עד דלא מיתקן מוקצה הוא. תניא, ר' שמע' בן יוח' או' היתה בהמתו טעונה שליף שלתבואה שלטבל מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאיליו. מעשה בבהמתו שלרבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת ומתה. והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין, כשהדביש, ולמאי חזי לכתושא דגמלי. ויתיר החבלים והשקין נופלין, מצטרו זיקי, ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן. מיטנפי ומבטל כלי מהיכנו. שלא יהיו ראויין לאותו היום לכלום. וליתי צער בעלי חיים דאורייתא ולידחי דרבנן. פי' כדאמר רב יהוד' לעיל בפרק מפנין. קסבר רבן גמליאל צער בעלי חיים דרבנן. פיר' ובמקום פסידא דלא ליצטרו זוקי לא גזור רבנן. ובשילהי פרק אילו מציאות אמרי' דהויא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן, דרבנן סברי צער בעלי חיים דאוריית', ור' יוסי הגלילי סבר דרבנן, וכן רבן שמעון בן גמליאל, והיל' כרבנן ולא כיחידאי, כל שכן דרב יהוד' דסבר דהוא מדאוריית', וליכא שום אמורא דפליג עליה.
אביי אשכחיה לרבה דהוה קא משפשף ליה לבריה אגב' דחמרא, אמ' ליה והא קא משתמש מר בבהמה, אמ' ליה צדדין נינהו וצדדין לא גזרו רבנן. ומסיק תלמודא, והיל' צדדין אסורין צידי צדדין מותרין. פי' לתלות שום דבר בצידו שלאילן אסור, דקא משתמש בצדדין, אבל אם היה יתד תקוע בצידו שלאילן מותר להשתמש בו, דהוה ליה יתד צדי צדדין.
<h2>דף קנה.</h2>
אמ' רב אשי השתא דאמ' צדדין אסורין, האי דרגא דמידליא לא נותבה עילוי דקלא אלא נותבה אגווזא לבר מדקלא, וכי מותיב כרעיה לא נותביה עילוויה גווזא, אלא נותביה אקניס לבר מגווזא. פי' אילן שבחצר ורוצה לסמוך הסולם על צידו לעלות בו בעליה, אל יסמוך הסולם על צידו שלאילן, שכיון שהסולם שהוא עולה ויורד בו סמוך על צידו שלאילן הוה ליה כאילו משתמש בצידו שלאילן, אלא יתקע יתד בצידו שלאילן ויסמוך הסולם שם, דהוה ליה משתמש ביתד שהוא צידי צדדין, וכשעלה למעלה ורצה לדרוך בראש הסולם כדי שיעלה בעלייה אל ידרוך על אותו היתד, שכיון שהיתד הוא תקוע בצד האילן כשדורך עליו כאילו [משתמש] בצידו שלאילן דומה, אלא יניח רגלו על שליבות הסולם, שהסולם הוא סמוך על היתד שהוא צידי צדדין.
מתני', מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין. אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, ור' יהוד' מתיר בחרובין לדקה. אמ' רב הונא הן הן פקיעין הן הן כפין (תרי), פקיעין תרי כיפין תלתא. זראין דארזא, והכי קאמ' מתירין פקיעי עמיר ומפספסין והוא הדין את הכיפין, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר. אמ' עולא מאי טע' דרב הונא, קסבר שוויי אוכלא לא משוינן, למיטרח באוכלא טרחינן. פי' פקיעי עמיר הן זנבות השבלים והן הן הכיפין, אלא שהפקיעין הן קשורין בשני ראשיהן, והכיפין הן קשורין בשני ראשיהן וגם באמצעיהן, ובין קשורין ובין מותרין הבהמה אוכלת אותן, וכדי לענגה מתירין אותן לפניה כדי שיהו נוחין לה, וגם מפספסין אותן, דהיינו מפזרין אותן לפניה כדי שתריח ריחן ותאכל אותן בתאוה. וזירין הן ענפי הארז. ומלקטין אותן להסקה, וכשהן לחין הן מאכל בהמה, ובעוד שהם קשורין וכפותין ביחד אינן מאכל בהמה עד שלא יתיר אותן ויפספס אותן, וכיון שההתרה שלהן והפספוס שלהן הוא שוויי אוכלא אסיר דשוויי אוכלא לא משוינן, דמיחזי שמתקן אוכלין בשבת, אבל ההתרה והפספוס שלפקיעי עמיר ושלכפין, שהן לתענוג בהמה מותר, דמיטרח באוכלא טרחינן. וכך מתפרשת המשנה, מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ומפספסין את הכיפין. פי' וגם הכיפין נמי מותרין ומפספסין, שאע"פ שהן קשורין בג' קשרין אוכלי בהמה הן, ואין מתירין ומפספסין אותן אלא לעונג בהמה. אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר. דשוויי אוכלא לא משוינן. ורב יהוד' אמ' הן הן פקיעין הן הן זירין, פקיעין תרי, זירין תלתא וכיפין דארזא, והכי קאמ' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל לא מפספסין, וכיפין פספוסי נמי מפספסין, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר, אמ' רבא מאי טע' דרב יהוד' קסבר שוויי אוכלא משוינן, מיטרח באוכלא לא טרחינן. פי' מתירין פקיעי עמיר דהוא שוויי אוכלא, שכל זמן שהן קשורין אינה אוכלת אותן, ודווקא מתירין אבל לא מפספסין, שהפספוס הוא מיטרח באוכלא, ומפספסין את הכיפין, שהן ענפי הארז, שבלא הפיספוס אין הבהמה אוכלת אותן, והוה ליה שוויי אוכלא. אבל לא את הזירין עונה על הפספוס, שאע"פ שהן קשורין בשלש' קשרים אינן צריכין פספוס כי אם התרה, הילכך מתירין אותן דהוא שוויי אוכלא, אבל לא מפספסין אותן דהוא מיטרח באוכלא. ונראה לי שהלכה כעולא, דשוויי אוכלא בשבתא לא משוינן, שנראה שעכשיו הוא מתקן אוכלין והוה ליה כעובדין דחול.
פיס'. אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה. פי' שחת היא תבואה שעדיין לא עלתה בשבלים, וקוצרין אותה ומאכילין אותה לבהמה, ואחרי כן מצמחת ומעלה שבלים. וקתני שחת דומיא דחרובין, מה חרובין דאקישי אף שחת נמי דאקישא ומשכחת לה בעילי זוטרי. שאין יכולין לוכל בלא ריסוק, והריסוק היא להן שוויי אוכלא, ומשום הכי אסו'. ור' יהוד' מתיר בחרובין בדקה, יש לומר מפני שהדקה שיניה דקות ואינה יכולה לוכל כלל התירו לה לשוויי אוכלא, משו' דלאו סגי דלא הכי שאינה יכולה לאוכלן כלל, ואם אין לו אלא חרובין מה יעשה תמות, הילכך קסבר ר' יהוד' דהתירו לה הריסוק, אע"פ שהוא שוויי אוכלא. אבל לגסה לא, שאע"פ שהן קשין אוכלת היא על ידי הדחק.
<h2>דף קנה:</h2>
מתני'. אין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין. אין ממרין את העגלים, אבל מלעיטין אותן. ומהלקטין לתרנוגלין, נותנין מים על גבי מורסן, אבל לא גובלין. אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנוגלין ולפני יוני הירודיסיות. מאי אובסין, אמ' רב יהודה אין עושין לה אבוס במיעיה. פי' כל כך מאכילה בעל כורחה, עד שעושה מעיה כאבוס מרוב המאכל. אמ' רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלא כורא ואטענה כורא. פי' כפי משאו שלגמל האכילו בעל [כורחו], כור אחד הטעינו וכור אחר האכילו, כדי שלא יהא צריך להאכילו בכל מקום, אלא הוא מעלה גרה וניזון ממה שבמיעיו. ולא דורסין הוא על ידי כלי, שתוחב המאכל לתוך פיה ועל ידי כלי מבליעו בתוך מיעיה, והוא פחות מאובסין, אבל מלעיטין הלעטה היא ביד ואינה בעל כורחה אלא הוא משים בפיה והיא בולעת מאיליה.
אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן. אי זו היא המראה ואי זו היא הלעטה. אמ' רב יהודה המראה במקום שאינה יכולה להחזיר, הלעטה במקום שיכולה להחזיר. פי' בין זו ובין זו ביד הוא, אלא שהמראה הוא שתוחב לה המאכל בידו בפנים מבית הבליעה, שאם רוצה הבהמה להחזירו בחוץ אינה יכולה. והלעטה שנותנו לתוך פיה, שאם רוצה הבהמה להחזירו בחוץ היא יכולה וכשבולעה מרצונה בולעתו. תניא כוותיה דרב יהודה, אי זו היא המראה ואי זו היא הלעטה, המראה מרביצה ופוקס את פיה ונותן לה מים וכרשינין בבת אחת. פי' משים חכה בפיה שלא תוכל לסותמו, ונותן בידו לתוך פיה מים וכרשינין בבת אחת, והמים מורידין את הכרשינין ומבליעין אותן לפנים מבית הבליעה בעל כורחה, וזהו במקום שאינה יכולה להחזיר דאמ' רב יהוד'. הלעטה, מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונתנין לה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן. פי' כיון שאינו מרביצה אלא היא עומדת, וגם אינו פוקס את פיה, אינו יכול לתחוב הכרשינין לפנים מבית הבליעה ויכולה היא להחזיר, וכשבולעת מרצונה היא בולעת.
פיס'. ומהלקטין לתרנוגלין. תניא, מהלקטין לתרנוגלין ואין צריך לומר שמלקיטין. ואין מלקיטי' ליוני שובך ויוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי מלקיטין ומאי מהלקטין, מהלקטין דספי להו בידיה, מלקיטין דשדי קמיהו. פי' מהלקטין הוא דספי להו בידיה ובמקום שיכולה להחזיר, שאינו (מכריסן) [מכריחן], אבל יוני שובך ויוני עליה, אפי' מישדא קמייהו נמי לא. מפני שאין מזונותן עליך, והיינו דתנן אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, שאין מזוניהן עליך [אבל נותנין לפני אוזין ותרנגולים ולפני יונים דורסיות שמזונותיהן עליך]. דורסיות נקראין על שם מקומן, והן גדילין בבתים. נותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין. פי' המורסן אם הוא שרוי במים אוכלין אותו התרנוגלין והשוורים, אבל אם אינו שרוי אוכלין אותו כי אם בדוחק, ומותר ליתן עליו מים, אבל לא שיגבל שיערב וימרס בידיו או בכלי על ידי תרווד.
אמ' אביי בעאי מיניה מרב יוסף מתני' מני, ואמ' לי ר' יוסי ביר' יהוד' היא, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב ר' יוסי ביר' יהוד' אומר אינו חייב עד שיגבל. פי' סבר ר' בנתינת מים בלבד חייב חטאת משום לש, דנתינת מים בלבד זו היא לישתה. ור' יוסי ביר' יהוד' סבר לא הויא לישה עד שיגבל, שיערב הקמח עם המים, והכא נמי לגבי מורסן לא הויא נתינת מים בלחוד גיבול, ומשום הכי שרי ר' יוסי. אמ' ליה אביי ודיל' לא היא, עד כאן לא קאמ' ר' יוסי ביר' יהודה התם אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל הכא בנתינת מים סגיא. פי' דוקא בקמח דבר גיבול הוא, שלשין אותו ועושין ממנו עיסה, פליג ר' יוסי דנתינ' מים לא זהו גיבולו, אבל מורסן שאין עושין ממנו עיסה יש לומר דמוד' ר' יוסי דנתינת מים בלבד היא גיבולו, ולעולם מתני' מני. אמ' ליה לא סל' דע', דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי [רבי] ר' יוסי ביר' יהוד' או' נותנין מים למורסן. פי' מדלא קתני חיוב חטא' גבי מורסן כדקתני לגבי קמח, ש"מ דאין חיוב אלא גבי קמח דהוא בר גיבול ועושין ממנו עיסה, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא, שאין עושין ממנו עיסה, אין בגיבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן, דגזרי' גיבול דמורסן אטו גיבול דקמח. ור' דקסבר דבנתינת מים על גבי קמח חייב חטאת, הוה גזר נתינת מים דמורסן אטו נתינת מים דקמח. ור' יוסי ביר' יהוד' דקסבר דבנתינת מים דקמח ליכא חיוב חטאת עד שיגבל, ליכא למיגזר בנתינת מים דמורסן, ומשום הכי קאמ' נותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין, דגזרינ' גיבול דמורסן אטו גיבול דקמח דאית ביה חיוב חטאת, ולעולם מתני' ר' יוסי ביר' יהודה היא. וכיון דסתם לן תנא כר' יוסי ביר' יהודה היל' כוותיה, דקיימלן מחלוקת דבריית' וסתם מתני' הל' כסתם.
ת"ר, אין גובלין את הקלי, ויש או' גובלין את הקלי. פי' קלי הוא קמח שלתבואה שנתייבשה כשהיא כרמל בתנור, ואותו קמח [הוא] מתוק ונקרא קמחא דאבשונא, ועושין ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו, ואין עושין ממנו עיסה, שאינו בר גיבול לעשות ממנו ככרות, ואין בגיבולו אלא איסור דרבנן, שיש לגזור משום גיבול דקמח. מאי יש אומ', רב חסדא אמ' ר' יוסי ביר' יהודה היא, והני מילי והוא דמשני. פי' ר' יוסי ביר' יהודה היא, דלא אסר נתינת המים במידי דלאו בר גיבול, כי אם הגיבול משום גזירה ומדרבנן, והכא על ידי שינוי שרי, דאילו לר' לא מהני ביה השינוי, דבנתינת מים בלחוד הוה אסר, ובנתינת מים לא שייך שינוי דבכל מידי דיהיב אורחיה הוא. הילכך לא שרי על ידי שינוי. אלא ר' יוסי ביר' יהודה היכי משני יד על יד. פי' מעט מעט הוא מגבל ואוכל, ואל יגבל הרבה ביחד, דגזרי' אטו גיבול דקמח, ושוין שבוחשין את השתית, ושותין זיתום המצרי. פי' מערבין קמח הקלי עם שמן ומים ומלח בתרווד שאין זה גיבול, ושותין משקה הנקרא זיתום המצרי, כדאמרי' באלו עוברין בפסח, ואע"ג דלרפואה הוא, יש בני אדם ששותין אותו בלא רפואה, ותנן כל המשקין שותה אדם לרפואה. והא תניא אין בוחשין את השתית, לא קשיא הא ברכה והא בעבה. פי' אם היא עבה נראת כמו לישה ואסיר מדרבנן משום גזירה, ואם היא רכה נראת כמו משקה ולא דמיא ללישה. והני מילי דקא משני. פי' שלא יעשה כמעשה חול. היכי משני, אמ' רב יוסף בחול נותנין את החומץ ואחר כך נותנין את השתית, ובשב' נותנין את השתית ואחר כך נותנין את החומץ. לוי בריה דרב הונ' אשכחיה לגבלא דבי נשא דהוה גביל וספי לתורי. פי' היה גובל המורסן לשוורים על ידי שינוי, כדבענן למימ' לקמ'. בטש ביה. [פי'] בעט בו, דהא לכולי עלמ' ולא גובלין תנן. אתא אבוה אשכחיה, אמ' ליה הכי אמ' אבוה דאימך משמיה דרב, ומנו ר' ירמיה בר אבא, גובלין ולא מספין, ודלא לקיט בלישניה מלקטין לה, והני מילי והוא דקא משני. פי' אע"פ שגיבול המורסן הוא אסור, אינו אסור אלא מדרבנן כדאמרן, ועל ידי שינוי שרי כר' יוסי, דאי לר' מנתינת מים בלחוד מיתסר. ולא מספין לשוורין להאכילן בידים, אבל אם הוא עגל קטן דלא לקיט בלישניה שעדיין לא למד לוכל מלקטין ליה בידים. היכי משני, אמ' ליה רב יימר בר שלמיה משמי' דאביי שתי וערב. והא לא מיערב שפיר, אמ' רב יהודה מנערו לכלי אחר. פי' מוליך בו את הכף שתי וערב, אבל לא ימרס ואחרי כן מנערו לכלי אחר, ובאותו העירוי יתערב. כתוב אפינקסיה דזעירי אמרית קדם ר' מהו לגבל, אמ' לי אסור. פי' ר' לטעמי', דאסר מנתינת המים, אבל ר' יוסי ביר' יהוד' שרי על ידי שינוי כדאמרן, והל' כוותיה, דסתים לן תנא כוותיה. מהו לפרק, אמ' ליה מותר. פי' אם היה במורסן מגובל מאתמול מהו לפרקן לכלי אחר לתת לפני הבהמה, אמ' ליה מותר. פי' ולא אמרי כשהוא מפרקו ומערה אותו לכלי אחר הוא מתגבל יותר, דכולי האי לא אסר ר'. אמ' רב מנשה חד מקמי חד תרי קמיה תרי שפיר דמי, אבל תלתא קמי תרי לא. פי' מידה אחת שהיה רגיל ליתן בחול לפני בהמה אחת יתן בשבת, וכן תרי לקמיה תרי, אבל לא יתן שלשה מידות לפני שנים, שאסור לטרוח בשבת ליתן לפניה יותר מכדי מאכלה. ורב יוסף אמ' אפי' קב ואפי' קביים. פי' כל מה שרוצה יתן לפני בהמתו, ואין שיעור בדבר, והיל' כוותי'.
<h2>דף קנו:</h2>
מתני'. מחתכין את הדילועין לפני בהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים. ר' יהוד' אומ' אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. פירש המורה מחתכין את הדילועים התלושין, ומיהו סתמיי' לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם, ומשמ' מדבריו דדילועין הן מוקצין כמו הנבילה, דכי היכי דאמרי' בנבילה דסתמה לאדם קיימא ולא לכלבים. ופליג עליה ר' יהוד' למימ' [דמוכן] לאדם לא הוי מוכן לכלבים, הם הכי נמי פליג בדילועין, דכיון דסתמייהו לאדם קיימי ולא לבהמה מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, ואינו נראה לי שיש תורת מוקצה בדילועין, דליכא מידי שחזי לאדם ולא חזי לבהמה. שהרי הפת סתמה לאדם קיימא, ואילו רוצה לתת פתו לכלבו כלום אסר ר' יהוד'. ולא אמרי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, אלא בכל מידי דבין השמשות הוי חזי לאדם ובפלגו דיומא אידחי ליה מאדם ולא חזי אלא לבהמה, כגון נבילה שנתנבלה בשבת וכגון מעיא דאסרוח בשבת, דכיון דהשתא לא חזו לאדם מוקצין הוו לבהמה, ולא אמרי' כיון דבין השמשות הוי מוכן לאדם יהא מוכן לכלבים, ואע"ג דהשתא אידחו מאדם לבהמה יהו מוכנין, אלא אמרי' מוכן לאדם לא הוי מוכן (לכלבים) [לבהמה], וסתמייהו בין השמשות לאדם קיימי ולא לבהמה, אבל מיהו כל זמן דחזו לאדם ליכא מאן דאסר, דלא מצי למישדינהו לבהמה. הילכך הני דילועין אע"ג דסתמיהו לאדם קיימי, מצי למישדינה לבהמה, ולא נקט להו תנא משום מוקצה אלא לאשמועי' דמיטרח באוכלא טרחינן, ומותר לחתוך הדילועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים כדי שיהא נח להן לאכלן, ומפני שאין מוקצה לר' שמע' לא חילק דבריו בנבילה, אלא היה מתיר בכל נבילה ואע"פ שנתנבלה בשבת, ור' יהוד' דאית ליה מוקצה פליג עליה בנבילה שנתנבלה בשבת, אבל בדילועי' לא פליג עליה, שאין עליהן דין מוקצה, דליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה.
איתמר, ער"ל, אמ' הלכה כר' יהודה. שז"י, אמ' הל' כר' שמעון. עולא אמ' הל' כר' יהוד', ואף רב סבר הל' כר' יהודה. מדכרכי דזווי, רב אסר ושמואל שרי. פי' כדאמרן בפר' קמא. ואף לוי סבר הל' כר' יהוד', דלוי כי הוו מייתו ליה טריפה ביומא טבא למיחזייה לא הוה קא חזי לה אלא אקיקלתא, אמ' אי משתכחא טריפה אפי' לכלבים לא חזיא. פי' דעד השתא הוית קיימא לאדם, והשתא אידחי מאדם ולא חזיא אלא לכלבים והויא לה נולד, דמוכן לאדם לא הוי [מוכן] לכלבים. ושמואל סבר הל' כר' שמע'. מדכרכי זווי, דרב אסר ושמואל שרי. ואף זעירי [סבר] כר' שמע', דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה, ותירגמה זעירי בבהמת קדשים. טע' דבהמת קדשים, הא דחולי' הכי נמי דשריא, וכן אמ' ר' יוח' הל' כר' שמעו'. ומי אמ' ר' יוחנ' הכי, והאמ' ר' יוח' הל' כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. ר' יוח' ההיא כיר' יוסי ביר' יהודה מתני לה. פי' שהיה מסיים בה דברי ר' [יוסי ביר'] יהודה, ולאו סתמא היא.
<h2>דף קנז.</h2>
תנן, מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצי' שבמוקצ'. פי' מוקצה הוא רחבה שאחורי בתים, שאדם מקצה אותה להכניס שם עצים לאוצר בעבור ימות הגשמים, וערימת התבן מוקי לה בפרק המביא בתבנא סריא ואית בה קוצי, דלא למאכל בהמה חזי ולא לעשות לבינים ממנה ולא קאי אלא להסקה, ואין אדם מכין מן התבן אוצר להסקה, ולהכי שרי. אבל אם היה מאכל בהמה, או דלית ביה קוצי דקאי ללבינים, היה חשוב אוצר ואסור להסתפק ממנו ביום טוב אם לא התחיל בו מן החול. ומתרץ, התם באשוחי וארזי, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו, ואפי' ר' שמע' מודה. פי' ארז זכר וארז נקבה העומדין לבניין ודמיהן יקרים, ורישא אפי' בתבן הראוי לבהמה, שעשאן אוצר לימות הגשמים מותר, דלר' שמע' לית ליה מוקצה.
ת"ש, אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. פי' האי דתני משקין אורחא דמילתא [נקט] שהיו משקין אותה בשעת שחיטה משו' סירכא דמשכא, שלא יהא העור נסרך על הבשר ויהא נוח להפשיטו, והמדבריות שהם מוקצות אסור לשוחטן. ומהדר, ר' יוח' סתמא אחרינא אשכח, דתנ' בית שמי או' מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובית הלל או' מנער את הטבלא כולה ומנערה, ואמ' רב נחמ' אנו אין לנו אלא בית שמי כר' יהוד' ובית הלל כר' שמע'. פי' ומשו' הכי לא תני בעידיות גבי קולי בית שמי ו[חומרי] בית הלל, דהכא נמי בית הלל הוא דמקילין וסביר' להו כר' שמעו', שאע"פ שהקליפין ועצמות נעשו היום מאכל בהמה, והוו להו נולד, היו מתירין בית הלל להגביהן מעל השולחן בידיו, ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא משום דקתני לה [בלשון] בית הלל, שהל' כמותן בכל מקום, ומשו' הכי פסק ר' יוח' הל' כר' שמע'. וקשיא לי, דלעיל בפרק כירה אמרי' כי אתא רב יצחק בר יוסף אמ' ר' יוח' הל' כר' יהודה וריב"ל אמ' הל' כר' שמע', ואמרינן נמי התם ר' אבהו כי מיקלע לאתריה דר' יוחנ' לא הוה מטלטל שרגא, וכי מיקלע לאתריה דר' יהוש' בן לוי הוי מטלטל שרגא. מה נפשך, אי כר' יהוד' סבירא ליה ליעביד כר' יהוד', אי כר' שמע' סביר' ליה ליעביד כר' שמע'. לעולם כר' שמע' סבירא ליה, ומשו' כבודו דר' יוח' לא הוה מטלטל. ואמרי' מי אמ' ר' יוח' הכי, והאמר ר' יוח' הל' כסתם משנה, ותנן המיכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה ואינה נמדדת עמה ואינה מצלת עמה באהל המת ואין גוררין אותה [בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא ואע"ג דהוי עליה כל] בין השמשות. אמ' ר' זירא תהא משנתינו בשלא היו עליה כל(י) בין השמשות מעות, כדי שלא לשבר דבריו שלר' יוחנן, אלמא ר' יוח' כר' יהוד' סבירא ליה, והכא היכי פסק הל' כר' שמעון. ונראה לי לתרץ דבתרי מוקצה פליגי ר' יהוד' ור' שמע', במוקצה לאכיל' ובמוקצה לטילטול. מוקצה לאכילה הוא מידי דחזי השתא או לאדם או לבהמה, ולא הוה חזי ליה בין השמשו', דר' יהוד' סבר כיון דלא חזי ליה בין השמשות מוקצה הוא ואסור, ור' שמע' דלית ליה מוקצה שרי, כגון לשחוט את המדבריות ביום טוב, וקורה שנשברה ביום טוב להסיקה תחת תבשילו, ואע"ג דהשתא חזו לאדם, כיון דלא הוה חזי ליה בין השמשות מוקצה הוא ואסיר לר' יהוד', ולר' שמע' שרי, אינמי בהמה שנתנבלה בשבת וגרעיני תמרים ושיער שלאפונים וכיוצא בהן דחזו השתא לבהמה ובין השמשות לא קיימי לבהמה. ר' יהוד' אוסר ור' שמע' שרי, כל אלה הן מוקצין לאכילה. ומוקצה לטילטול הן כלים שמלאכתן לאיסור, דר' יהוד' לא שרי לטלטולינהו אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, כדאמ' רבא, וכדאוקימנה לעיל דרבא כר' יהוד' סבירא ליה, אבל לטלטולינהו מחמה לצל או מזוית לזוית כדי לשומרן אסור, ור' שמע' דלית ליה מוקצה שרי אפי' מחמה לצל. ור' יוח' במוקצה לטילטול סבירא ליה כר' יהו', משום דכל סתמי דשבת אתיין כר' יהוד', דתנן אין ניאותין ממנו לפי שאינה מן המוכן, בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן, הקש שעל גבי המיטה לא ינענענו בידו, ושאינן ניטלין מתיר החבלים והשקין נופלין, נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, אלמא כל כלים שמלאכתן לאיסור דווקא לצורך גופן מטלטלין אותן, והוא הדין לצורך מקומן כדאמ' רבא, אבל מחמה לצל לא. ובמוקצה לאכילה סבירא ליה כר' שמע' דסתם לן תנא כוותיה, כדאמרן, דקתני לה בלשון בית הלל. ומשום הכי התם דפסק הל' כר' יהודה מקשי' ליה מסתמא דמיכני ופירקה, ולא מקשי' ליה מהני מגביהין מעל גבי השולחן עצמות וקליפין ושיער שלאפונים, מפני שהן מוקצה לאכילה, ובמוקצה לאכילה לא פסק ר' יוח' הלכה כר' יהוד'. והכא נמי דפסק הל' כר' שמע' מקשי' ליה מסתמי דיום טוב, מקורה שנשברה ביום טוב, ומאין שוחטין המדבריות, דהוו מוקצה לאכילה, ומשו' דר' יוח' לא מפלג בין שבת ליום טוב מקשי' ליה מסתמי דיום טוב, דמוכחי כר' יהוד' ואע"ג דמוקצה לאכילה ופרקינהו, אבל מהני סתמי דשבת לא מותבי' ליה, משום דהוו מוקצה לטילטול, ור' יוח' לא פסק כר' שמע' אלא במוקצה דחזי לאכילה, וקיימלן רב ושמואל ור' יוח' הל' כר' יוח', כל שכן הכא דקאי שמואל כוותיה דר' יוח', הילכ' בכל מוקצה דחזי לאכילה בין לאכילת אדם בין לאכילת בהמה הל' כר' שמעון דשרי. ורב נחמן פסק בשמעתא קמייתא דביצה בשבת כר' שמעו', וביום טוב הל' כר' יהודה, ואמ' בשבת דסתם לן תנא כר' שמע' מוקים להו לבית הלל כר' שמע', וביום טוב דסתם לן תנא כר' יהוד' מוקים להו לבית הלל כר' יהודה, וההוא מוקצה לאכילה ולא מוקצה לטילטול, דהיינו מחתכין את הנבילה לפני הכלבים, ואע"ג דפליג ר' יהוד' בסיפ', כיון דתני רישא בסתמא סתמ' חשיבא ליה לרב נחמן. ומעבירין מעל גבי השולחן עצמות וקליפין, שהן מוקצה לאכילה, אוקמה כבית הלל, וביום טוב סתם כר' יהודה, בקורה שנשברה ביום טוב. ובאין משקין את המדבריות, אע"ג דמוקצה לאכילה נינהו, סתם לן כר' יהוד', אבל במוקצה לטילטול לא פסק בשבת כר' שמע', ומשום הכי לא אותבי' ליה מכל הני סתמי דשבת דלעי' דאתיין כר' יהוד', משום דהן מוקצה לטילטול דלא חזי לאכילה, ואע"ג דר' יוח' לא אפלג בין שבת ליום טוב, אלא הכל היה מתיר, קיימלן בהא כרב נחמן, דהוא [בתרא] דמפלגה ואמ' דווק' בשבת שרי, אבל ביום טוב אסיר. ואע"פ שאנו מקילין כאן במוקצה לאכילה יותר ממוקצה לטילטול, ובפרק מפנין אמרי' דרב הונא במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה ובמוקצה לטילטול סבר לה כר' שמע', לא קשיא דרב הונא במידי דבעי למיכליה הוה מחמיר טפי ובעי הכנה, אבל בטילטול בעלמ' לא הוה מחמיר. ואין להקשות מאמורא לאמורא, ואע"ג דתנא דידן חזינן ליה דסתם במוקצה לטילטול כר' יהודה ובמוקצה לאכילה כר' שמעו', לא חייש רב הונא לסתמי אלא במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהוד' ובמוקצה לטילטול כר' שמע'.
פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמ' הל' כר' שמע' בכולה שבת, לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו נר ישן. פי' הל' כר' שמעון בכולה שבת, שבא להתיר כלים שמלאכתן לאיסור, כגון קורנס ומגירה ומחט וכיוצא בהן, שרשיי לטלטלן אפי' מחמה לצל, חוץ מנר ישן שיש בו שני איסורין, אחד שמלאכתו לאיסור שאין משתמשין בו תשמיש אחר כי אם להדליק, ועוד שהוא מיאוס, ובמוקצה מחמת מיאוס אין הל' כר' שמע', וכל שכן נר שהדליקו בה באותה שבת דאיכא תלתא, מלאכתו לאיסור, ומיאוס, וגם מוקצה מחמת איסור, שכל זמן שהוא דולק בין השמשות אסור לטלטלו שמא יכבנו. וחד אמ' אפי' מוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר' שמעון, לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת. פי' כשאמ' נמי משמע שהתיר כלים שמלאכתן לאיסור, כגון קורנס ומגירה ומחט, ועוד הוסיף להתיר גם נר ישן, ולא אסר אלא נר שהדליקו בה באותה שבת, קיימלן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינ' הל' כדבר' המיקל. הילכך אפי' נר ישן דאיכ' למימר תרתי, מלאכתו לאיסור ומוקצה מחמת מיאוס, מותר, וכל שכן כלים שמלאכתן לאיסור ולא מאיסי, כגון קורנס ומגירה וכיוצא בהן, דשרו אליבא דתרויהו. וכיון שאמ' רבא בפרק כל הכלים דכלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן ולצורך מקומן מותרין, אבל מחמה לצל לא, ההיא אליבא דר' יהודה קאמ', ורבא כר' יהוד' סביר' ליה, כדכתיבנא לעיל. אבל הל' כרב אחא ורבינא, דאינהו בתראי, ושרו כל כלים שמלאכתן לאיסור אפילו מחמה לצל, והל' כדברי המקיל ושרי אפי' נר ישן שהוא מיאוס, אבל נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלו, דהוה ליה מוקצה מחמת איסור, ובהא אין הלכ' כר' שמעו' דשרי. ודווק' במוקצה לטילטול פליגי, אבל במוקצה לאכילה לא פליגי, הילכך הל' כר' יוחנן ורב נחמן דשרו. נבילה שנתנבלה בשבת, ואע"ג דהיא מוקצה מחמת איסור. ונראה לי, דאפי' נר שהדליקו בה באותה שבת, דאסרי בין רב אחא ובין רבינא, אילו היה צריך למקומו, כגון שתלה הנר על שולחנו או בשום מקום שהוא צריך להשתמש בו והנר מעכבו, שמותר לטלטלו, דהא כלים שמלאכתן לאיסור (לצורך) מוקצין הן לר' יהודה, ואפי' הכי מותרין לצורך גופן ולצורך מקומן. והוא הדין נר או מנורה שהדליקו בהן באותה שבת, אע"פ שהן מוקצין מחמת איסור והן אסורי', לטלטלן לצורך גופן ולצורך מקומן מותרין הן. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר' שמע' מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד שלמחרישה. פי' ובהני דקפיד עליהן בעל הבית ומקצה להם מקום אפי' לצורך גופן ולצורך מקומן אסור לטלטלן.
מתני'. מפירין נדרים בשבת, ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת. ופוקקין את המאור, ומודדין את הטלת ואת המקוה. ומעשה בימי אביו שלר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו. מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. פי' מפירין בעל לאשתו ואב לבתו, ונשאלין לחכם נדרים שהן לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין ומתבטל עונג שבת. ופוקקין את המאור כרבנן, דאמרי' לעיל בין כך ובין כך פוקקין בו. ומודדין את המקוה אם יש שם מים אמה על אמה ברום שלש אמות והוא ראוי לטבילה. ואת המטלת אם יש שם ג' על ג' אצבעות, כגון אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה בטהרות. ופקקו את המאור בטפיח, כלי חרש שדולין בו מים. וקשרו את המקידה, שהוא חתיכת כלי חרש בגמי שהוא מוכן למאכל בהמה בראש עץ אחר, לידע אם יש בנקב [ה]גיגית, שהיתה מונחת בחלון שבין שני בתים והיתה חוצצת בפני הטומאה, שהיה מת מוטל בבית [אחר] ואילו הגיגית היתה נכנסת מבית לבית דרך החלון, והגיגית מצלת שלא תיכנס, והיתה סדוקה שדרך הסדק אם יש שם פותח טפח היתה הטומאה נכנסת מבית לבית, ולקחו חרס רחב [טפח] וקשרו אותו בראש עץ אחד ושמו אותו על הסדק לראות אם יכסה החרש את הסדק אין בו פותח טפח ומצלת, ואם לא יכסה את הסדק יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת דרך שם לבית. ומדבריהן למדנו שפוקקין את המאור כרבנן, ודלא כר' אליעזר, דבעי קשור ותלוי, ומודדין מדידה שלמצוה להורות ממנה איסור והתר, וקושרין קשר שאינו שלקיימא.
איבעיא להו הפרה בין לצורך בין שלא לצורך, ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא, ומשו' הכי מפלג להו להדדי. פי' ששנה אותם בשתי בבות, מפירין נדרים בשבת ונשאלין נדרים לצורך השבת, כדי שלא יענה האי לצורך השבת אלא אנשאלין בלחוד. אבל בהפרה תני סתם בין לצורך בין שלא לצורך, דאי האי לצורך קאי אהפרה נמי ליערבינהו בחד בבא וליתני הכי מפירין נדרים ונשאלין נדרים בשבת לצורך השבת. או דיל' הפרה נמי לצורך אין שלא לצורך לא, והאי דקא מפלג להו אהדדי, משום דהפרה אינה צריכה בית דין, ושאלה צריכה בית דין לא גרסי'. איבעיא להו לצורך אתרויהו קתני, אבל שלא לצורך לא, אלמא הפרת נדרים מעת לעת. פי' והילכך מה לו להפר בשבת שלא לצורך, עדיין הוא יכול להפר למוצאי שבת. או דיל' כי קתני לצורך אשאלה, אבל הפרת נדרים אפי' שלא לצורך, אלמא הפרת נדרים כל היום. פי' דווק' השאלה שיכול להישאל למוצאי שבת אין נשאלין בשבת כי אם לצורך השבת, אבל ההפרה שאינה אלא ביום שומעו מפירין אפי' שלא לצורך. ת"ש, דתני רב זוטרא דבי רב פפי מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. אמ' רב אשי והאנן לא תנן הכי, הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר בלילי שבת ויום שבת עד שתחשך, נדרה עם חשיכה מיפר לה עד שלא תחשך, שאם לא הפר משחשיכה אינו יכול להפר. ומהדר, תנאי היא, דתניא הפרת נדרים כל היום, ר' יוסי ביר' יהוד' ור' אלעזר ביר' שמע' אמרו מעת לעת. ומצאתי כתוב ברוב הספרים והיל' מעת לעת, וטעות הוא, דגרסי' בפרק נערה המאורס' אמ' ר' שמע' בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי אין הל' כאותו הזוג, לוי סבר למיעבד עובדא כי הני תנאי, אמ' ליה רב הכי אמ' חביבי אין הל' כאותו הזוג.
פיס'. ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו בשלא היה לו פנאי להישאל מבעוד יום. כגון שהיה טרוד או שלא היה חכם מצוי לו. או דיל' אפי' היה לו פניי. תא ש', דאיזדקיקו ליה (ל)רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נדריה, ואע"ג דהיה ליה פניי מערב שבת. גרסי' התם בפרק נערה המאורסה סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה, אבל בשלשה לא, משום דמיחזי כי דינא, אמ' ליה אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד אפי' בקרובין ואפי' בלילה לא מיתחזי כי דינא. אמ' רבא אמ' רב נחמן אמ' רב היל' נשאלין עומד יחידי ובלילה, ובקרובין ובשבת ואפי' היה לו פניי מבעוד יום. תניא, לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומ' לה בחול, אלא אומ' לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאיליו.
<h2>דף קנז:</h2>
פיס'. מדבריהן למדנו שפוקקין ומ[ו]דדין. לוי איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה, אמ' ליה אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מ(א)י אמור. אמ' ליה אנא מתעסק בעלמ' אנא. פי' היה מודד גיגית שלמים, ואמ' לו איני מתכוין למדוד אלא מתעסק אני לשחוק, ואיני צרי' לדעת מידת המים שבהן.
